20 עדי ראייה העידו בפני חבר המושבעים הגדול שחקר את הירי של שוטר אמריקני במייקל בראון בפרגוסון שבמיזורי ב-2014. אף אחת מהעדויות לא תאמה לחלוטין את האחרת. יתר על כן, עדי ראייה העידו עדויות שסתרו את הגרסאות הקודמות שלהם. בעיני הציבור והתקשורת, הפערים הללו מבהילים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון
– "טעינו כשענינו לגידופי החרדים ולא המשכנו בוויכוח ענייני"
– מפת טראמפ תאפשר הקמת נמל תעופה ישראלי במדבר יהודה
– הזדמנות לשינוי: התרומה של הקורונה לשוק העבודה
אך מדענים העוסקים בתפיסה והזיכרון האנושי אינם מופתעים כלל. למעשה, אילו שררה הסכמה בין העדים, פסיכולוגים היו חושדים שמשהו אינו כשורה. חוקרים בתחום יודעים שדיווחים כאלה הרבה פחות אמינים משאנשים – כולל עדי הראייה עצמם – נוטים להאמין.
יצירת זיכרון
מה גורם לשגיאות בזיכרון? כדי לדווח במדויק על אירוע, על העד לקודד בהצלחה מידע על מה שראה, לאחסן אותו כזיכרון ואז לאחזר אותו. כל אחד משלושת השלבים הללו מורכב ולא מושלם. דו"ח הזיכרון הסופי לא יכול להיות חזק יותר מהחוליה החלשה בשרשרת.
ראשית, שלב הקידוד או הרכישה. כאשר אנחנו עדים לאירוע בלתי צפוי ומורכב יש לעיתים קרובות בלבול, הסחת דעת ופחד. נוסף על כך, יש לנו אשליה שאנחנו סופגים את פרטי הזירה, אולם מחקרים מראים שהמוח קולט בעיקר את תמצית המתחולל ומעט מאוד פרטים. זה משקף תופעה שנקראת "עיוורון לשינוי" – אנשים נוטים לא להבחין בהבדלים חזותיים בפרטיה של סצנה. מה שמאוחסן בזיכרון בפועל מלא פערים. המוח לא אוהב פערים, במיוחד כאשר יש צורך להבין מה בדיוק ראינו, ולכן הפערים מתמלאים לעתים קרובות באופן לא מודע, באמצעות תוספות, החסרת פרטים שנראים סותרים, או תהליכי חשיבה אחרים שאינם אמינים במיוחד.
עבודתה פורצת הדרך של חוקרת התפיסה הפסיכולוגית אליזבת לופטוס ממחישה כיצד זיכרון משתנה לאחר האירוע, בהשפעתו של מידע חיצוני – גם כאשר הוא שגוי. זה יכול לגרום לזיכרונות שווא. מה שמאוחסן בזיכרון אינו תמונה יציבה או סרטון של האירוע אלא תיעוד שנערך ללא הרף וממשיך להתפתח. מכיוון שאנו נוטים לא להיות מודעים לתהליך העריכה, אנו בסופו של דבר מאמינים שהזיכרון המשוחזר הוא מה שראינו בפועל.
לבסוף עלינו לאחזר את הזיכרון – והאחזור עצמו יכול לשנות אותו. בכל פעם שאנו משחזרים זיכרון באופן כוזב, לעצמנו או דרך סיפור לאדם אחר, השחזור נוטה לחזק את השגיאה. בסופו של דבר יש לנו סיפור מלא על מה שראינו, כזה שאנו עשויים להאמין בו בביטחון רב אך ייתכן שאינו קשור למה שקרה בפועל.
זיכרונות מטעים ומערכת המשפט
יש עדויות רבות לזיהוי שגוי של עדי ראייה – כאשר עד מצביע על אדם ואומר "זה מי שראיתי מבצע את הפשע". מאז שנות השבעים תוכנית המחקר שלי ערכה ניסויים מבוקרים המראים באיזו קלות עדים יבחרו את האדם הלא נכון במסדר הזיהוי – ולאחר העידוד הקל ביותר הם משתכנעים ובטוחים מאוד בזיהוי השגוי שלהם. הטעות במסדר הזיהוי גורמת לאחר מכן לזיכרונם להשתנות, כך שיתאים לאדם שזיהו בטעות.
זיהוי שגוי אינו תופעה המתחוללת בניסויי מעבדה. מאז הופעת בדיקות ה-DNA הפליליות בשנות התשעים, מאות אמריקנים חפים מפשע שהורשעו וסבלו עשרות שנים בכלא (חלקם אף נידונו למוות) זוכו בעקבות בדיקות DNA חד-משמעיות שהפריכו את אשמתם. בכ-75 אחוזים מהזיכויים, נכלל בתיק זיהוי שגוי בעזרת עד ראייה.
מערכת המשפט אינה מגיבה במהירות להתפתחויות במדע עדי הראייה. אף שהיא מסתמכת עליהם מאוד, למערכת אין תיאוריה של זיכרון, רשויות אכיפת החוק אינן מחונכת על פעולות הזיכרון, שופטים אינם מיומנים באופן פעולתו של הזיכרון, ורבים מבתי המשפט אינם מתירים עדות מומחה על אמינות זיכרונם של עדי ראייה.
כיצד להשתמש בעדי ראייה
ועדה של האקדמיה האמריקנית הלאומית למדעים ערכה השנה סקירה נרחבת של המדע בנושא עדויות ראייה. בין השאר, דו"ח האקדמיה קורא לגורמי אכיפת החוק להעניק לקצינים ולסוכניהם הדרכה בנושא ראייה וזיכרון, להטמיע נהלים למזעור "זיהום" עדויות ראייה, ולהחיל כללים יעילים לגביית עדויות ראייה ולשימורן. דו"ח האקדמיה קורא גם להשתמש בעדות מומחה בנושא אמינות עדי ראייה במקרים מסוימים, וכן להורות למושבעים כיצד לקבל החלטות מושכלות לגבי אמינות עדי הראייה.
עדי ראייה לא טועים תמיד. עדותם היא כלי קריטי במערכת המשפט לשחזור מה שקרה בפועל. יותר מדי פושעים ישוחררו אם עדות הראייה תיעלם ממערכת המשפט. אך על המערכת להבין כיצד להימנע מזיהום של זיכרון עדי הראייה, ולהיות מודעת לתנאים שבהם עדות עדי הראייה אמינה פחות.
תרגום: אלחנן שפייזר
