כדור הארץ נמצא הרחק מהיעדים שהוצבו בעבר לקיצוץ פליטות גזי החממה, וביום שלישי השבוע פרסמו חוקרים מידע המדגים את אחת ההשלכות הבולטות של המצב. במחקר חדש נמצא שכל חמש שנים של סחבת בטיפול לשינוי האקלים יביאו לתוספת של 20 סנטימטרים בעליית מפלס האוקיינוס הצפויה עד שנת 2300 – הדגמה דרמטית לעוצמת השפעתן של החלטות בהווה על דורות העתיד המרוחקים.
"נקודה חשובה אחת הייתה לגלות שעליית מפלס מי הים אינה מתרחשת בעתיד הרחוק. היא מתרחשת עכשיו. מכיוון שהמערכת איטית כל כך אנחנו פשוט לא יכולים לראות זאת כרגע, אבל אנחנו גורמים לזה עכשיו", אומר מתיאס מנגל ממכון פוסטדם לחקר השפעת האקלים, המדען המוביל את המחקר שפורסם בכתב העת 'נייצ'ר קומיוניקיישנס'.
המחקר, שכלל גם מדענים ממוסדות אוסטרליים, אוסטריים וגרמניים, קיבל כהנחת יסוד שהעולם יפעל להגיע לקיצוצים החדים בפליטות גזי החממה כפי שנקבע בהסכם האקלים בפריז. המטרה היא להגביל את ההתחממות לרמה של מתחת לשתי מעלות צלזיוס, מה שדורש מהעולם להפסיק להוסיף עוד גזי חממה לאטמוספירה עד שנת 2050 בערך.
משמעות הדבר היא שפליטות גזי החממה העולמיות צריכות להגיע לשיא עד שנת 2020, 2025 או 2030, אולי אפילו 2035, ואז להתחיל לרדת במהירות. ככל שנמתין יותר כך תידרש הירידה להיות מהירה יותר לאחר השיא. אם בכל זאת נתעכב עוד, יהיה קשה מדי להוריד את פליטות גזי החממה במהירות גבוהה מספיק כדי להימנע מרמות מסוכנות של התחממות גלובלית.
החוקרים מצאו כי לכל זה יש השלכות גדולות על ההתחייבות באשר לעליית מפלס מי הים העולמי. פליטות גזי החממה היום יגרמו להתרוממות המים במשך מאות שנים, והחוקרים הצליחו לחשב השפעה גדולה באופן מפתיע של המדיניות בהווה על מפלס מי הים בעתיד.
כאמור, לפי המחקר כל דחייה של חמש שנים בשיא פליטות גזי החממה מעלה את התחזית הממוצעת של עליית מי הים ב־20 סנטימטרים. "ככל שהפליטות מצטברות, ככל שהעולם מתחמם, כך הים יהיה גבוה יותר", אומר מנגל.
בתחזית הקיצונית, שאינה סבירה אבל בהחלט אפשרית, המחקר מצא שכל עיכוב של חמש שנים עשוי להביא לעלייה של מטר במפלס המים. זאת בגלל הסיכוי הגדל כל העת של התערערות ביציבות מדף הקרח באנטארקטיקה. בכמה תסריטים, אפילו הפחתה חדה של פליטות הגזים לא תמנע ממדף הקרח האנטארקטי לתרום לעלייה בת כמה מטרים במפלס מי הים. "זה אומר לנו שבאמת אין לנו ודאות, שאנחנו לא יודעים די על מדפי הקרח", מסביר מנגל.
עלייה של 20 סנטימטרים במפלס מי הים היא מה שכדור הארץ חווה במהלך המאה העשרים כולה, הוסיף מנגל. הנתון הזה לבדו מדגיש עד כמה חמורה עשויה להיות עליית המפלס בעתיד, כשההתחממות הגלובלית תביא בתורה להתחממות הימים, ותגרום להם להתרחב ולמוסס את הקרחונים ומדפי הקרח בגרינלנד ובאנטארקטיקה.
חשוב לציין שמחקרו של מנגל מחשב רק תסריטים של עליית מי הים שבהם העולם עומד ביעדים השאפתניים מאוד של הסכם פריז, אף שאנו ממש לא בדרך להשיג אותם. אפילו בתסריטים הוורודים הללו, המחקר מצא שעליית המים עשויה להגיע ל־0.7־1.2 מטרים עד שנת 2300, או 22־40 סנטימטרים לכל מאה שנה.
אם לא נעמוד ביעדי הסכם פריז, עליית מי הים עלולה להיות חמורה בהרבה. בשבוע שעבר, למשל, צוות חוקרים אישר שקצב עליית מפלס הים מאיץ. המחקר שלהם, שפורסם ב'פרוטוקולי האקדמיה הלאומית למדעים', טוען שמפלס מי הים, לפי אומדן עתידי של הימשכות קצב העלייה הנוכחי, יגיע לרמה גבוהה בשישים סנטימטרים עד שנת 2100.
מחקר עדכני שפורסם בשבועות האחרונים בכתב העת 'אופן אקסס כריוספרה' טוען שאובדן הקרח באנטארקטיקה מאיץ אף הוא, מה שככל הנראה גורם בחלקו להתגברות קצב עליית המפלס. במחקר הזה מצאו מדענים של נאס"א וכמה מוסדות מדעיים בארה"ב, בנורווגיה ובהולנד שהיבשת הדרומית מאבדת 183 מיליארד טונות של קרח בשנה, בין השאר הודות לעלייה בסך 36 מיליארדי טונות בכמות הקרח השנתית ששוחררה מהיבשת לאוקיינוס בשנים 2008־2015.
מדובר בשינוי צנוע בהתחשב בגודלה של אנטארקטיקה, שבה נוספים בכל שנה כ־2,000 מיליארדי טונות קרח בשל ירידת השלגים. עם זאת, מדאיגה העובדה שרוב אובדן הקרח והתגברות קצב האובדן מתרכזים במערב אנטארקטיקה, שכבר זמן רב נחשבת לנקודת התורפה של מדף הקרח האנטארקטי.
"כשאנו משווים את המיפוי הנוכחי שלנו באנטארקטיקה לזה שעשינו ב־2008, אנו רואים האצה במערב אנטארקטיקה, שינוי מועט מאוד במזרח אנטארקטיקה ושינוי קטן מאוד בחצי האי האנטארקטי", אומר טד סקמבוס, מומחה לאנטארקטיקה במרכז המידע הלאומי האמריקני לקרח ושלג, ואחד ממחברי המחקר.
כל זה מביא לאותה מסקנה – המקום שבו ילדי 2300 ישכשכו את רגליהם בחופי הים תלוי במידה רבה בהווה ובדרך שנבחר. "הסכם פריז מחמיר מאוד באשר למה שעשוי לקרות", הסביר מנגל, "הוא מציב גבול לעתידנו, ומסיט את המיקוד למאות השנים הבאות".
