ההפגנות שמרעידות את לבנון זה למעלה משבוע הכניסו את תושבי המדינה לאופוריה של ממש. בפעם הראשונה זה 30 שנה, מאז סיומה של מלחמת האזרחים העקובה מדם, אזרחי המדינה חשים כי אפשר לשנות סדרי עולם. נוצרים ומוסלמים, סונים ושיעים, מילאו את רחובות הערים וקראו להפלת "השלטון המושחת" – כל זאת לצד ריקודי בטן ומחולות דבקה מסורתיים, ופיזוז של צעירים משוחררים בקצב טכנו ורוק.
ההפנינג הגדול ביותר במזרח התיכון מתרחש בלבנון אחרי שנים של הידרדרות כלכלית, מחירים מאמירים ומיסים כבדים, שהוטלו על הציבור במטרה לצמצם את הפערים בין הכנסות המדינה להוצאותיה. אחד המהלכים ששברו את העם היושב בלבנון הוא מיסוי שהוטל על שימוש ברשתות החברתיות, כולל וואטסאפ.
"אנחנו רואים שההפגנות נערכות בכל מקום בלבנון, ולא רק בערים המרכזיות. אין שום מפלגה או גוף פוליטי שארגן אותן, המפגינים הם מכל העדות והמגזרים", אומרת לי היבה, תושבת צור. "הדרישה של המפגינים זהה: לבטל את העדתיות, שתוקעת אותנו בהסדר שהולך אחורה לשנות ה־80. עוד מעט 2020, הכול השתנה, גם לבנון צריכה להשתנות". אני מצליח לשוחח איתה רק אחרי שורה של כיסויים טכנולוגיים שמאפשרים שיחה שלא תסבך אותה כמי שמקיימת קשר עם ישראלי.
היא מדברת על סקטוריאליות פוליטית שנובעת מהסכם טאאיף שנחתם בשנת 1989. ההסכם, שהוביל להפסקת מלחמת האזרחים הלבנונית העקובה מדם, קבע כי השלטון במדינה יחולק באופן מסודר בין הסונים, השיעים והנוצרים המרונים. בפועל, השליטה בלבנון נפלה בידי כמה משפחות עשירות ובעלות כוח, שרק חיזקו את כוחן והגדילו את עושרן על חשבון האזרחים. "מדובר במאפיה של משפחות שליטות שלקחו בשבי את מדינת לבנון", אומרת היבה. "הם ניצלו את משאביה של הארץ היפה שלנו למימוש החלומות שלהם והאינטרסים של הספונסרים שלהם. השיעים של חיזבאללה ותנועת אמל מְרצים את איראן, ומשפחת חרירי את הסעודים. וזאת בדיוק הדרישה שלנו – להעיף את האנשים הקיימים ולהביא אנשים חדשים שיעזרו לעם".
היבה, בשנות העשרים המאוחרות לחייה, משתייכת לזרם הסוני – אך לדבריה זה לא ממש חשוב היום. היא מספרת לא רק על טשטוש בין עדות במחאה אלא גם על טווח גילים רחב. "היו ימים שהלכתי להפגנות עם ההורים שלי. הם מרגישים טוב ממני את הסכנה לחופש החברתי והכלכלי שלנו. אני שומעת אותם מביעים חשש מפני אפשרות של קריסה כלכלית שתזרוק לפח את כל החסכונות שהם שמרו לעצמם לימי הזקנה, כמו גם לעזרה לי ולאחיי בלימודים ובחתונה. כולם מרגישים מרומים מהמערכת הפוליטית, שבמקום לדאוג לנו דאגה לעצמה".
הוריה של היבה אינם היחידים. רבים ביקשו למשוך את כספיהם מהבנקים המקומיים, מחשש לאיבוד ערך הלירה הלבנונית בשל המשבר הכלכלי. משרד האוצר הלבנוני הורה בתגובה לסגור את הבנקים, ובכך מנע פשיטה המונית מסוכנת בניסיון לחלץ את הכסף.
צעירים ליד מבוגרים, ילדים וזקנים, יצאו לרחובות יחד. באחד הסרטונים שפורסמו מהבירה ביירות נראית זקנה מתקרבת לאחד המחסומים של הצבא הלבנוני, שמונעים מהמפגינים להתקהל ולחסום כבישים. החיילים נפרסו לאורכה של גדר נמוכה ובאמצעה עמד קצין. בימי ההפגנה הראשונים היו אירועים שבהם ירה הצבא לעבר מפגינים, אך הזקנה התקרבה אל הקצין, ובלי כל פחד ביקשה ממנו שייתנו לה לעבור. "אתם, הצבא הלבנוני, אתם צריכים לשלוט במדינה. לא חסן נסראללה או סעד אל־חרירי. אתם צריכים לשרת את העם ולהחזיר את האדמה הלבנונית לעם הלבנוני. על ישראל אתם לא יורים, אבל על העם הלבנוני אתם יורים. הם האויבים שלכם, לא אנחנו", אמרה הזקנה וניגשה לחבק את הקצין, שכמעט בכה למשמע הדברים. היחס העוין לישראל נשאר כשהיה, ודגלי ישראל נשרפו בכיכרות, למעט אירועים חריגים שבהם מנעו מפגינים מאחרים לשרוף את הדגל הכחול־לבן.
אל מול מראות של חלוקת פרחים לחיילים וניסיון לנהל את המחאה באופן הגון, מנגנוני הביטחון הלבנוניים לא הסתכנו, נפרסו באזור ארמון הנשיאות בבעבדא שבבירה וחסמו את הצירים למקום. במקרים קיצוניים נעשה שימוש בגז מדמיע ובהפעלת כוח פיזי נגד מפגינים סוררים שחצו את גבולות המחאה.
עוקבים אחריך
ראזק מדבר איתנו מביירות. הוא גדול מהיבה בעשור, ומשתייך לזרם הנוצרי. "אנשים מייחסים את ההפגנות למס על הוואטסאפ, אבל זה ממעיט מהמחאה. מדובר בעניין נוסף, מעבר לכסף: אתה מבין שאתה חשוף למשטר. שעוקבים אחרי כל צעד שאתה עושה, גם בעולם האמיתי וגם בעולם הווירטואלי. לא לחינם נלקחו פעילים פוליטיים ועיתונאים לחקירות במשרדי המודיעין הלבנוניים בעקבות פרסום פוסטים ביקורתיים בפייסבוק או בטוויטר. אימיילים שאתה שולח עוברים קודם כול את עיני הצנזורה, וגם הוואטסאפ חשוף לממשל. אין פרטיות. זו תחושה רעה".
כמו רבים בלבנון, גם ראזק מובטל כבר ארבע שנים, והוא תולה את מצבו הכלכלי במקבלי ההחלטות. "יש פה תחושה אמיתית של אחדות לבנונית נגד המערכת הפוליטית המושחתת. הממשלה האחרונה מכהנת כבר שלוש שנים. היינו בשקט ונתנו לה זמן לשנות ולסדר את המצב. אבל למען האמת, כבר 30 שנה, מאז מלחמת האזרחים, יש להם כוח להוביל את לבנון למקום טוב יותר – והם לא עושים את זה. הדור שלנו לא מוכן לסבול, שילמנו את המחיר על נזקי העבר ואין לנו מה להפסיד. נמאס לנו שהמנהיגים הפוליטיים משתמשים בעניין המגזרי־עדתי כדי למצוץ את הכלכלה הלבנונית לטובתם האישית. אנחנו רואים איך הם סוגרים דילים ביניהם ומחלקים את אוצרות המדינה. הניהול הכלכלי כושל. הם החליטו החלטות שגויות בזו אחר זו, וניסו לתקן אותן באמצעות לחץ על העם, מיסים נוספים והתעמרות באזרחים שהעזו לדבר נגדם. כל העניינים האלו הובילו להתפרצות שאנחנו רואים בשבוע האחרון".
ההפגנות בערים המרכזיות של לבנון הפכו כאמור להפנינג של ממש. למעשה, המפגינים גרים בכיכרות בשבוע האחרון. לצד הקריאות להפלת השלטון, אפשר לראות צעירים צולים בשר עם חברים, משחקים כדורגל־שולחן, רוקדים עם דגלי לבנון ומאירים את הרחובות בפנסים לצלילי מוזיקה רועשת. כתבי ערוצי החדשות הלבנוניים מתרוצצים בין מוקדי ההפגנות, מדווחים על המתרחש ומראיינים את המפגינים.
כשהפחד נעלם והפה נפתח, אי אפשר לשלוט במה שיגידו המרואיינים. וכך, לדוגמה, בערוץ אל־מנאר שמפעיל ארגון חיזבאללה נשמעה כמה פעמים ביקורת כלפי המזכ"ל חסן נסראללה. בהפגנה בנבטיה, מעוז השיעים, דיווח כתב הרשת על מיעוט משתתפים בהפגנה, כדי להוכיח כי השיעים אינם תומכים בה. אחד המפגינים שהיה בכיכר חטף את המיקרופון ואמר "תביא לנו רקדנית בטן כמו בביירות, ויהיו פה הרבה אנשים". אחר היה בוטה יותר, ותקף בפנים גלויות את נסראללה: "לא אתה ולא אחרים מפחידים אותנו, צא מהבור שמתחת לאדמה. אנשים רעבים והכול בגללך".
מאוחר יותר, כשההמונים החלו לזרום לרחובות, תקפו בריונים מטעם חיזבאללה ותנועת אמל את המפגינים בסכינים ואלות. האלימות הקשה נועדה לגדוע את האפשרות של ביקורת מופגנת של שיעים כלפי חיזבאללה והעומד בראשו, המלמדת על זרמים תת־קרקעיים בלבנון. זהו רק קצה הקרחון של ביקורת מצד שיעים כלפי נסראללה, ששלח את בניהם למות במלחמה לשחרור סוריה מדאעש למען הנשיא בשאר אל־אסד.
ניסיון של קבוצת רוכבי אופנועים שנופפו בדגלי אמל וחיזבאללה השיעיים להיכנס למוקד ההפגנות בבירה ביירות נהדף בידי הצבא הלבנוני. הוא שמר על המפגינים, וסירב לאפשר לגורמים המתסיסים להתעמת איתם בכיכרות. בארגון חיזבאללה התנערו מאותה קבוצה, מחשש שייתפסו כמי שמתנהלים בכוחניות נגד המחאה החברתית.
יבוטל המפתח העדתי
הממשלה הלבנונית שהוקמה לפני שלוש שנים היא פרי משא ומתן שנמשך שנתיים, שבסופו נרקמה פשרה אשר פעלה לטובת חיזבאללה. בתגובה למאות אלפי המפגינים שגדשו את רחובות לבנון, הבטיח הנשיא מישל עאון, שנתפס בעיניהם כמושחת הראשי, להיאבק בשחיתות. באותו נאום שנשא לאומה הוא הזמין את נציגי המפגינים לפתוח עמו ב"שיח אמיתי" כדי למנוע קריסה כלכלית וכאוס.
סעד אל־חרירי, ראש הממשלה המכהן, ניסה להצטייר כאיש הטוב הנשמע לעם, ולכן הציב בשבוע שעבר אולטימטום לשחקנים הפוליטיים: הוא דרש מהם להעביר רפורמות לשיפור הכלכלה, ולא – יפרוש מהממשלה. "כבר שלוש שנים אני מדבר על הדרישות של המפגינים, ומנסה להוביל לשינוי המתבקש", אמר חרירי, "הזהרתי שבכל שנה אנחנו מוציאים יותר כספים מההכנסות שלנו, ולכן היום אנחנו נמצאים במשבר כלכלי עמוק. הפתרון הכלכלי שלנו צריך להיות העלאה של ההכנסות למדינה, שיפור הכלכלה, מה שיוביל להזדמנויות של עבודה, לצעירים בעיקר. למרות הכול, אנחנו משפחה אחת ששמה לבנון".
הפוליטיקאי הוותיק וליד ג'ונבלט, המנהיג את הדרוזים בלבנון, מכונה בפי רבים "הזיקית" בשל נטייתו לשנות דעה על פי רצון העם. הוא לא חרג ממנהגו גם בעת הנוכחית, ונופף אף הוא באיומי פרישה מהממשלה אם דרישות המפגינים לא ייענו. ג'ונבלט קרא לארגון חיזבאללה להפנים את הזעם ברחוב, וקרא לקיום בחירות חדשות, שלא תלויות במפתח עדתי.
סעד אל־חרירי היה ההבטחה הגדולה של המחנה האנטי־סורי ואנטי־איראני בלבנון. ב־2005, אחרי שהחליף את אביו רפיק, שנרצח בידי חיזבאללה, הוא הבטיח שינוי וסחף אחריו רבים בלבנון. בהופעותיו האחרונות הוא נראה כבוי וחלש, ונתפס כמי שמנוהל על ידי חיזבאללה ולא ממש יכול להילחם בו מבחינה פוליטית. איום ההתפטרות שלו לא הותיר רושם של ממש על הפוליטיקאים או על המפגינים.
נסראללה, עושה דברם של האיראנים, הצליח להשיג כוח פוליטי ניכר בפרלמנט ובממשלה הנוכחית, והוא אינו מתכוון להעניק את המפתחות לזרים. הוא איים כי אם רצון העם יתממש, הדבר יוביל להתמוטטות כלכלית ואף למהומות עממיות אלימות. "המצב לא פשוט, כולנו צריכים לגלות אחריות כדי למנוע קריסה. אנחנו לא בעד התפטרות הממשלה אלא בעד מציאת פתרון. אנחנו מכבדים את המחאה, אבל שמרו על הכבוד של לבנון", אמר בפנייה למפגינים.
ההצהרות של נסראללה נשמעות, מבחינת המפגינים, כפקודות שהוא מקבל מאיראן. "חיזבאללה הכניס את לבנון למלחמה עם ישראל ב־2006, מלחמה שגרמה לקריסה כלכלית", אומר ראזק הנוצרי. "אחר כך, ב־2011, הכניסו את לבנון למלחמה בסוריה, שגם היא גבתה מלבנון מחיר כלכלי קשה, והמיטה עליה בעיות ביטחוניות שחיסלו את התיירות. בשל המלחמה בסוריה הגיעו ללבנון מיליון וחצי פליטים סורים, שהיו נטל כלכלי וגרמו לעליית אחוזי האבטלה. אנחנו משלמים את המחיר של המדיניות האיראנית".
חצי משכורת לשרים
ואמנם, לבנון נתונה במצב כלכלי ירוד מאז מלחמת לבנון השנייה. האיראנים השקיעו כסף רב במדינה, אך הוא נותב בעיקר אל הזרם השיעי וחיזבאללה. סיוע שהועבר ללבנון מטעם מדינות תומכות נשאר בידי הפוליטיקאים, והם לא הצליחו למנף אותו לפעילות כלכלית חיובית – ויש אף מי שאומר שהם שלשלו סכומים גבוהים לכיסם. נטל החוב הציבורי של לבנון הוא מהגדולים בעולם, ועומד על 150 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי שלה. הלבנונים אינם מסוגלים להחזיר את הריבית על הלוואות שקיבלו בתמורה לרפורמות כלכליות. על הכף מונח סיוע זר בסך 11 מיליארד דולרים שנועד להחיות את המשק הלבנוני, אך גם הוא מותנה ברפורמות כלכליות, שהממשלה אינה מצליחה ליישם.
המומחה המקומי סאמי נאדר הסביר בריאיון לאל־ג'זירה: "יש חוסר איזון בין סכומי הכסף הזר שיוצאים מהמדינה לאלה שנכנסים, כי אין תיירות בגלל המצב הביטחוני הסבוך. זה הוביל למצב שבו אנחנו נמצאים היום. בנוסף, הגידול הכלכלי קטן מאוד, ומגיע לאחוז בודד. זה מתבטא באבטלה גבוהה, וזה מה שמוציא את האנשים לרחוב. הניסיון הכושל להעביר רפורמות היה אחת הסיבות העיקריות להגדלת המשבר". לדבריו, מדינות זרות אינן מאמינות עוד ביכולתם של הלבנונים לעשות שינוי כלכלי חיובי. "המשטר העדתי מרוקן את אוצרות המדינה, וסיוע אירופי בסך 11 מיליארד דולרים עומד בסכנה. השלטון העדתי מוביל לשחיתות. המסר שביירות מקבלת מהמדינות התומכות הוא ברור: די, אתם חייבים לעשות מעשה, אתם חייבים לבצע רפורמות כואבות כדי לשחרר את הסיוע ולקבל תמיכה אירופית. הם מעדיפים לא להתעסק עם מדינה נחשלת".
ראש הממשלה חרירי הכריז על שורה של צעדים, ובהם הזרמת שלושה מיליארדי דולרים לתקציב המדינה מהבנק המרכזי ומבנקים פרטיים, הגדלת המס על רווחי הבנקים ומיסוי על חברות הביטוח, כמו גם קיצוץ של 50 אחוזים במשכורות השרים וחברי הפרלמנט בהווה ובעבר. בכירים בלבנון יחויבו בהצהרת הון, ותוטל תקרת שכר על מנכ"לים ושופטים. המיסים על הטלפונים יבוטלו.
הצעדים שחרירי הכריז עליהם משדרים אופק חיובי, אבל המפגינים אינם רואים בו את מחולל השינוי המיוחל: "רק אם יהיה שינוי ממשל אמיתי ועמוק, אפשר יהיה להחזיר את האמון של המדינות התומכות בלבנון", אומרת היבה. "יש עוד דרכים לעשות שינוי חיובי גם בתקציב הנוכחי, ואני בטוחה שאם יתחולל שינוי של ממש בממשל, אזרחי לבנון יהיו מוכנים להקריב למען עתיד טוב יותר. אנחנו רוצים אנשים מקצועיים שישבו בממשלה, ויחליטו החלטות למען המדינה ולא למען עצמם. די, סבלנו מספיק".
