למשטר ההאייתוללות יש מנהג מעט משונה להכריז על "הפתעות" או "ניצחונות" גדולים לרגל ה-10 בפברואר, שהוא גם יום השנה לציון ניצחון המהפכה האסלאמית. במיוחד חביבים עליהם "הפתעות" ו"ניצחונות" מדעיים. כך למשל, בפברואר 2013 שיגרה סוכנות החלל האיראנית ראש סוכנות החלל האיראנית, מוחמד פאזלי הבטיח אז כי תוך חמש שנים תשגר איראן אדם לחלל. בסופ"ש האחרון מלאו בדיוק 5 שנים להבטחה. האיראנים עדיין לא שיגרו אדם לחלל. לא מן הנמנע, שהכטב"מ ששוגר לעבר ישראל בסוף השבוע האחרון היה סוג של תחליף. "הפתעה" מתוכננת לרגל יום המהפכה.
בכל אופן, העובדה שהכטב"מ יורט על ידי חיל האוויר הישראלי, לא מנעה אתמול מהנשיא חסן רוחאני להכריז כי "ישראל כשלה במזימתה לחלק את סוריה וליצור כאוס בלבנון. בפועל, היא שיקפה את בעיקר את התסכול האיראני מסיכול ישראלי מתמשך של העברת נשק מתקדם מסוריה ללבנון והקמת מפעלי טילים בסוריה. לאופוריה בטהרן הצטרף שר החוץ מוחמד ג'וואד זריף, שהגדיר את הפלת ה-F-16 כ"מהלך מייצר שינוי", ואילו ראש המועצה לביטחון לאומי של איראן, עלי שמחאני הכריז כי "ישראל הבינה בסוף השבוע האחרון שעידן ה'פגע וברח' הסתיים".
התגובה הישראלית למסר המתלהם מאיראן הייתה אתמול חד משמעית. שום דבר לא השתנה בעקבות אירועי השבת. "הצבנו קווים אדומים ברורים – פעלנו ונמשיך לפעול לפיהם", הבהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק היה ממוקד מאוד. "איראן מבקשת לייצר פיקוד קדמי בשטח סוריה, שמטרתו פגיעה בישראל. לא ניתן לזה יד… מי שינסה לחצות את הגבול – פשט ודרש – יזכה לתגובה הולמת".
עם דינמיקה כזו, די ברור שהמציאות דווקא השתנתה בסוף השבוע האחרון. המתח בגבול הצפון עלה מדרגה וישראל ואיראן נמצאות כעת על מסלול הסלמה. השאלה היא לא אם תהיה עוד תקרית אלא מתי היא תתרחש. היטיב להגדיר זאת האלוף סטריק, שהזהיר כי "המערכה שבין המלחמות עלולה להפוך בן רגע למלחמה של ממש".
מבחינת ישראל, האינטרס במהלך הסופ"ש היה לנצל את המומנטום ולייצר כמה שיותר נזק לכמה שיותר סוללות ומערכות נגד טילים של הציר השיעי-רוסי. ישראל אמנם הספיקה לחסל מספר מכובד של סוללות, אבל המומנטום נקטע באמצע. מדוע? על פי הודעת משרד החוץ הרוסי אפשר להניח שהגורם היה שיחת הטלפון בין פוטין לנתניהו, שככל הנראה אמר: 'עד כאן'. הבקשה להתערבות הרוסית אמנם הגיע מישראל. ועדיין, השאלה היא אם להתייחס לפוטין כמבוגר האחראי, שמנע פעולה שהייתה גורמת להידרדרות נוספת, או כמי שמנע מישראל הוכחת עליונות מוחצת, שהייתה שוללת מהאיראנים את תחושת הניצחון בעקבות הפלת המטוס. חלק מהבעיה, כאמור, שהאמריקנים לא היו נוכחים בשטח בזמן אמת לאזן את ההשפעה הרוסית.
בנתונים אלו, אל מול הציר האיראני-סורי-רוסי זקוקה ישראל לרמת הבנה ותיאום עם ארה"ב. אולם, בסוף השבוע האחרון, היו האמריקנים יותר בבחינת נוכח-נפקד. נכון, הפנטגון הוציא הודעת תמיכה בישראל, אבל בעיתוי שגרם לחשוב שאולי פקידי הפנטגון הפכו לשומרי שבת. לקח להם יותר מ-12 שעות לומר שארה"ב עומדת לצד ישראל. מאידך, משהו מתחיל לזוז. מזכיר המדינה האמריקני, רקס טילרסון, נחת היום במצרים, שם הוא דן עם הנשיא עבד אל פתח א-סיסי במעורבות האיראנית במזרח התיכון. בהמשך השבוע ייפגש מזכיר המדינה גם עם מנהיגי ירדן, מרוקו, כוויית וטורקיה. טילרסון אמנם לא הוכיח עד כה כישורים מפליגים בכל הקשור למזרח התיכון, אך יש תקווה מסוימת שניסיונו כיו"ר 'אקסון מובייל' יוביל אולי לתיווך יצירתי בניסיון לפתור את הסכסוך בין ישראל ללבנון בעניין הבעלות על שטח החיץ במים הכלכליים שבין שתי המדינות.
עם זאת, סחר הסוסים האמיתי יתרחש כנראה בסוף השבוע הקרוב, ולא במזרח התיכון, אלא במסדרונות של ועדת מינכן לביטחון. כל מי שיש לו מה לומר בעניין יהיה שם. נתניהו, שיגיע יחד עם ראש המוסד יוסי כהן, צפוי להיפגש עם היועץ האמריקאי לביטחון לאומי, הרברט מק'מסטר, ועם הגנרל ג'יימס מאטיס, שעם כל הכבוד לטילרסון, הם אלו שקובעים את המהלכים האמריקניים במזה"ת. יחד עמם מגיעה גם משלחת גדולה של סנטורים אמריקנים, בראשות ג'ון מקיין וגם ראש ה-CIA מייק פומפיאו יהיה שם.
עוד יתייצבו במינכן: מזכ"ל נאט"ו יאנס סטולטנברג, שרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני, ר"מ בריטניה תרזה מיי, יחד עם ראש שירות הביון הבריטי ה-MI6 אנדרו יונגר, שר החוץ האיראני זריף, מקבילו הרוסי, סרגיי לברוב, שר החוץ הטורקי מבלוט צ'בושאולו ושר החוץ הסעודי עדל א-ג'ובייר. בקיצור, כל שרי החוץ המעורבים בצורה זו או אחרת בסוריה. ואם לא תהיינה הפתעות כלשהן, זו אמורה להיות זירת ההתרחשות האמיתית בסופ"ש הקרוב. אולמות ההרצאות יהפכו לזירת העברות מסרים, אך עיקר הפעילות תתרחש הרחק מעיניים סקרניות במסדרונות ובחדרים הסגורים. אז גם אמורה להתחיל אמורה להתחיל להתבהר המשמעות הנגזרת מהמציאות החדשה בגבול
יש הרבה מאוד סימני שאלה. האם אכן נגזר על ישראל ללכת במסלול הסלמה מול איראן. אם כן, כמה רחוק מוכנים ללכת האיראנים? מה יעשו הרוסים? האם צריך להתחיל לנקות ולשפץ את המקלטים לקראת עימות בסוריה ובלבנון? מה שברור, שבין עם הולכים לקראת עימות מול איראן ובין אם לאו, יותר מכל נחוץ לשוב ולגבש קואליציה בינלאומית רחבה, שתכלול את ארה"ב, אירופה והעולם הערבי.
הצרה היא שכדי ליצור קואליציה בינלאומית אפקטיבית, זקוקה ארה"ב למדיניות בהירה ומגובשת לסוריה. הבעיה – שאין לה אחת כזו, לפחות לא בשלב זה. ובהיעדר מדיניות מגובשת לסוריה, נכון להיום, גם אין לבית הלבן מדיניות מגובשת כיצד לנהוג כלפי איראן בעניין תכנית הגרעין – אין קואליציה בינ"ל בראשות אמריקנית לפרישה מההסכם, אלא יש איום אמריקני לפרוש באורח חד צדדי.
הסכם הגרעין – מקרה בוחן
לפני כחודש, ב-13 בינואר, במעמד חידוש החתימה התלת-חודשי על הסכם הגרעין אם איראן, הכריז נשיא ארה"ב כי "זו הפעם האחרונה" שהוא חותם על ההקלות בסנקציות במסגרת עסקת הגרעין עם איראן. טראמפ מחויב להודיע מדי 90 יום לקונגרס אם איראן עומדת בתנאי ההסכם ואם ההסכם עדיין חיוני לביטחון הלאומי של ארה"ב. באוקטובר האחרון סירב טראמפ לאשר לקונגרס, שהסכם הגרעין עם איראן הוא חלק מהאינטרס האמריקני, וקרא לקונגרס להתחיל בחקיקה שתאפשר "לתקן את ההסכם".
הנשיא הקציב ארבעה חודשים לתיקון ההסכם. תאריך היעד כעת הוא ה-12 במאי. "אם אראה אז שאין הסכם חדש באופק", איים, "אפרוש מהסכם הגרעין מידית". רה"מ הצטרף מיד לטראמפ וגם בפגישותיו בדאבוס ניסה לשכנע את הקנצלרית אנגלה מרקל ואת הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון לחבור לתהליך. על פניו, נראה כי הוא לא נחל הצלחה גדולה.
מאז,
מאז, כאמור כבר עבר חודש. וכפי שזה נראה כרגע, לעמדה האמריקנית אין כרגע שותפים. אירופה חוששת מפרימת ההסכם, רוסיה מתנגדת נחרצות וכך גם הסינים. הניסיון לייצר "נספח" או "הסכם משלים" להסכם הגרעין לא התקבלו עד כה בהתלהבות. אבל מי יודע, אם עד תאריך היעד יהיו עוד כמה סופ"שים בסגנון זה האחרון, ייתכן שהאירופאים, ואולי גם הרוסים והסינים, יגיעו למסקנה שהמצב נפיץ מדי ואין ברירה אלא לרסן את השאיפות האיראניות.
הבעיה עם לוח הזמנים הזה היא, שעד ה-12 במאי עלולים להתרחש סבבים נוספים של התגרות איראנית. החשש הוא שישראל תמצא אז את עצמה נגררת בעל כורחה לעימות ישיר עם טהרן לפני שארה"ב והמערב יגבשו אסטרטגיה משותפת. בין אם בפרימת הסכם הגרעין ובין אם בתוספת הסכם נלווה.
הסלמה אמנם יכולה לגרום לאירופאים להבין שהגיע הרגע לרסן את השאיפות האזוריות של הרפובליקה האסלאמית להגמוניה מזרח תיכונית, אבל זה גם עלול להיות מאוחר מדי. וישראל עלולה לגלות אז שהיחסים הטובים בין נתניהו לפוטין, טובים ככל שיהיו, אינם מספיקים. רק לפני שבועיים בקרה כאן משלחת רוסית בכירה ביותר בהשתתפות ניקולאי פטרושב, ראש מועצת הביטחון הרוסית, שהוא גם נציגו האישי של פוטין. מהישיבות שקיימה המשלחת בארץ לא דלף מידע, אבל ההבנה היא שהדיונים נסובו על דמותה העתידית של סוריה וכי ישראל שותפה לתהליך. על פניו, שיתוף פעולה מצוין. מצד שני, כוחות רוסיים יושבים קרוב מאוד לבסיס T4, שממנו יצא הכטב"מ האיראני. אין מצב שהם לא היו מודעים לשילוחו. ממש כמו הסיכוי, שבמוסקבה לא היו מודעים להתקפה הכימית של אסד על אידליב בחודש אפריל האחרון, בה נהרגו מאה איש מתוכם 20 ילדים.
סוףלכן, אם יש משהו שאזרחי ישראל חייבים להבין ובקרוב, הוא האם הנשיא טראמפ אכן נחוש ללכת עד הסוף בסוגית הסכם הגרעין. עוד לפני כן, האם בכלל מסוגל הממשל האמריקני לייצר קואליציה בינלאומית לאחר שנה של התכתשויות עם מדינות האיחוד האירופי ונאט"ו. כיצד יגיב נשיא רוסיה למהלך כזה והאם עלולה ישראל למצוא את עצמה בעין הסערה? החודשים הקרובים הולכים כנראה להיות מאתגרים במיוחד.
