במשבר הקורונה גדל הביקוש לקמח – אך ההיצע ירד. בעיירה סטורמינסטר־ניוטון בדרום־מערב אנגליה, שני אנשים – אימוג'ן ביטנר ופיטר לוסמור – ידעו שהם יכולים לסייע לאופים, בשימוש בטחנת הקמח בעיירה, שנבנתה לפני יותר מאלף שנה. וכך שני הטוחנים, העובדים למעשה במוזיאון של טחנת הקמח, החליטו בתחילת אפריל לנער את האבק מהסינרים שלהם, ולחזור לעבודה.
הם הפעילו את המכונות העתיקות של הטחנה, ששודרגו במשך השנים אך מופעלות בכוחה של טורבינת מים שהותקנה שם בשנת 1904. בשנים האחרונות הטחנה טחנה כמויות קטנות של קמח, למען המבקרים במוזיאון שבעיירה הקטנה, על 5,000 תושביה, במחוז דורסט.
"כשנגיף הקורונה תקף, הקמח אזל במהירות בכל החנויות המקומיות", מספר לוסמור (79), מורה לאמנות בגמלאות, שעובד בטחנה זה 25 שנים. "הייתה לנו כמות מכובדת של חיטה לטחינה באיכות טובה ואת האמצעים והמיומנות לטחון אותה לקמח. חשבנו שאנחנו יכולים לעזור". הטחנה עבדה כמה שעות ביום החודש, והוא מעריך שהם טחנו יותר מטון של תבואה וייצרו כמה מאות שקיות קמח. השקיות, קילו וחצי כל אחת, נמכרות במכולת ובמאפייה המקומית, וכל ההכנסות הולכות לאחזקת הטחנה.
"אנחנו מקבלים בקשות רבות למכור כמויות גדולות יותר באינטרנט, אבל זה לא עסק רווחי", אומרת ביטנר (63), אמנית שהחלה ללמוד את מלאכת הטחינה לפני 18 חודשים ומתכננת להפוך למנהלת המקום לאחר שלוסמור יפרוש בשנה הבאה. היא טיילה בכל העולם אך גרה כיום בבית הולדתה, סמוך לטחנה. היא תמיד נמשכה למבנה ההיסטורי על גדות נהר סטאור.
"זו חוויה מדהימה לעבוד סמוך לקורות עץ אלון מהמאה ה־14, שככל הנראה באו מעצים שגדלו באזור במאה העשירית וה־11", אומרת ביטנר. "העצים העתיקים והמחוספסים הללו עוד מחזיקים את הגג במקומו".
לוסמור היה ילד כשראה בפעם הראשונה את המערך הפנימי של הטחנה העתיקה, שסבו, הארי אלקינס, עבד בה כטוחן במשך יותר מ־50 שנה.
"טוב לראות את המקום הזה קם לתחייה", הוא אומר, ומספר שהטחנה זוכה להוקרה מתושבי המקום, שמתנדבים בכל שנה לעזור בהכנת שקיות הקמח הקטנות שמחולקות למבקרים, ומסייעים בתחזוקה.
לדבריו, אלמלא המגפה היו מגיעים תיירים ותלמידים בכל שבוע כדי ללמוד על ההיסטוריה הייחודית של הטחנה, ולקחת הביתה שקית או שתיים של קמח טחון. טחנת המים נוסדה בשנת 1016, ומוזכרת ברשומות החקלאיות ב"ספר יום הדין", הסקר והמפקד המקיפים של אנגליה ושל ויילס בשנת 1086, שהזמין ויליאם הכובש מלך אנגליה.
"נראה שהטחנה שופצה בתקופה האליזבתנית, ב־1566, והמכונות שודרגו שוב בשנת 1904", אומר לוסמור. כשהיא נסגרה ב־1970, לאחר ששימשה במשך תקופה ארוכה לטחינת מזון לבעלי חיים בלבד, הטחנה הייתה שקטה במשך כמה עשורים, עד שלוסמור ומתנדבים אחרים החליטו להפוך אותה למוזיאון חי בשנת 1994.
התמזל מזלם של לוסמור וביטנר, והם מבלים את ימי העבודה שלהם בבניין ששרד הכול – ממלחמת העולם השנייה ועד המוות השחור. "זו פשוט אטרקציה היסטורית נהדרת. יש לנו מסמכי מנזר המתוארכים למאה ה־13, שמתארים כמה מהטוחנים, ואת המשימות והחובות שלהם", אומרת ביטנר ומוסיפה שטוחן אחד שילם דמי שכירות בצלופחים.
הטוחנים ההם עמדו אז על הרצפה שהיא דורכת עליה בכל יום. "זו דרך חיים מוקדמת יותר, שם שאבו כוח מהטבע בלי זיהום", אומרת ביטנר. "טוב לראות שהטחנה הישנה עוד יכולה לעמוד באתגר".
תרגום: אלחנן שפייזר
