להיות בימים אלה בעיר ניו אורלינס פירושו של דבר להיות בתנועה מתמדת של ריקוד, שכן מזה שבוע העיר כולה נעה לצלילי מוסיקה הנשמעת ברחובות מבוקר עד בוקר. ג'אז, רוק – לא משנה מה. הגוף רוקד מעצמו. אלה הימים השמחים ביותר בעיר בפסטיבל הנקרא אמנם "מרדי גרא" – שפירושו "יום שלישי השמן", תיכף נסביר למה, אבל החוגגים מתחילים אותו מוקדם הרבה יותר, והוא נמשך כמעט עשרה ימים.
בתקופה הזאת חובה להסתובב במקום הכי "שיק" – הרובע הצרפתי. בין הרחובות והבתים המסוגננים, מאות הברים והפאבים, מסתובבים אלפי בני אדם, מקומיים ואורחים מרחבי העולם, העוטים מסכות עטורי נוצות בכל צבעי הקשת, בגדים מפוספסים ונוצצים, ועונדים שרשראות כבדות ותכשיטים זולים מפלסטיק. חלקם הגדול כבר אחרי כוס הבירה השלישית בשעה תשע בבוקר.
בבר המפורסם 'פאט אוברייאן' מתגודדים בצפיפות ליד הפסנתר ומצטרפים בשירה אדירה לזמרת כשאדי האלכוהול באוויר עושים את שלהם. ברחוב, כמעט בכל פינה, עומדים שלושה – ארבעה נגנים הכוללים צ'לו או סקסופון, חצוצרה או טרומבון ופה ושם גם כלי הקשה. צלילי הג'אז הנעימים ממלאים את החלל והאנשים ברחוב לא צועדים. הם רוקדים, גם כשהם צריכים להגיע מבר אחד למשנהו או להעמיס שקיות פלסטיק במסכות, טי שירט עם סמל ה"מרדי גרא" ושאר המזכרות. לא מעטים מאבדים את חושיהם חיש מהר.
השוק הצרפתי הממוקם ליד הנמל משתרע לאורך קילומטר של בגדים, חפצי אומנות, עבודות יד, ואוכל. הרבה אוכל שמן ומתוק. לא חסרים שם גם כישופי וודו, פותחים בקלפי טארוט או סתם הומלסים מקועקעים השמחים בעובדה שבימי חג אלה כולם נראים כמוהם. חלק ניכר מעדיפים למעט בבגדים ככל האפשר.
ניו אורלינס היא עיר הג'אז האולטימטיבית. בכל חנות תמצא פסל של הזמר והחצוצרן בן העיר לואי ארמסטרונג, מוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר בעולם. היא גם עיר של פחד, מסתורין מוות, וכישוף. הסרט "ראיון עם הערפד", על פי רב המכר של אן רייס, בעלת הדמיון המפותח, המתאר מסעות ציד אדם ליליים בין סמטאות הרובע, והכוכים החשוכים שבין הבתים העתיקים, הביא לפיתוחה של תת תרבות ערפדית שלמה, ועמה תעשייה שלמה של אביזרים תואמים כמו ניבים, ציפורניים חדות וביגוד הולם עטור גולגולות ושלדים. אלה עומדים גם לברך את הקהל על מרפסות הבתים שקושטו לרגל החג. חברות תיירות מציעות חבילות תיור בעקבות הערפדים או סתם מסע מוות בבתי קברות שהפכו לאתרי מבקרים.
מקורו של ה"מרדי גרא" הוא ככל הנראה עוד בימי הביניים ואת עקבותיו ניתן למצוא ברומא ובוונציה של המאה ה-17 וה-18 ועד לשושלת בורבון הצרפתית. המסורת שנקראה "בף גרא" (העגל השמן) הגיעה גם לקולוניות הצרפתיות. הנוצרים נהגו לחגוג את יום השלישי האחרון שלפני תחילת 40 ימי התענית שלפני חג הפסחא שבהם נמנעים מלאכול בשר. למחרת ה"מרדי גרא" חל "יום רביעי של האפר" (Ash Wednesday).
ביום שלישי, 2 במארס 1699, הגיע החוקר הצרפתי-קנדי, ז'אן בטיסט לה-מויינה סיר דה-ביינוויל, לחלקת קרקע שנמצאת 90 ק"מ מדרום לניו אורלינס וקרא לה "פונט דו מרדי גרא" (גשר יום שלישי השמן). היה זה בשל העובדה שהוא ואנשיו הגיעו למקום ביום שלישי ערב החג הנקרא בשם זה.
בתחילת המאה ה-18 התפתחו חברות סודיות (krewes – קדרות) שקיימו טקסים ומצעדים, כל אחת בסגנון שקבעה לעצמה. תחילה נאסרה ההשתתפות בהן על נשים ואולם בהמשך נוסדו קבוצות שהיו על טהרת הנשים. "אגודת העגל השמן" החלה לקיים מצעד ביום שלישי השמן כבר ב-1709. המצעד של אותם הימים כלל נשיאת ראש עגל גדול על גלגלים בידי 16 איש. הריטואל התפתח ומסדר אחר – ה"רקס" כבר הוביל עגל חי שנצבע בלבן ושסימל את תחילת ימי התענית.
ניו אורלינס נוסדה בידי ביינוויל ב-1718 וה"מרדי גרא" נחגג בה כבר מתחילת דרכה של העיר, ואולם לא תמיד באופן ההמוני והרעשני הנוהג כיום. המרקיז דה וודרואיל, שהיה המושל, העדיף מסיבות אלגנטיות ושקטות. הקרנבל החל רק במאה ה-19 כאשר בניו אורלינס החלו לחגוג ברחובות עם מסכות, פרשים על סוסים ועגלות. את המצעדים הובילו נושאי לפידים בוערים שהאירו את הדרך לצועדים וייצרו אווירה של פסטיבל. המסכות נועדו להסתיר את זהותם של חברי הkrewes שכמובן, היו סודיות. היום יש 75 krewes שהפכו למועדונים חברתיים פרטיים השומרים על תקנון נוקשה וחבריהם הם אלה שמממנים את פעולותיהם, כולל המצעדים הראוותניים. לא לחינם מכנים אנשי ניו אורלינס את המצעדים בשם "העמלות הגבוהות ביותר בעולם".
היום מתקיימים בימי הפסטיבל 75 מצעדים שונים באזורים שונים של העיר כשלכל krewe יש סגנון לבוש, נושא מסגרת וצבעים מיוחדים משלו שעוצבו בידי מעצבי-על עוד לפני מאתיים שנה וסגנונם נשמר עד היום.
ב-1872 נקבעה מסורת חדשה בידי קבוצה של אנשי עסקים: הכתרת מלך הקרנבל "רקס" שנבחר להוביל את המצעד הראשון. ב"מלוכה" הראשונה כובד הדוכס הרוסי הגדול אלקסיס רומאנוף שלבש לראשונה את בגדי המלכות בצבעי סגול, ירוק וזהב. הסגול מסמל צדק, הזהב – עוצמה והירוק – נאמנות. זהותו של המלך בכל שנה נקבעת ע"י בית הספר לעיצוב והיא נשמרת בסוד עד יום לפני המצעד.
פסטיבל "מרדי גרא". צילום: מיכאל טוכפלד
לאירועי ה"מרדי גרא" מגיעים מאות אלפי תיירים, כאשר הכנסות העיר נאמדות במיליארד דולר בשנה. מידי יום הקרנבל מתקיימים בין שניים לארבעה מצעדים המתפזרים לאזורי העיר השונים. הצופים במצעד מצטופפים לאורך המסלולים כאשר כרכרות הענק המעוצבות עוברות, זורקים השחקנים שעליהם אל הקהל המריע חרוזים צבעוניים, חיות מפוחלצות, כוסות פלסטיק מקושטות ומתנות אחרות.
בדוכני האוכל ובמזללות מציעים את "עוגות המלך" – מאפה בצק עבה שכליו בוזקים כמויות סוכר בלתי נגמרות. המהדרין מחביאים בעוגה בובה קטנה של תינוק, סמל להיוולדו מחדש של המשיח. החגיגות נמשכות כל הלילה ובאולמות רבים מתקיימות מסיבות שבהן רוקדים עד כלות הנשימה.
בכלל ה"מרדי גרא" שהחל כחג נוצרי הפך לאירוע תרבותי שאין כל קשר בינו לבין הדת. בפארק וולנברג מכתירים את מלך זולו המגיע בשיירה של עוטי מסכות אפריקנים הרוקדים לפניו בטיילת שלחוף הנהר. הוא מתקבל ע"י ראש העיר מיטש לנדריו המכריז כי הוא מוסר לידיו את מפתח העיר, אך בשום שלב של הטקס הוא לא עושה זאת – אולי כדי להימנע מלתת רעיונות למלך החדש. לנדריו ממהר לצד השני בשביל לקבל את פני המלך "רקס" המקריא לו את ה"צווים המלכותיים" לשנה הקרובה, בהם חופשות ארוכות לתלמידים, הנחה במסים והפסקת גביית קנסות.
ניו אורלינס אינה היחידה בעולם המקיימת את פסטיבל ה"מרדי גרא". באותם הימים חוגגים גם בריו דה ז'נרו בברזיל, באראנקווילה קולומביה (שם משחררים פרים זועמים לרחובות ורצים אחריהם – פסטיבל שלפעמים עולה גם בחיי אדם), ג'ורג' טאון באיי קיימן, פורט אוף ספיין בטרינידד וטובאגו, קוויבק בקנדה ומזטלאן במקסיקו. היום (יום שלישי השמן) מגיעות החגיגות לשיאן עם לא פחות משמונה מצעדים ברחבי העיר והפרברים.
אי אפשר לדבר על ניו אורלינס מבלי להזכיר את הסופה קתרינה שהלמה בעיר באוגוסט 2005 והותירה קרוב ל-2000 קרבנות. 70% משטח העיר נשטף ורוב התושבים נאלצו לעזוב את בתיהם. יחד עם זאת על ה"מרדי גרא" לא וויתרו ובחודש פברואר 2006 חגגו את הפסטיבל כסדרו באמרם שזה מה שסייע לעיר להתחיל להשתקם, דבר שהיא עושה עד היום.
מחר כבר יחזרו מרבית התיירים לבתיהם. העיר תחזור לשגרה ורק קול הג'אז הזה ימשיך להישמע בין הברים של הרובע הצרפתי המסוגנן והיפה.
