הטקס בבית הכנסת של טומסק, עיר בינונית במרכז סיביר ובה כחצי מיליון תושבים, התנהל על מי מנוחות ביום חמישי שעבר. קצת אוכל, קצת דברי תורה ברוסית, קצת מינגלינג בין ראשי הקהילה היהודית. הרב הראשי של רוסיה, הרב ברל לזר, היה האטרקציה המרכזית. לא בכל יום מגיע לעיר הנידחת אדם שנחשב לאחד ממוקדי הכוח המרכזיים ברוסיה, חברו האישי של הנשיא הכול יכול ולדימיר פוטין.
אלא שאז התחוללה תפנית בעלילה. ראש הקהילה, ברוך רמצקי, פסע נמרצות לעבר הרב לזר ובידו מה שהתברר במהרה כספר תורה ישן. "תשעים שנה אנחנו שומרים עליו במשפחה", הוא אמר בהתרגשות, "וכעת סוף־סוף הגיע הרגע שלו לצאת לאור". הרב לזר הביט ברב לוי קמינצקי, שליח חב"ד במקום ב־15 השנים האחרונות. ההפתעה ניכרה בפניו של הרב קמינצקי, והבהירה שהוצאת ספר התורה לא תוכננה מראש. שני הרבנים הסירו את הכיסוי הישן מהספר, הציבו אותו על בימת בית הכנסת, ובחנו אותו היטב. כמה שעות אחר כך כבר פיזזו אנשי הקהילה עם ספר התורה בטקס שלשמו התכנסו – החזרת בית הכנסת של הקנטוניסטים בטומסק לידי הקהילה היהודית במקום. האירוע נערך באחד הרחובות הראשיים בעיר, בקור מקפיא כמובן.
אם היינו צריכים דוגמה אחת למצב הנורא והנפלא של יהדות רוסיה בימינו, האנקדוטה הבלתי צפויה הזו מתארת אותו בקליפת אגוז: מצד אחד, היהדות מתנוססת היום בראש חוצות ברוסיה. אנשים גאים לומר שהם יהודים, לא חוששים לבוא לבתי הכנסת ומשתתפים יותר ויותר בפעילות יהודית. מצד שני, הפחד העמוק והבסיסי, שהפך לטבע שני כמעט אצל יהודי רוסיה לאחר שנים רבות כל כך של קומוניזם ורדיפות, עדיין קיים. את ספר התורה שהציל סבא צריך לשמור היטב ובסוד, עד לסימן ברור מספיק שהמלחמה הסתיימה ושאפשר לצאת מהיערות.
קהילה משלנו
הטיסה ממוסקבה לטומסק נמשכת כארבע שעות, קצת יותר מהטיסה מתל־אביב למוסקבה. טומסק אפילו לא נמצאת הרחק בעומק סיביר, אלא איפה שהוא במרכז. למקומות השוממים, הקשוחים והקפואים הללו נשלח בימים עברו כל מי שלא מצא חן בעיני השלטון הצארי או הקומוניסטי: אסירים, מתנגדי משטר, גורמים שנחשבו לחתרניים בין אם באמת היו כאלה ובין אם נחשדו בדברים פעוטים, וכמובן חיילים רבים.
הקנטוניסטים הם סיפור אכזרי במיוחד, אפילו יחסית לסיפורי האימה הרגילים של ההגליות לסיביר. נערים וילדים, חלקם רק בני 12, אולצו להתגייס לצבא הצאר החל משנת 1721 ולשרת בו במשך 25 שנים. עד שנת 1827 הייתה הקהילה היהודית פטורה מלהשתתף במאמץ המלחמתי, כי השלטון לא ראה בבניה פוטנציאל צבאי של ממש. אך אז החליט הצאר ניקולאי הראשון לבטל את הפטור הגורף, ולהחיל אותו על בני רבנים ומכובדי הקהילה בלבד. גזירת הגיוס הזו, שמשמעותה הייתה ניתוק כמעט ודאי מהזהות היהודית, הייתה אחד האתגרים הגדולים של הקהילה. בשנים 1827־1856 גויסו בכפייה כ־70 אלף ילדים יהודים, רובם המכריע בני פחות מ־18. מכיוון שמכסות הגיוס הוטלו על הקהילות היהודיות כקבוצה, התפתחה תרבות איומה של חטיפות בתוך הקהילה ואפליה קשה על רקע מעמדי וכלכלי. ילדי העניים סבלו כמובן יותר מכולם. מתחים אינספור קרעו את הקהילות, שנצטוו לספק את בשר התותחים לצבא הצאר.
ב־1856 ביטל הצאר אלכסנדר השני את מוסד הקנטוניסטים, והקהילה היהודית ברחבי האימפריה הרוסית נשמה לרווחה. עם זאת, הקנטוניסטים שכבר גויסו לא שוחררו, והמשיכו לשרת שנים רבות בצבא.
בשנים הראשונות לגזירת הקנטוניסטים לא הייתה מדיניות רשמית שנועדה לנצר אותם. הדבר השתנה ב־1843, לאחר שהצאר הנחה לדחוף את החיילים היהודים לזרועות הנצרות ולהטבילם, ואכן כ־25 אלף מהם התנצרו. אולם גם בשביל מי שלא התנצר, שמירה על מצוות או אפילו על זהות יהודית בסיסית הייתה כמעט בגדר משימה בלתי אפשרית.
במציאות הזו חיו באותה תקופה בטומסק קבוצת קנטוניסטים יהודים ששירתו באזור. למרות הכול הם הצליחו לשמר חלק מיהדותם, גם אם לא פקדו באופן קבוע את בית הכנסת במקום. בקהילה המקומית יודעים לספר על הנסיבות הייחודיות שבהן נוסד "בית הכנסת של הקנטוניסטים": בוקר אחד נכנס לבית הכנסת של טומסק אחד החיילים היהודים הללו, ובידו בנו הרך שנולד לו לפני שמונה ימים. הוא בסך הכול רצה לערוך לבנו ברית מילה בקרב יהודים, כפי שנערכה לו עצמו כשהיה תינוק. אולם אנשי קהילת טומסק, שהיו חשדנים כלפי הקנטוניסטים, לא אפשרו זאת, ורק הסכימו שברית המילה תיערך בחצר בית הכנסת ולא בתוכו. הקנטוניסט נפגע עד עמקי נשמתו, אך לא השליך את דתו מאחוריו אלא ייסד עם חבריו הקנטוניסטים בית כנסת אחר.
מי שהיה בשעתו הרוח החיה בקרב הקנטוניסטים במקום היה הרצל צַאם. הוא נחטף כילד בן שמונה מעיירת מגוריו באוקראינה, והיה מהקנטוניסטים המעטים ששמרו בתנאים קשים על זהותם היהודית. הוא שימש מעין ראש הקהילה הקנטוניסטית בטומסק. במקביל הוא טיפס בסולם הדרגות הצבאי, והיה אחד הקצינים היהודים המעטים בצבא הרוסי במאה ה־19.
במקום הזה, שנבנה באמצעים דלים במיוחד וכולו עשוי עץ, התפללו יהודים גם לאחר שהגזירה חלפה מן העולם, עד 1930. בשנה הזו הולאם בית הכנסת בידי הממשל הבולשביקי, ונכנסו אליו משפחות עניות שזכו לדיור ציבורי. שתי הקומות חולקו לחדרים קטנים, והחדרים שימשו למגורים עד לאחרונה ממש. ביום חמישי שעבר, כאמור, העניקה עיריית טומסק את מפתחות בית הכנסת לרב הראשי לזר ולרב העיר לוי קמינצקי. לראשונה, וכמובן מאוחר מדי, מכיר השלטון בסבלם של הקנטוניסטים האומללים ומבצע מחווה סמלית לשמירת זכרם ופועלם.
מתחילים מהבטן
הרב לוי קמינצקי הוא דוגמה ומופת לדמותו של שליח חב"ד. לפני 14 שנה, כשהיה בן 23 בסך הכול ואשתו הטרייה גיטי בת 20, הגיעו השניים לשליחות בטומסק לאחר פגישה מקרית עם הרב לזר.
"בית הכנסת שלנו, שהיום הוא בנוי ומשופץ כדבעי, היה אז מבנה רעוע ומט לנפול כמעט כמו בית הכנסת של הקנטוניסטים", מתאר הרב קמינצקי. "פעלה בו קהילה אחת של משפחות ספורות, ולצדו עוד שלושה בתי כנסת קטנטנים שגם אליהם הגיעו שניים־שלושה אנשים, שהיו עסוקים בעיקר במריבות זה עם זה. אף שהקהילות היו מקוטבות מאוד – אחת מהן הייתה רפורמית, ובראשה עמד אדם נחמד מאוד אבל לא יהודי – המטרה הראשונה הייתה לאחד את כולם לבית כנסת אחד. אחר כך התחלנו לעבוד ולחפש כאן את היהודים".
איך מחפשים יהודים? אני משער שלא עוברים עם כרכרה ורמקול ברחוב ומכריזים "מי לה' אליי".
"התחלנו דרך הבטן. פרסמנו תשדיר בכל רשתות הטלוויזיה בעיר, והבטחנו מצות חינם לכל יהודי שיגיע לבית הכנסת. בחג הראשון הגיעו כמעט 400. בזה כמובן העבודה רק החלה, כי היינו צריכים לבדוק את המסמכים של כל אחד ולבדוק אם הוא יהודי על פי ההלכה. אבל זו הייתה התחלה שלא התרחשה כאן כבר עשרות שנים. מאז יש לנו כ־2,000 איש הרשומים בקהילה, ולהערכתי הגענו למחצית מכלל היהודים בעיר. בערי סיביר הגדולות, כלל האצבע אומר שכאחוז מהתושבים הם יהודים".
סיביר הוא חבל הארץ הגדול ביותר ברוסיה, והוא משתרע על פני 77 אחוזים משטחה, מהרי אורל במערב ועד האוקיינוס השקט במזרח. בשטחו שוכנים שלושת המחוזות הפדרליים הגדולים ביותר במדינה: מחוז אורל, מחוז סיביר ומחוז המזרח הרחוק. בגלל תנאי מזג האוויר הקשים, מתגוררים בו רק כ־40 אחוזים מתושבי רוסיה. להערכת אנשי חב"ד חיים כיום בסיביר כ־120 אלף יהודים, מתוך כ־750 אלף ברוסיה כולה.
"סיביר ידעה גלים גדולים של הגירה יהודית, וגם של עזיבה יהודית", אומר הרב קמינצקי. "הראשונים שהגיעו כקבוצה היו כאמור הקנטוניסטים. לצערנו רובם התבוללו. גל גדול נוסף הגיע מפולין בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הם היו אנשים דתיים מאוד, ובנו את בית הכנסת הזה ועוד שניים אחרים. אז גם הגיעה טומסק היהודית לשיא – כמעט 20 אחוז מהאוכלוסייה. מלחמת העולם השנייה הביאה לפה כמות עצומה של יהודים מוסקבאים שברחו מהפצצות, אך רבים מהם חזרו לעירם עם תום המלחמה".
תור הזהב של הנוכחות היהודית בטומסק ובערים נוספות בסיביר הוכרע על ידי הקומוניזם. "אנשים הורידו פרופיל מבחינה דתית, וזה מובן לגמרי", מסביר הרב קמינצקי. "בין שנות החמישים לשנות השבעים הגיעו לכאן יהודים רבים ללמוד באוניברסיטאות המפורסמות של טומסק, שנחשבות עד היום לטובות בסיביר. הם הגיעו לכאן כי במוסקבה הייתה מכסה לא רשמית של שלושה אחוזים יהודים, ובסיביר המכסה הזו לא הייתה קיימת. הגיעו לכאן אלפי צעירים וצעירות יהודים מבתים דתיים מאוד, אבל הם עשו הכול כדי להסתיר את יהדותם, שפגעה בהם במוסקבה. הם היו כאן לבד, ללא משפחותיהם, ומכאן הדרך להתבוללות קצרה מאוד, וזה אכן מה שאירע לרובם. באופן אבסורדי, דווקא יהודים צעירים ילידי טומסק – שבאו מבתים אדוקים פחות – נשארו ברובם יהודים, כי בסוף יום הלימודים הם חזרו הביתה ושם הופעל עליהם לחץ מתמיד להתחתן רק עם בן זוג יהודי".
נפילת המשטר הקומוניסטי בראשית שנות התשעים מצאה את ערי סיביר עם אוכלוסייה יהודית קטנה למדי. "אני מעריך שאם כיום גרים בטומסק כ־4,000 יהודים, הרי בתחילת גל העלייה הגדול לישראל היו כאן בערך 2,000 יותר", אומר הרב קמינצקי. "מי שעלתה אז הייתה אוכלוסייה ציונית וחזקה כלכלית, שעשתה זאת מתוך אידיאל. מ־1998 המצב השתנה, והעלייה קיבלה תפנית כלכלית. מאז עולים המון גויים, וגם זה פסק כמעט לחלוטין. העלייה היום היא בשוליים, עובדה שהסוכנות סגרה כאן את משרדיה".
יש תופעה של עולים ארצה שלא מוצאים את מקומם וחוזרים לכאן?
"זה קורה בעיקר במוסקבה, לפה חוזרים מעט מאוד אנשים. אנחנו מתמקדים בצעירי הקהילה, שזה דבר מאוד יפה. קמה כאן קהילה חדשה".
שיעורי זומבה ולהקות רוק
את הקהילה החדשה הזו אנו זוכים לראות במו עינינו. בשעת ערב מאוחרת מסיעים אותנו למחנה בתוך יער מושלג וציורי. במבנים מוסקים היטב רוחשים חיים יהודיים חדשים בדמותם של כ־150 נערים ונערות שמגיעים לסמינרים של חב"ד כדי לבלות, ללמוד ובעיקר כדי להיות יחד. התפריט שמציע הסמינר יפתיע את מי שאינו מכיר את דרך הפעולה החב"דית ברוסיה, והוא כולל שיעורי זוּמבה לבנות, הופעות של להקות רוק שמוטסות במיוחד ממוסקבה, ושיעורים על אורח חיים בריא. האוכל כמובן כשר, המעטפת הדתית כוללת תפילות למעוניינים ושיעורי תורה, אבל אף אחד לא נראה כאן כמי שמתלונן על הדתה. איש לא מעיר לבנות במכנסיים הדוקים מדי. עצם העובדה שהנערה היהודייה נמצאת כאן ויש סיכוי שתכיר בחור יהודי שווה את כל הדרך, גם אם לעתים היא קצת עקלקלה.
"יש לנו הצלחות אדירות עם הנוער הזה", אומר הרב קמינצקי. "יוצאים מפה גם תלמידי ישיבה שמגיעים לבית הכנסת ומתלוננים שהתפילה שלנו מהירה מדי. לצערי מי שמתחזק במצוות עוזב את טומסק. עוזבים לארץ או למוסקבה. אבל אנחנו גאים בהם ומעודדים אותם להתחזק, וממשיכים לייצר כאן דור של יהודים גאים ומודעים".
יהודי רוסיה, ובהם יהודי סיביר, חוו לא פעם רדיפות. אני שואל את הרב קמינצקי אם אפשר לומר שסיביר נקייה כיום מאנטישמיות. "לא חוויתי כאן מעולם משהו אנטישמי. בנובוסיבירסק, העיר הגדולה בסיביר, הייתה חצי תקרית בעשרים השנים האחרונות. בשלושה ימים בפריז חוויתי אנטישמיות שלא ראיתי כאן בעשרים שנה. בחודש הבא יש בחירות, ומועמדים לנשיאות לא מחביאים את האבא, הבעל או הסבא היהודי שלהם. זה לא דבר של מה בכך. העם הרוסי איננו אנטישמי".
זה קשור לכאורה ליחסו החם של פוטין ליהודי רוסיה. לא מפחיד אותך שכל העניין מבוסס על איש אחד?
"אני לא חושב שזה מבוסס על איש אחד. כאמור, העם הרוסי לא אנטישמי כמו עמים אחרים באזור. לא תשמע פה דיבורים על חרם על ישראל. תמיד אומרים לי פה ובצדק ש'במלחמת העולם השנייה רצחו אתכם באירופה, ופה הצילו אתכם'. נכון שהקומוניזם לא היטיב עם היהדות, אבל זו לא הייתה אנטישמיות אלא אידיאולוגיה פוליטית שדגלה בהתנגדות לכל דת ולאום באשר הם. זה כמובן התנגש עם היהדות, שבה הלאום והדת חזקים מאוד, אבל שוב – זו לא אנטישמיות. הרוסים מבינים היום שההגירה היהודית לארה"ב ולישראל פגעה בהם קשות, והם עושים הכול כדי להשאיר את מי שעדיין פה".
אתה לא חושש שזה יתהפך?
"מי יודע, הכול יכול לקרות. גם בארה"ב יש לפעמים אנטישמיות".
שום דבר לא יכול להכין את הגוף האנושי לקור של 25 מעלות מתחת לאפס. לאורך כל היממה וחצי שלנו בסיביר, כאורחי איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה, לא נאלצנו לשהות יותר מדקות בודדות בקור המקפיא הזה, ורק עברנו ממקום מוסק אחד למשנהו. אבל אחרי ההכנות המרובות, הטקסים בבניין העירייה ובמקומות נוספים, הגיע רגע האמת: טקס העברת מפתחות בית הכנסת לידי הרב הראשי לרוסיה. עמדנו שם כחמישים איש, אורחים וחברי הקהילה, והקשבנו רוב קשב לנאומי הנכבדים. אחרי חמש דקות כבר לא יכולנו לעמוד בקור העז, ונדחפנו לרכב המחומם כדי להפשיר את פרקי אצבעותינו שכבר החלו להכחיל. כשחזרנו לרחבת הכניסה לבית הכנסת העתיק של הקנטוניסטים, ראינו שחברי הקהילה הוותיקים מצאו דרך אחרת להתמודד עם הקור העז. הם לקחו את ספר התורה, והחלו לרקוד איתו לעיני תושבי טומסק ההמומים. ספר תורה גנוז בן 90 שנה מצליח לחמם, מתברר, גם בקור של 25 מעלות מתחת לאפס.
