עסקת הגז הישראלית־מצרית שנחתמה במזל טוב בשבוע שעבר היא אירוע כלכלי ופוליטי דרמטי, אבל מומלץ לא לעצור את הנשימה או לרוץ לקנות מניות בחברות לחיפושי גז בים התיכון. אם לשפוט על פי הפרסומים בתקשורת המצרית, העסקה הזו כוללת תנאים מקדימים לא מעטים, ועוד יותר מכך סימני שאלה.
המהלכים שהובילו לעסקה החלו אמנם עוד לפני יותר משנתיים, אבל כדאי להסתכל עליה כחלק בלתי נפרד מסדרת התפתחויות דרמטיות שאנו עדים להן בחודשים האחרונים בזירה הים־תיכונית. והפעם מדובר על ים במובן הפשוט של המילה. מדובר במהלכים אסטרטגיים שעתידים להשפיע על עוצמתן ורווחתן של ישראל, קפריסין ומצרים – שלוש השחקניות העיקריות הפעילות בזירה זו.
לאחרונה עשתה גם לבנון צעד חשוב בדרך להצטרף לזירה הזו, כאשר חילקה זיכיונות לשלוש חברות אנרגיה בינלאומיות לפעול באזור, הכולל גם את 'בלוק 9' עתיר הגז השוכן בשטח ימי שנמצא בסכסוך בין ישראל ללבנון. בעתיד צפויות גם סוריה וטורקיה להצטרף למשחק. טורקיה אמנם איננה שחקנית פעילה בזירה הים־תיכונית, אך יש לה צי ימי גדול והיא טוענת לזכויות על מרבצי הגז והנפט במים הכלכליים של קפריסין, המחולקת בין הקהילות הטורקית והיוונית. בשבוע שעבר אף מנעה טורקיה מספינות קידוח ומחקר של חברת ENI האיטלקית, החתומה עם קפריסין על הסכמי קידוח, להיכנס לשטח ולעשות את עבודתן.
החוק הבינלאומי אמור לסייע בהסדרת הגבולות הימיים בין מדינות שכנות ולספק ערובות שיאפשרו להגיע להסכמים בדרכי שלום, אך לעתים הוא מייצר גם בעיות וסכסוכים, בייחוד באזור מורכב כמו מזרח הים התיכון. הים התיכון הוא סוג של אמבטיית ענק שבקוטב המזרחי שלה שוכנות ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, קפריסין, יוון, לבנון, סוריה וטורקיה. הדרך לסכסוכים על גבולות ימיים קצרה, ועלולה להתפתח למלחמה. בשנים האחרונות ידע האזור גם הסכמות וגם סכסוכים, אך בשורה התחתונה – ככל שהתרבו הממצאים המדעיים על מרבצי גז ונפט בדרום־מזרח הים התיכון, כך גדל התיאבון. אמנם רק חלק קטן נחשף עד כה אבל הפוטנציאל גדול, ומה שנחשף מביא כבר כעת את האזור לסעור ולבעבע.
כל זה לא הוזכר בהודעה על חתימת עסקת הגז הישראלית־מצרית השבוע, והמניות זינקו. "יום חג", הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו, 24 שעות אחרי הופעת הבכורה של תיק 4000. אז מדוע לא חולצו השבוע הפקקים מבקבוקי השמפניה? אולי משום שיש עוד דרך ארוכה עד למימוש העסקה הזו. למצרים, מתברר, יש שורה ארוכה של תנאים מקדימים, בהם כאמור שינוי תוואי הגבול הימי שלה עם ישראל. מה שהופך את העסק למוזר, שהרי אין מדובר בהסכם בין מדינות. ירושלים וקהיר תומכות אמנם בעסקה, אך אינן חתומות עליה. העסקה היא בין הזכייניות הישראליות ל'דולפינוס' הרשומה בכלל באיי הבתולה, שחבריה הם צרכני גז פרטיים גדולים במצרים. האיש העומד בראש החברה הוא עלא עראפה, בעליה של חברת טקסטיל.
יתרה מכך: ערב הבחירות, עם מרכאות ובלעדיהן, מעדיפים צרכני הגז המצרים לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר, שכן עסקאות נורמליזציה עם ישראל מעוררות עדיין אי־נחת גדולה במדינה. העם המצרי מאוד לא אוהב את זה, ובממשל המצרי משתדלים להעביר את המסר שמדובר בהכרח בל יגונה.
גישה זו ניכרה גם בכותרת הראשית באתר המצרי הליברלי 'מאדא־מאסר', שהכריזה: "ההסכם המצרי־ישראלי: גבולות ימיים חדשים וגז ישראלי להקטנת קנסות הגז על מצרים". המאמר הארוך ועתיר הפרטים הזה, המסתמך על ארבעה מקורות מקורבים למשא ומתן בין ישראל ומצרים, טוען כי התמריץ העיקרי של מצרים לעסקה הוא להשתחרר מהר ככל האפשר מחובות מצמיתים המעיקים על כלכלתה, ובראשם חובות העתק לחברות 'בריטיש פטרוליום' ו'יוניון פנוסה', שעמן חתמה מצרים על עסקאות ענק לייצוא גז למדינות באירופה ואסיה. אלא שלפני שלוש שנים הגז במצרים נגמר. פשוט נגמר.
כאשר עלה הנשיא א־סיסי לשלטון הוא מצא שוקת שבורה. הנשיא מובארק הזניח במשך שנים את התחום, ולא דאג לפתח מקורות אנרגיה חדשים. לאחר הדחתו נכנסה מצרים לתקופה ארוכה של אי־יציבות. כתוצאה מכך נקלעה הממשלה המצרית לא רק לחובות כבדים, אלא גם למחסור בגז לצרכים פנימיים. לכך נוסף עוד חוב למדינת ישראל בסך 1.76 מיליארד דולר כפי שקבע בית הדין הבינלאומי למסחר בז'נבה, לאחר שמצרים חדלה לספק גז לישראל בעקבות סדרת פיצוצים של דאעש בצינור ההולכה בסיני ב־2015. ועוד לא הזכרנו את חוב 288 מיליון הדולר לחברת EMG שבבעלות איש העסקים יוסי מימן, שהצינור שייך לה.
עוד כתבות באתר מקור ראשון
–זרקור לתופעה: הקשר הבעייתי בין שופטים לפרקליטים
–">מחאת הכנסייה בירושלים: הפלסטינים מנסים לעורר שד דתי
–פרשת המסרונים: דרושה ועדת חקירה למערכת האכיפה
הדרך המהירה ביותר לפתור את בעיית החוב הדוהר הייתה ברורה למצרים כבר לפני שנתיים: לייבא מהר ככל האפשר גז מישראל כדי לשלם ל'בריטיש פטרוליום' ו'יוניון פנוסה' את החובות. גרוע מזה: מצרים נכנסה למחסור אקוטי בגז לייצור חשמל, שממשל א־סיסי לא יכול להרשות לעצמו. אך כאשר התגלה הפוטנציאל הענק של שדה 'זוהר' המצרי, השתנה מצבה של קהיר מקצה לקצה. או־אז הבשילה התובנה שרק עסקה עם ישראל תאפשר למצרים לפתח באופן שקט ומושכל את 'זוהר' ולעבוד על תוכניתם להפוך לכוורת אזורית לייצוא גז, שתרכז גז מישראל, קפריסין ויוון ובהמשך גם הרשות הפלסטינית.
בחודש שעבר החלה הבאר הראשונה בשדה 'זוהר' להפיק גז, אך כאמור יעברו עוד כמה שנים טובות עד שהוא יגיע למלוא התפוקה. לכן, מבחינתה של קהיר הגיע הרגע לסגור עסקה עם ישראל.
רגישות ציבורית
אבל החלק המפתיע הוא כאמור עניין הגבול הימי בין ישראל למצרים. לכאורה נושא זה לא עלה עד עתה על סדר היום, אך על פי אתר 'מאדא־מאסר', עוד לפני שנתיים הסכימה ממשלת ישראל "באופן עקרוני" לפתוח את הדיון על הגבול.
צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל בקהיר, אומר אמנם ש"בין המצרים ובינינו אין שום סכסוך על הגבול הימי", אך על פי הבכיר המצרי שלפי 'מאדא־מאסר' מעורב בדיון על שינוי הגבול, "הנושא כבר היה על השולחן במהלך פגישה סגורה בין הנשיא עבד אל־פתח א־סיסי ובין ראש הממשלה בנימין נתניהו בשולי עצרת האו"ם בספטמבר 2016. משלחות משתי המדינות המשיכו בדיונים בעקבות המפגש, וישראל ביקשה ממצרים להציג טיוטה של פרטי קו הגבול החדש בין ישראל למצרים".
הבשורות הטובות הן שעל פי הבכיר המצרי המצוטט במאמר, "יש הבנה בין מצרים, קפריסין, יוון וישראל על קווי הגבולות הימיים ביניהן, במטרה להביא לפיתוח שדות הגז באגן הים התיכון, שיהפוך אותו למרכז אנרגיה אזורי".
הבשורות הפחות טובות הן שהנושא הזה רגיש מאוד במצרים, ועלול לעורר תגובה ציבורית עזה ובלתי צפויה. זה הדבר האחרון שהנשיא א־סיסי זקוק לו, בטח לא חודש לפני בחירות. ואם כדי לחתום על עסקת אנרגיה גלויה עם ישראל שמצרים זקוקה לה כל כך, נאלצת הממשלה בקהיר לחפש דרכים יצירתיות כדי ליצור מצג שלפיו אנשי עסקים פרטיים הם שמייבאים את הגז מישראל – הרי שנושא הגבול הימי, שנוגע בממד הריבונות, רגיש הרבה יותר. מנעד הדעות במצרים נע בין הסתייגויות טכניות להסתייגויות פוליטיות וביטחוניות, הנוגעות לסגר על עזה ולפגיעה בריבונות ובזכויות הימיות של הפלסטינים.
על פניו, בזכות שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למצרים בנושא הפלסטיני נוצר בסיס נוח יחסית להבנות בין שתי המדינות. אבל כפי שאפשר ללמוד מן התגובה המצרית לטורקיה, כשזה מגיע לפגיעה בזכויותיהם הימיות – התגובה מקהיר חריפה ומהירה. בתחילת החודש אמר שר החוץ הטורקי מבלוט צ'בושאולו כי ההסכם של מצרים עם קפריסין מ־2013 לניצול משותף של מרבצי הגז בשטח הימי האקסקלוסיבי של שתי המדינות פוגע בזכויותיה של טורקיה. הטורקים אף שלחו לאזור ספינות שלא אפשרו לחברת ENI לבצע באזור קידוחים.
בתגובה הוציאו המצרים הודעה דיפלומטית חריפה האומרת כי אין שום בסיס למתקפה על ההסכם בין קפריסין למצרים, לאחר שאושרר באו"ם וקיבל תוקף של הסכם בינלאומי מוכר. מצרים, נאמר בהודעה, דוחה בתוקף את הניסיון לפגוע בזכויותיה הריבוניות. זה לא פשוט בעבור הטורקים לקבל סטירת לחי כזו, במיוחד לאחר שהם רואים בעיניים כלות איך הבוננזה הים־תיכונית עוקפת אותם בסיבוב. רק לפני ימים אחדים הכריזה קפריסין על תגלית גז ענקית בסדר גודל של מאגר 'תמר'. שר האנרגיה של קפריסין אמר כי התצורות הגיאולוגיות בשטח המאגר החדש, המכונה 'קליפסו', דומות מאוד לאלו של שדה 'זוהר' ועל כן גם מבטיחות מאוד.
הרוסים לא יוותרו
לאן ילך כל הגז הזה מישראל, קפריסין ויוון? האם יתממש החזון של נשיא מצרים, להפוך את מדינתו לכוורת אנרגיה אזורית? במאבק הזה, כמו במאבקים אחרים ובהם המלחמה בסוריה, יש שחקניות שטח ויש מעצמות הניצבות מאחוריהן. ואם ארה"ב מתייצבת לצד המשולש הישראלי־מצרי־קפריסאי, בין השאר בגלל חברת 'נובל אנרג'י' האמריקנית, הרי שהרוסים צפויים להתייצב מאחורי לבנון וסוריה, שככל הנראה גם בחופיה יש אוצרות גז, לא פחות ואולי יותר מאלה המצויים במדינות אחרות באגן המזרחי של הים התיכון.
השלב הבא בחזון של א־סיסי הוא צינור שיעבור ממצרים לאירופה דרך יוון ואיטליה, ויעזור לשחרר את אירופה מהתלות הכבדה מנפט ומגז רוסיים. מה סיכויי ההיתכנות של הרעיון? זה לא הזמן לחרב שמחות, אך היתכנות כזו אינה גבוהה, בין השאר בגלל עומקו של הים התיכון.
בנוסף, רוסיה לא תוותר בקלות. יש לה דרכים ללחוץ על קפריסין ויוון, וגם במה שקשור ללבנון יש לה מהלכים, מול חיזבאללה בעיקר. בישראל יש מי שחושבים שיש דרך להשאיר את לבנון מחוץ למשחק, ולגרום לכך שהגז שלה יישאר בים. לא בטוח. הלבנונים היו נבונים מאוד בבחירה שלהם כאשר הלכו על קונסורציום המורכב מ־ENI האיטלקית שמושקעת גם במצרים ובקפריסין, וראשיה מנהלים פלירט ארוך עם ישראל ועם בנימין נתניהו בעניין הצינור לאיטליה, כמו גם עם Total הצרפתית שעובדת עם ENI גם בקפריסין, ועם חברת 'נובאטק' הרוסית בלבנון. 'נובאטק' היא 'שוברת משחק' פוטנציאלית שמושקעת גם בסוריה ולא באה להפסיד כסף בלבנון, אלא לחבר בעתיד את סוריה למשחק האזורי בגז ובנפט.
