התקרית שהתרחשה בסוף השבוע בגבול הצפון וההבנה כי דריסת הרגל של איראן בסוריה נועדה לבסס חזית מול ישראל, הצטרפו לשבוע שבו חזרה לבנון לאש סדר היום של מערכת הביטחון עם חילופי המסרים והאיומים סביב בלוק 9 בים התיכון. עכשיו כבר ברור כי כאב הראש שטהרן מנפקת לישראל בחזית הלבנונית הוא רק חצי המשוואה.
בריאיון שנתן הרמטכ"ל גדי איזנקוט לעיתון הסעודי 'אילאף' בחודש שעבר הוא אמר כי "לסעודיה ולישראל יש אינטרסים משותפים בהתנהלות מול איראן. טהרן מתכננת להשתלט על המזרח התיכון בשני צירים: ציר אחד עובר דרך עיראק לסוריה ומשם ללבנון. ציר שני עובר דרך המפרץ מבחריין לתימן ועד לים האדום". בשני המקרים לחיזבאללה יש תפקיד מרכזי, ואם השבוע זה היה במאבק על בלוק 9 בזירה הלבנונית – גם בים סוף יש לחיזבאללה תפקיד, מוכר אולי פחות לציבור הישראלי אבל לא פחות חשוב.
ביטוי לכך אפשר לראות בדבריו של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה על "משוואת הגז" ועל הסגר הימי שהארגון מתכוון להטיל ביום מן הימים על ישראל. והכוונה כמובן לצי אוניות הסחר המובילות אספקה שוטפת לישראל בנתיב המים הבינלאומי של הים האדום.
בתדרוך שנתן בשבוע שעבר צה"ל לכתבים הצבאיים אמר קצין בכיר מחיל הים כי "התבססות איראן בתימן והעברת אמצעי לחימה מתקדמים לכוחות החות'ים באזור הן איום על ספינות הסוחר שעושות את דרכן בים האדום". והשאלה היא, כמובן, כיצד מגנה ישראל על האינטרסים שלה בים האדום. תשובה חלקית: אוניות חיל הים משייטות בים האדום במרחק אלף קילומטר מחופי ישראל. מסע כזה של שתיים מספינות חיל הים גם תועד באחרונה בתקשורת כחלק מהמסר של נוכחות ישראלית בים האדום. עוד לפני כן, מבצעים כמו תפיסת האוניות 'קלוס סי' ו'קארין איי' היו חלק ממבצעים מורכבים של ישראל למניעת הברחות נשק איראני דרך הים האדום.
מקום חשוב בארסנל הכלים של שמירה על האינטרסים הישראליים בים האדום יש לקשר עם אריתריאה. מדובר ברומן רצוף עליות ומורדות, בין השאר בגלל היחסים הקרובים עם היריבה אתיופיה. אריתריאה, מדינה קטנה וענייה ובעלת טופוגרפיה גבוהה לחופי הים האדום, אידיאלית למתקני האזנה ומעקב אחר תנועת ספינות בים. נכס אידיאלי בעבור מדינה קטנה שחלק ניכר מהקשר שלה עם העולם תלוי בתנועת סחר חופשית בים האדום.
לישראל יש שגרירות באסמרה בירת אריתריאה. לפני שנה מונה שגריר חדש, גדי הרפז שמו. מה בדיוק יש לישראל באריתריאה קשה לומר, חוץ מהעובדה שיש נוכחות ישראלית. יש דו"ח של חברת 'סטרטפור' מ־2012 ולפיו ישראל הקימה בסיס מודיעין באריתריאה, הממוקם בפסגת הר אמבה־סואירא המייצר קו ראייה ישיר ונקי בין פסגת ההר למימי ים סוף ונמצא בקו נוח לתצפית והאזנה על פתחת מצרי באב אל־מנדב ובסיס חודידה התימני שבו מתנהלת פעילות ימית איראנית אינטנסיבית.
דו"ח נוסף התפרסם בשנה שעברה בידי גורמים פלסטיניים שציטטו מומחה לענייני מזרח אפריקה, ד"ר אוסאמה אל-אשקר, שטען כי ישראל מפקחת גם על כוחות הקואליציה הסעודית למלחמה בתימן ועל תנועות הצי האיראני שהתעצמו בעקבות המלחמה בה. ישראל מעולם לא הגיבה לפרסומים. באתר של ממשלת אריתריאה מכחישים כי יש באריתריאה נוכחות ישראלית צבאית. מההכחשה הזו אי אפשר ללמוד דבר. אפשר באותה מידה להניח גם את ההפך.
אבל בשורה התחתונה כל זה אינו משנה. מה שחשוב הוא שאריתריאה יושבת בנקודה אסטרטגית לחופי הים האדום, אפשר לפקח ממנה על תנועת אוניות ולישראל יש "נוכחות" באריתריאה. כל השאר פרטים.
לכן, הייתה זו הפתעה גדולה כאשר יצא נשיא אריתריאה איסאייס אפוורקי לאחרונה במתקפה על ממשלת ישראל בשל כוונתה לגרש את אזרחי אריתריאה השוהים בישראל. המענק בסך 3,500 דולר שמואילה ישראל לתת להם אינו מספק, לדבריו, ולדעתו מגיע לכל אחד מהם 50 אלף דולר בשל המחיר הכבד ששילמו להגיע לישראל.
האריתריאים בישראל הם כשני שליש כמעט מסך המועמדים לגירוש. רובם לכאורה לא ישובו לעולם לאריתריאה, שם הם צפויים לכלא ולגיוס בכפיה. אבל כפי שחושפים בשיחה אחדים מהאריתריאים השוהים בישראל, התמונה מורכבת הרבה יותר. היא מפתיעה גם מי שתומכים בגירוש וגם מי שמתנגדים לו. ג'וני טופאל, מפְּעילי הקהילה המתנגדים לתוכנית הגירוש, מספק זווית חדשה לגמרי.
לדבריו, "יותר מחצי מאוכלוסיית האריתריאים בישראל כלל אינם מתנגדי משטר. להפך, הם תומכי משטר". איך אתה יודע, אני שואלת אותו. "פשוט מאוד, יש להם כרטיס ורוד שבאמצעותו הם משלמים מס כל חודש בשגרירות. ובבית תלויה אצלם תמונה של הנשיא אפוורקי. שום פליט לא תולה בבית תמונה של הדיקטטור, לא הולך לשגרירות לשלם מסים ולא משתתף בחגיגות יום העצמאות של הארץ שממנה ברח. בפעם האחרונה הגיעו לחגיגות באילת אולי 15 אלף איש".
ספקי מטבע זר
אז על מה בעצם מדובר? ג'וני אומר שמדובר בעסקה. "האריתריאים שאני מדבר עליהם הם מוצר הייצוא מספר אחת של המשטר באסמרה. הם הגיעו לישראל במסגרת של עסקה שקטה בהשראת המשטר ובברכתו. אריתריאה מדינה ענייה מאוד. החיים שם קשים. אין עבודה ואין לאן להתקדם. לעומת זאת, החיים בישראל טובים, אפשר לעשות בה כסף ולשלוח הביתה. מי שיצא בברכת המשטר מגיע כל חודש לשגרירות, משלם שני אחוזים ממשכורתו מס, ומחתים את הכרטיס הוורוד שלו. כולם מרוצים. המשטר נהנה מאספקה סדירה של מטבע זר, לאריתריאים בישראל טוב יותר מבבית ואם ירצו הם יכולים לחזור.
"אני לא מבין למה מדינת ישראל לא מתרכזת קודם כול בהם", תוהה ג'וני. "הם יכולים לחזור הביתה בלי שום בעיה. יותר מזה. אם יחזרו לאריתריאה דרך אחד הגבולות היבשתיים הרחוקים מהבירה אסמרה, רוב הסיכוי שגם לא יחמסו מהם את המענק שיקבלו ממדינת ישראל, ואיתו אפשר להתחיל חיים חדשים במולדת".
האמירה הזאת מאירה באור חדש גם את דבריו הסתומים משהו של הנשיא אפוורקי, ולפיהם הוא דווקא הציע למדינת ישראל לנהל רישום מדוקדק של אזרחי ארצו השוהים בישראל, אבל בישראל לא ממש התלהבו. ואם ג'וני מתאר עסקה מוזרה ואפלה בין המשטר לאזרחיו, העסקה העוד יותר מוזרה היא האופן שבו התייחסה עד כה מדינת ישראל לאריתריאים בשטחה. האם היו אלה 'דמי לא יחרץ' בעבור העיניים של הים האדום? ואם כך, מה בעצם אומרת ההצהרה של אפוורקי, האם זה אומר שאריתריאה וישראל כבר לא? או שאולי זו הזדמנות לדיקטטור שבחופי הים האדום לנהל מחדש את המשא ומתן שלו עם ישראל. על פניו, הוא צודק. עם קוקטייל של חיזבאללה ואיראן בשטח מצד אחד ותוכנית גירוש מצד שני, כל הקלפים פתוחים.
