בחודש מרץ האחרון, בעקבות וירוס הקורונה, חזרנו משפחתי ואני לארץ לאחר שלושה חודשי שהייה בגואה שבהודו. במהלך תקופה זו, מלבד הטיולים והחיבור עם הסביבה החדשה – ההודית, הבינלאומית והישראלית – עסקתי בהוראת אמנות בבית ספר בינלאומי לילדים מגיל גן ועד תיכון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגיע הזמן למנהיגות חינוכית חכמה ואחראית
– תושבים בירושלים מחריפים את המאבק במיזם "רחוב פתוח"
– כנגד כל הסיכויים "עד כאן 2020" מביאה סאטירה משובחת
המטרה הגדולה של הטיול הייתה לימוד אנגלית לילדינו וגם חוויה משפחתית לפני הבגרויות והגיוס שממתינים להם באופק הישראלי. אולי אפשר לומר בקורטוב של אמת מתובלת בהומור שכהורים, בשנות החמישים לחייהם שלא טיילו מעולם במזרח, לא היה לנו מספיק אומץ לנסוע לבד ולכן צרפנו את ילדינו למסע.
התכנון היה לשהות בגואה ולטייל בצפון הודו בחופשת הפסח, אך משבר הקורונה העולמי לא פסח גם על "ארץ השאנטי" – הודו, וכשזו נכנסה למתקפת חרדת-תיירים, הבנו שהטיול שלנו הסתיים מוקדם יותר. חיבקנו את האגו שביקש להיצמד להודו הישנה והטובה וחזרנו בטיסה היישר לבידוד בארץ, ברגשות מעורבים.
בגואה נמצאת קהילה גדולה של משפחות ישראליות שחלקן הגדול עובד ומעורה עם המקומיים והזרים זה מספר שנים. החינוך הבינלאומי, בו מתחנכים ילדים רבים, סיקרן אותי כאשת חינוך וכהורה גם יחד. שם הבנתי שאחת מהמטרות שלנו – לימוד השפה האנגלית לילדי המשפחה – מציבה אותנו כשותפים במהפכה שקטה שקורית בעשור האחרון במערכות החינוך הגלובלי. פרופ' כרמון ביטא את המהפכה הזו כבר לפני עשור וציין כי החינוך הגלובלי הוא מעבר "ממדיניות חינוך הנקבעת על ידי שיקולים ולחצים פוליטיים-לאומיים, למדיניות חינוך הנקבעת על ידי שיקולים ולחצים גלובליים". כמו בהרבה דוגמאות מהשטח, עד שמערכות החינוך ישקלו כיצד להיערך לכך, אם בכלל, משפחות רבות החליטו לקחת את הנושא לידיהן ומצאו את ילדיהן לומדים אנגלית בבתי ספר בינלאומיים, כהכנה לעתידם בעידן פוסט מודרני גלובלי.
מדוע גואה? לאחר שיחה עם משפחות ישראליות, נוכחתי לדעת שהשיקול הראשוני הוא חינוך, ובגואה יש כמה בתי ספר בינלאומיים מצוינים, רגילים ואנתרופוסופיים.
מדוע הודו? בגלל המחייה הזולה – רבע ממחיר העלות בארץ. כשמדובר במשפחה עם ילדים הדבר ניכר כלכלית כבר מהשבוע הראשון. גם היכולת ללמוד שיטות רוחניות כמו מדיטציה ויוגה תורמת לבחירה בהודו. ומעבר לכך ולא פחות חשוב – בהודו אין אנטישמיות והסובלנות אופפת את כולם.
"זה אחד המקומות הבודדים בעולם שהרגשתי שאין לי אויבים", ציין בפניי תרמילאי מקריית ארבע, חתן טרי שחזר שנית להודו והפעם עם רעייתו. "כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה, פתאום למדתי לאהוב את כל בני האדם, כי לא הייתה סיבה שלא, אף אחד לא שונא אותך". אהבה זו נטמעה והמשיכה גם כשחזר לארץ וגם כלפי השכנים הערבים, אויביו משכבר הימים.
כמי שעבדה בהוראת האומנות באחד מבתי הספר בגואה, חוויתי את החינוך הבינלאומי, הן מצד סגל ההוראה והן מצד ההורים, כאם לשני בוגרים בגיל העשרה. שמתי לב כי על פני התלמידים הישראליים, בעיקר מהכיתות הנמוכות, נפרש חיוך גדול בכל פעם שמישהו מהם הבין שאני ישראלית. החיוך לווה בשיחה נמרצת על משפחתו, ביקורי סבתא-סבא האחרונים בתיבול במבות, ביסלים והגעגועים לשניצל. לעומתם, התלמידים הישראלים הבוגרים יותר, פנו אליי בצורה עקיפה, אך גם הפגינו שימחה על התוספת הישראלית' במקום.
"הילדים הקטנים מדברים יותר עברית עם חבריהם הישראלים אבל ברגע שהם עוברים את מחסום השפה הם כבר יותר מתערבבים", ציינה עינב, אם ישראלית שאף היא מורה באחד מבתי הספר האנתרופוסופיים. "יש קשיים של שפה, בעיקר בקרב הצעירים יותר. מכיתה ה' ומעלה, אולי בגלל שיש בסיס מסוים וגם שפת האם יותר מגובשת, יש כבר לימוד וקליטה טובה יותר של השפה".
התודעה האזרחית הגלובלית והחינוך הבינלאומי עניינו אותי מאוד בכל ההיבטים. על כן מצאתי עצמי יושבת בשבוע האחרון לשהותנו שם ,יחד עם הורים וילדים ומשוחחת עימם בנושאים כמו יצירת ילדות בהודו, חינוך בינלאומי וגלובליזציה. הכול סבב נושא גדול אחד – שאלת הזהות.
אלי, אם לארבעה ילדים, שוהה עם בן זוגה ועם שלושה מתוך ארבעת ילדיהם (הבת הגדולה בארץ בשירות לאומי) בגואה מתחילת נובמבר 2019. לפני כן היו בטיול משפחתי גדול במזרח למשך חצי שנה. "רצינו שהילדים ילמדו בבית ספר בינלאומי אנגלית, כדי שילמדו את השפה כמו שצריך. כי בבית הספר הרגיל, הם פחות לומדים את השפה כחוויה לימודית, וגם התאכזבנו מבית הספר של הילדים בארץ. הם היו בחינוך אנתרופוסופי וממש לא אהבו ללכת. פה הם מאוד מרוצים. המורים מצוינים ועם כל הבעיה של הסתגלות לשפה הם רוצים ללכת לבית הספר".
המורים אכן מצוינים ברובם וכך גם האווירה בכללה. כמי שעבדה בכמה מוסדות חינוכיים בארץ, המורים בבית הספר הבינלאומי היו רב תחומיים הן מבחינת הידע, והן ביצירתיות ובאהבה הגדולה למקצוע החינוך ולילדים. אווירה של אמון וביטחון, מבנה ארכיטקטוני פתוח העונה לצרכי התלמידים וכיתות לימוד קטנות – כל אלו יחד העלו את הרף בחוויה הכוללת של הלימוד.
הטענה העיקרית של כל העוסקים בחינוך הגלובלי היא שהגלובליזציה מחלישה את התודעה והזהות הלאומית של האזרחים. כששאלתי את יורם ועינב, הורים לארבע בנות בשנתם השנייה בגואה, מה הם חושבים על האמירה הזו, תשובתם הפתיעה אותי.
" אני רציתי בשביל הילדים שלי קצת חוויה אינטרנציונלית", אומרת עינב. "אני חושבת שהזהויות היהודית והישראלית מתחזקות פה. מבחינתי זה הפוך על הפוך. אתה מכיל את זה באופן פנימי וגם לומד להכיל את השונה. מהחוויה שלי הזהות מתחזקת יותר בגלות ולא בארץ. כשאני בישראל אין לי את הייחודיות שאני מרגישה כאן. בארץ הכול סטיגמות ולא ממהרים ליצור קשרים. בארץ אנחנו לא מתאמצים להפוך "אחרים" ל"אחים", אבל בהודו זה קורה. הודו היא מקום מאוד פלורליסטי כי יש פה כל מיני זרמים ודתות עם הגבלות אכילה, דיאטה וצניעות, כך שאתה מרגיש טוב במי שאתה".
בן זוגה, יורם מחזק את דבריה. "אני חושב שחינוך בכלל לא קשור למה שקורה בחוץ אלא מה שקורה בבית שלך פנימה. המדינה שלי זו מדינת ישראל. אנחנו מאוד אוהבים את הארץ ומאוד לאומיים בתודעה שלנו".
לעומתם, עבור אלי וביתה הבוגרת, שי-לי (15) המסע הגלובלי יצר שיני בזהות. שי-לי אומרת כי בינתיים היא מתמקדת בלהיפתח לעולם הגדול, אך לא מתוך רצון לשכוח את זהותה.
אימה אלי, הדגישה בתחילת השיחה שהיא זו "שהחזיקה בטיול המשפחתי את דגל ישראל". בהמשך דבריה הביעה צער על ההפרדה בחברה הישראלית הגורמת עוולות. "אם הציונות גורמת לנו לעשות עוול זו לא המטרה. אחד הדברים שקורים פה הוא שאתה משוחרר מזה. בנוסף, הישראלים שמטיילים, לא רק הצעירים התרמילאים, אלא בעיקר המשפחות, הם אנשים אחרים מהישראלים שבישראל. יש משהו אחר. או בגלל שהם מטיילים יותר, או בגלל שהם רואים את החיים אחרת, משהו בכיווץ ובחשדנות או בסטרס מופחת מאוד מאוד".
"בכל השנים פה בחו"ל אני פוגש ישראלים שמטיילים פה שאומרים על ישראלים אחרים- תראה אותם עם האף למעלה, רואים את עצמם כ'עם סגולה', גזעניים", אומר יורם. "ואני בדיוק הפוך. החוויה שלי עם כל המפגשים האלה היא בדיוק להדגיש את ה"עם סגולה" בצורה אחרת, להראות את זה באור אחר, כמו לקיחת אחריות".
בעקבות הקורונה חווינו על בשרנו את הפרדה, אך גם את החיבור בין הזרים בהודו. וכך גם יורם. "כבר שנים שהעולם הולך לליברליזם, האיחוד האירופאי פתח גבולות, אבל הקורונה גרמה לזעזוע חזק. אתה מגלה שהלאומיות פתאום חשובה להם כדי לשרוד בתוך עצמם. האנשים הם לא פלורליסטים באמת, למרות שהם רוצים להיות שם אולי כאידיאל. אבל זה לא שם".
"הקורונה מחברת את הדברים מאוד חזק", עינב אשתו מוסיפה על דבריו. "בין הזרים לישראלים עוד יותר. הזרים עכשיו הם מוקצה כאן, וכשההודים עושים את זה, אז כל הזרים, בלי קשר ללאומיות, מתחברים יחד".
כששאלתי במה מתבטאת הזהות הישראלית עבורם, בעיקר בשלבי המשבר הקורונה העולמי, הרגשת הביטחון והשייכות לישראל אצל רובם נשארו חזקים.
"לי יש ביטחון בארץ. ביטחון הכי בסיסי ללכת ברחוב", מספרת אלי. "אני הולכת בשוק, אם אצטרך עזרה יעזרו לי. עכשיו עם הקורונה אני מפחדת שמישהו יתהפך עליי בגואה. בארץ אף אחד לא יתהפך עליי".
טליה (13) ביתם של יורם ועינב, אחרי ששהתה בבידוד הנדרש בעקבות חזרתם לארץ בחודש מרץ, תיארה זאת כך: "מצד אחד לומדים אנגלית בצורה הכי טובה שאפשר ולומדים על תרבויות שונות וזוכים להכיר אנשים. אבל אחד החסרונות, כמו עכשיו, שאין לי חברים ישראלים וכל חבריי מכל העולם התפזרו לארצות מוצאם".
על אף הבלבול והתסכול, יצאנו מגואה גאים במדינה שלנו. הרבה זרים נותרו מאחור, בלי שארצם תסייע להם לצאת מהכאוס ההודי. ממש לא קינאנו בהם, להפך. דווקא האחווה והערבות ההדדית החזקה בארץ הן אלו שעזרו לנו לחזור הביתה. אחת החוויות שעלו מסיפורי המשפחות ומסיפורינו שלנו הייתה הקיטוב בארץ. בארץ הכול מחולק ל"כיתות" – אזרח העולם או בעל זהות לאומית, דתי או חילוני, ספרדי או אשכנזי, ימני או שמאלני, מרכז או פריפריה. תמיד או זה או זה.
הסובלנות של הודו, בימים כתיקונם, יכולה ללמד אותנו להיות גם וגם. גם בעלי תודעה זהותית חזקה וגם בעלי כבוד לאחר. עם זאת חשוב לזכור שהגלובליזציה התגלתה בחולשתה בשעת המבחן של הקורונה: האחריות זה כלפי זה, גם בארץ השאנטי כמו הודו, התפרקה.
השאלה החינוכית שנשאלת ונדרשת כאן היא האם לצד החינוך העולמי בבתי הספר הבינלאומיים, נבנית תודעה אזרחית גלובלית, או שאולי היא אינה אפשרית בהיותה מבוססת ברובה על עקרונות כמו כלכלה וידע. לאנושות ולאנושיות זה לא מספיק, הם רוצים גם וגם.
