בעוד פחות משנה, ב-20 באוקטובר, צפויים להתכנס בישראל 540 צירי הקונגרס הציוני העולמי ה-38 בבנייני האומה בירושלים. אותם צירים ייצגו סיעות פוליטיות מישראל ומקהילות העולם, שאמורות לשמש כמעין "פרלמנט יהודי" או "פרלמנט ציוני". למעשה, קונגרס זה הוא המוסד היחידי שבו יהודים מהעולם ויהודים מישראל נהנים משוויון מוחלט מבחינת יכולת הצבעה והשפעה.
אך הפעם, לראשונה מאז הקונגרס הראשון ב-1897 בבאזל, צפויה להיות מיוצגת כאן קבוצה חדשה: ישראלים-אמריקנים, שבעבר כונו "ישראלים יורדים", ביטוי גנאי שרבים כיום נמנעים ממנו.
נסביר: בקונגרסים מיוצגים כלל יהודי העולם לפי מדינותיהם, ועל פי מספר היהודים בכל אחת מהן נקבע כמה צירים יכולה לשלוח כל קהילה. באותן מדינות מתקיימות בחירות, או כפי שקורה לצערנו בשנים האחרונות, "סגירות" של עסקנים שמשמרים הצבעות מן העבר.
הצירים מחולקים לשלוש קבוצות: יהודי ישראל, יהודי ארה"ב ויהודי שאר העולם. לכל אחת מהקבוצות מוקצה כשליש ממספר המושבים בקונגרס, ואילו הנציגות מישראל מיוצגת במספר המנדטים שיש למפלגות הישראליות הציוניות – כאשר כל מנדט בכנסת שווה בערך לשני צירים בקונגרס.
לארה"ב 145 צירים לשלוח לקונגרס, מספר לא מבוטל בכלל, שעליו מתמודדים 13 סיעות. חלק מסיעות אלה הן ותיקות, כמו "המזרחי" המייצגת את הציונות הדתית או הליכוד, שמיוצג על ידי ארגון ציוני אמריקה וארגוני ימין נוספים – אך בשנים האחרונות נוספו רשימות חדשות, והמעניינת ביותר כעת היא "ישראל שלנו", רשימת הישראלים-האמריקנים.
"אנו מייצגים כמעט 7.5 אחוז מהיהודים מחוץ לישראל, הגיע הזמן שהקול שלנו יישמע. הגיע הזמן שמישהו ייצג את הערכים והצרכים שלנו בפורום הציוני המשפיע בעולם – הקונגרס הציוני. מצד אחד אנחנו לא מיוצגים בישראל, הרי אנחנו חיים בחו"ל, ומצד שני, הצרכים שלנו מחוץ לישראל אינם מקבלים מענה. הגיע הזמן לשנות את זה"
כעיתונאי המסקר את ההיערכות לקונגרס, קיבלתי פניות מכמה סיעות, המבקשות לתהות על קנקנן של הרשימות החדשות – מי הן? מה הן? מי עומד מאחוריהן? שאלו. פלייר שהכינו הרשימות של הישראלים החיים באמריקה מנסה להסביר את האג'נדה: "הידעתם? הקהילה הישראלית בארה"ב היא עצומה, המספרים מדברים על בין 700 אלף למיליון", טוענים שם, בהסתמך גם על הדור השני של אותם מהגרים ישראלים.
הפלייר ממשיך ומסביר: "אנו מייצגים כמעט 7.5 אחוז מהיהודים מחוץ לישראל, הגיע הזמן שהקול שלנו יישמע. הגיע הזמן שמישהו ייצג את הערכים והצרכים שלנו בפורום הציוני המשפיע בעולם – הקונגרס הציוני. מצד אחד אנחנו לא מיוצגים בישראל, הרי אנחנו חיים בחו"ל, ומצד שני, הצרכים שלנו מחוץ לישראל אינם מקבלים מענה. הגיע הזמן לשנות את זה".
הסיעה שהם מריצים, "ישראל שלנו" שמה, מוגדרת במשפט אחד: "אנו קבוצה של ישראלים המתגוררים בארה"ב אשר מחפשים לטפח את מערכת היחסים בין יהודי העולם ומדינת ישראל, לקדם תרבות יהודית פלורליסטית ופתוחה ולתמוך באחינו ואחיותינו, המעוניינים שפועלם יוכר על ידי מדינת ישראל".
מכיוון שמייסדי הסיעה נמצאים בשתי קצוות ארה"ב, ניו-יורק שבחוף המזרחי ופאלו-אלטו שבחוף המערבי, ניהלנו שיחת ועידה משותפת עם השלושה, המבקשים להסביר לראשונה למה החליטו להיכנס להרפתקה הזו.
שני קורבלניק (38), נשואה ואם לשלושה, חיה בניו-יורק כבר 11 שנה. בארץ עסקה בתחומים פוליטיים-חברתיים, ובארה"ב פנתה לעבודה בתוך הקהילות הישראלית והיהודית. "כל התפקידים שמילאתי היו בעצם ליצור גשר בין הקהילות היהודית-אמריקנית לזו הישראלית", היא מסבירה.
חבר נוסף בקבוצת המייסדים הוא אופיר גוטלזון (44), הייטקיסט מקריית-מוצקין שעבר לניו-יורק בשנת 2011, אחרי מכירה של חברת סטרטאפ שלו. הוא חי שם כמה שנים, הקים חברת סטארטאפ נוספת, ומתגורר בשנים האחרונות בפאלו-אלטו, סמוך לעמק הסיליקון. גוטלזון נשוי ואב לשניים.
"בארץ לא הייתי פעיל חברתי או פוליטי", הוא מתנצל, "אבל דווקא כאן, במסגרת השתתפות בתוכנית 'גוונים' (העוסקת בזהות יהודית), נחשפתי לדיונים על זהות יהודית – מתוך הצורך להבין איך אני מתחבר ליהדות באמריקה, ואיך יעשו זאת הילדים שלי בעתיד".
המייסד השלישי, קובי כהן (42), נשוי ואב לשניים, היגר מתל-אביב לניו-יורק לפני 9 שנים. בארץ הוא היה מעורב פוליטית במפלגת העבודה, ואף פעל בארגונים חברתיים. כאשר הגיע לניו-יורק עבד בשוק הפרטי, אך "דגדג לי העניין של חיבור הישראלים לקהילות היהודיות. הרי הישראלים והיהודים כאן הם כמו שמן ומים שלא מתערבבים". הוא עבד ב-IAC, ארגון הקהילה היהודית-אמריקנית, שהפך להיות הגוף הבולט ביותר בקרב הישראלים בארה"ב. כיום הוא עוסק בקידום השפה העברית בצפון אמריקה, במסגרת ארגון המועצה ללשון עברית בצפון אמריקה – שקשור בצורה כזו או אחרת להסתדרות הציונית העולמית.
מחוברים לישראל בפופיק
קורבלניק וכהן הם שפנו לגוטלזון בעניין הקמת "ישראל שלנו", והוא שמח להצטרף. כהן: "שני פנתה אליי לראשונה בעניין הזה. התחלנו להתעניין, ושמענו שהסיעות של הרפורמים והקונסרבטיבים פנו לישראלים האמריקנים להצטרף לרשימות קיימות. שני ועוד שתי חברות אמרו, למה שלא נעשה משהו משלנו?"
כהן מסביר מה פירוש "משלנו": "לא רפורמי, לא קונסרבטיבי, ובטח לא הסיעה הפרוגרסיבית (התקווה, צ"ק). רצינו להיות שביל הזהב – הקהל שלנו זה אנחנו". הם התגלגלו עם העניין והחלו לגייס חברים, ביניהם כאמור גוטלזון.
קורבלניק: "הרשימה מכילה בתוכה חוף מזרחי ומערבי, ומעבר למזג האוויר השונה, מדובר באנשים מסוג אחר. יש אצלנו גברים ונשים מכל הגילים, אנחנו באמת מראה של הישראלים מכל הגוונים ומכל הדעות שחיים פה".
גוטלזון: "לא הייתי מודע לקיומו של הקונגרס באופן פעיל, בטח לא של התנועה הציונית האמריקנית, ה-AZM. בפאלו-אלטו נמצא המרכז היהודי, ה-JCC, ובמקביל הקימו בתוכו את ICC, שמיועד לישראלים. זה מודל חריג מאוד לצערי, שגרם לי להפנים שהישראלים האמריקנים הם זרם ביהדות אמריקה – זרם שאיננו דתי".
"אנחנו חיים היום בעולם גלובלי. אנשים זזים ממקום למקום, וזה לא מוריד כהוא זה את החיבור שלנו בפופיק למה שקורה בישראל, למקום הזה שהוא שלנו. אנחנו חיים בארה"ב, אבל קוראים עיתונים ישראליים וצופים בחדשות מהארץ. מה שקורה בארץ נוגע בכל נימי נפשנו.
ההגדרה 'יורדים' לא אקטואלית"
כדי לצלוח את המשוכה הראשונה היה עליהם להגיש לקונגרס 500 חתימות, מכיוון שהם סיעה חדשה. על כל תומך לשלם 7.5 דולרים כדי להירשם להצבעה בבחירות לקונגרס, שייערכו במשך חודשיים, מינואר עד מארס הקרובים. קורבלניק גאה בכך ש"בתוך זמן קצר הגענו ל-650 חתימות, לא רק של ישראלים אלא גם של יהודים שהנושא חשוב להם".
איך משכנעים אנשים בארה"ב לשלם כסף ולהצביע למוסד שהם כלל לא מכירים?
גוטלזון: "הרצל לא גר במדינה היהודית או בפלסטינה של אותה התקופה, והיה יכול להשפיע על זהות העם היהודי בכל העולם. אז בעיניי, החיבור של מיתוג וקצת רגש מחבר את האנשים שרוצים להשתייך למשהו". גוטלזון מתכוון למיתוג של "ישראל שלנו", המבוסס על דמותו של הרצל. בשל צבעי הכחול-אדום של המיתוג, הוא נראה כמו קמפיין פוליטי יהודי-אמריקני לכל דבר ועניין.
כהן מציין היבט חשוב נוסף שהם מציגים לבוחרים הפוטנציאליים. "אנשים לא מבינים כמה כסף יש במוסדות הלאומיים, ואנחנו רוצים לנתב את הכסף – לא רק למטרות עסקניות וקומבינות פוליטיות לפעילים ליגה ג', אלא לטובת צורכי העם היהודי ולחיזוק הקשר בין ישראל והתפוצות".
לדבריו, "אם נקים מרכזי תרבות ישראליים וכיתות לימוד עברית במרכזים היהודיים הקהילתיים, כמו ה-JCC בפאלו-אלטו, זה משהו שיפתח דלתות להרבה ישראלים שלא מגיעים לשם ביום-יום. יהיו גם יהודים שירצו להגיע וללמוד עברית או על ישראל. לצערי, אין כמעט מקומות כאלה כיום בארה"ב".
גוטלזון: "מה שלמדתי כאן בארה"ב הוא שתקציבים זה מה שאתה עושה בעצמך. אין תקצוב של משרד חינוך או גוף אחר, יש חינוך קהילתי – הרבה התנדבות ותרומה לקהילה. זה דורש המון עבודה. הנחת העבודה שלנו אומרת שיש כבר קהילה יהודית, ואנחנו רוצים להיות חלק ממנה, לא רק לייצר מתנ"סים נפרדים".
קורבלניק: "כשחיים בארה"ב, אתה מבין עם הזמן שמישהו צריך לייצג את האינטרסים שלך. ליהודים-אמריקנים יש צרכים שונים מאלה של ישראלים-אמריקנים או ישראלים בישראל. על כן, אנחנו מעוניינים להיות שחקן".
רוב האנשים שיקראו את הכתבה הזו בישראל, קל וחומר קוראי מקור ראשון, ירימו גבה על כך שהפכתם לסיעה בתנועה הציונית, אך בפועל אתם מייצגים את ההיפוך הגמור של הציונות – שקראה לעלות לישראל. מה תענו להם?
כהן: "המדינה קמה, אז השאלה היא מה תפקיד התנועה הציונית כיום. אנחנו רוצים לשמר את הקשר של מדינת ישראל עם התפוצות. על פי נתונים שונים, בסביבות 10 אחוזים מאזרחי ישראל חיים מחוץ לה. הקשר והזיקה הם לא משהו שאפשר לנתק בקלות. בעיניי, ציונות היום זה לחזק ולשמר את הקשר בין ישראל והתפוצות. אותה יהדות תפוצות היא עמוד השדרה שלנו בארה"ב – והיא תישאר כך, ולא תפנה למדינת ישראל את העורף".
קורבלניק מוסיפה: "אנחנו חיים היום בעולם גלובלי. אנשים זזים ממקום למקום, וזה לא מוריד כהוא זה את החיבור שלנו בפופיק למה שקורה בישראל, למקום הזה שהוא שלנו. אנחנו חיים בארה"ב, אבל קוראים עיתונים ישראליים וצופים בחדשות מהארץ. מה שקורה בארץ נוגע בכל נימי נפשנו. ההגדרה 'יורדים' לא אקטואלית".
גוטלזון מבקש להפנות לציטוט של הרב בני לאו, שהשתתף לפני כשבועיים בוועידת IAC במיאמי. "זה תלוי בנו, בני ובנות הארץ הזאת", כתב לאו בעמוד הפייסבוק שלו, "הרגשתי שהתנאי למפגש חייב להיות קודם כל בוויתור על עמדת השפיטה של עזיבתם את הארץ. הירידה מן הארץ לחו"ל מתרחשת בנסיבות חיים, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
לאו אף העלה הצעה מעשית: "במקום שפיטה אפשר להציע מגע של דיבור, מפגשים של לימוד טקסטים יהודיים בקבוצות (דרך הרשתות החברתיות), ובעיקר הושטת יד לבניהם ובנותיהם במסגרות של חשיפה בגילי תיכון לארץ. זה לא דור אבוד. זו שעת רצון, ובעבודה משותפת של מדינה וארגונים חברתיים נוכל לנסות ולבנות את הגשר הזה שבין שם לכאן".
גוטלזון מסכים עם דבריו של לאו. "נסיבות החיים הובילו כל אחד מאיתנו לאן שהן הובילו. בשבילי, השאלה היא איך אני נטמע בקהילה היהודית-אמריקנית, ואף גורם לכך שהם יהיו מחוברים יותר לישראל, ולעברית שהיא לא רק תנ"כית. אני חושב שאם נצליח לעשות עבודה טובה בשמירה על הזהות הישראלית – נוכל גם להוסיף לזהות היהודית-אמריקנית ולהתחבר אליה. בעבורנו ובעבור ילדינו. אנחנו בעצם אלה שיכולים לחבר את יהודי אמריקה לישראל".
קורבלניק מסכימה: "אין קבוצת אנשים שמבינה יותר בחיבור הזה בין ישראלים ליהודים-אמריקנים יותר מאיתנו. אם יש מישהו שיכול להיות גשר בין ישראל ליהדות ארה"ב – זה אנחנו".
פעם זלזלתי בקונגרס
בבחירות האחרונות לקונגרס הציוני ה-37 הצביעו רק 50 אלף יהודים-אמריקנים, מתוך המיליונים שאוכלוסייה זו מונה בארה"ב. גוטלזון אומר שכקבוצה ישראלית הם מצפים "להגדיל את העוגה" ולהביא מצביעים שלא הצביעו אי פעם לקונגרס – רובם מהגרים ישראלים בארה"ב. כהן: "אנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר מנדטים כדי לחזק את הכוח הפוליטי שלנו, שנוכל להשפיע כמה שיותר".
במסגרת הבחירות, כל הסיעות מתקבצות יחד לקראת הקונגרס בירושלים, ומנהלות מו"מ על התיקים והסמכויות שכל אחת מהן תקבל. אני שואל את השלושה מהו התיק שהם לוטשים אליו עיניים, או ארגון שבו הם ירצו להשפיע. הם עוד לא יודעים.
"נחצה את הגשר כשנגיע אליו", מודה כהן. "מבחינתנו, הפוקוס יהיה בניתוב משאבים למטרות ציוניות פה בארה"ב בעבור הקהילה הישראלית-אמריקנית. כמו כן נרצה לחזק את נושא ה'עמיות' בישראל ובתפוצות. אנחנו לא מסמנים תיק מסוים כי אנחנו עוד לא מבינים איך המפה תיראה לקראת הקונגרס".
גוטלזון: "אין לנו שאיפות להשפיע על חיי היום-יום בישראל בשום דרך. אנחנו רוצים ליצור מצב של חיבור הקהילה היהודית עם זו הישראלית בארה"ב".
כהן מודה שהם עדיין "צעירים" בהבנת העולם הפוליטי-ציוני הסבוך. "אנחנו לא שועלים פוליטיים שמכירים את המוסדות ואיך הכול עובד. עד לפני כמה חודשים לא הבנתי את משמעות הבחירות האלה, אם כי הייתי בעברי ציר דרך מפלגת העבודה, מינוי של שלום שמחון (שר וח"כ לשעבר בעבודה, צ"ק) למלא מכסה מסוימת.
"כשגרתי בארץ זלזלתי במוסדות הציוניים. כמי שחי פה בארה"ב ורואה את הפוטנציאל הלא ממומש שיש במוסדות, אני אומר – חבל. כי יש כאן מוסד שיכול לקדם את העם היהודי ואת הקשר בין ישראל והתפוצות".
גוטלזון: "בעיניי אנחנו כיום חלק מיהדות אמריקה, ואנחנו עושים היסטוריה בכך שלראשונה יהיה קול לישראלים האמריקנים בקונגרס". וכאמור, לטענת מייסדי "ישראל שלנו" מדובר במגזר נכבד: הם סבורים שבארה"ב מתגוררים בין 700 אלף למיליון ישראלים, וזאת אם מביאים בחשבון גם את הדור השני של המהגרים – שלא בהכרח נולדו בארץ.
אין תקציב, יש פלורליזם
לפני כשבועיים נערכה כאמור ועידת ה-IAC, ארגון הגג של הישראלים המתגוררים בארה"ב. אני שואל את מייסדי "ישראל שלנו" אם הם הקימו שם דוכן, שהרי בוועידה השתתפו אלפי ישראלים המתגוררים בארה"ב. כהן עונה שהוא עצמו השתתף, אך כי לא הקים דוכן רשמי. "ניסיתי להיפגש עם אנשים ולדבר איתם על הנושא. לא דיברתי בפאנל או ייצגתי את הסיעה באופן רשמי".
למה לא?
"עד שהקמנו את 'ישראל שלנו' הוועידה הייתה כבר סגורה. אני מניח שאחרי הבחירות, כשנגיע להישג משמעותי, אז יתחילו לפנות אלינו ונעבוד איתם ביחד".
אחד מארבעת העקרונות של הסיעה, כפי שהם מוצגים באתר שלה, הוא "לקדם ערכים ליברליים", ואני מבקש מהמייסדים להסביר למה הכוונה, מכיוון שבשיחתנו הם מציגים את עצמם כקבוצה שאיננה שייכת לאף אחד מהזרמים היהודיים בארה"ב.
כהן משיב כי "אנחנו מתכוונים בעיקר לפלורליזם דתי וקבלה של הזרמים הפחות מוכרים בארץ – בהיבט של קיום דיאלוג עם כולם". גוטלזון מוסיף כי "הפוקוס מבחינתנו הוא על פתיחות לזרמים נוספים, אבל אנחנו לא מנסים לקדם סוג מסוים של יהדות על פני אחרת".
למה האתר שלכם רק באנגלית? הרי אחד הערכים שאתם מקדמים הוא חיזוק השפה העברית בקרב יהודי ארה"ב.
כהן: "זה יהיה גם בעברית, אבל בסוף אנחנו בארה"ב והבחירות הן כאן. בנוסף, אם תהיה לנו הזדמנות להגיע גם לתומכים יהודים-אמריקנים – יש כאן ערך מוסף". בינתיים הם עובדים "בלי תקציב", כדבריהם, וחושפים שהם מתכוונים להשיק קמפיין גיוס המונים כדי לממן את מערכת הבחירות.
בניגוד לרשימות אחרות, שבהן הוצגו רבנים מוכרים או עיתונאים, אומרים מייסדי "ישראל שלנו" ש"אין לנו סלבס ברשימה". המוכר ביותר הוא מוטי כהנא, איש עסקים ופילנתרופ, שנודע בשל עבודתו למען הפליטים הסורים. אני שואל אם יש להם ברשימה דתיים, והם עוצרים רגע כדי לחשוב. קורבלניק מסבירה שזה לא היה קריטריון בבחירת האנשים ברשימה, "כולם על הספקטרום", היא אומרת, ומבהירה שהישראלים בארה"ב לא בהכרח מתאימים להגדרות הישראליות. לבסוף הם נזכרים שיש להם נציגות דתית.
קורבלניק מסכמת: "אנחנו חווים את כל הזרמים בעולם היהודי, בטח במקום כמו ארה"ב. חשוב להקשיב ולהציף את הדיון. להבין שיש גם איזו במה שעליה ניתן לדון על מה שקורה בין ישראל ליהדות ארה"ב. בעיניי, שני הצדדים צריכים לשבת ביחד ולדון על היחסים, עד שייצא עשן לבן".
