רוברט קונדיט הצית אש תחת גוש המתכת הגדול שלתוכו הערה 50 גלונים של בנזין, וקיווה שהטיל המאולתר הזה שבנה, יביא אותו בסופו של דבר אל כוכב נוגה. זה קרה באחר־צהריים שטוף שמש באוגוסט 1927, בשדרת מורלינג שבשכונת האמפדן בעיר בולטימור. המכשיר, שהיתמר לגובה 24 מטרים, היה מיזוג של גרוטאות ברזל והנדסה חובבנית. הוא תכנן ובנה אותו בעזרת שני אחים, הארי וסטרלינג אולר. צ'רלס לינדברג הרי צלח את האוקיינוס האטלנטי במטוס חד־כנפי מוקדם יותר באותה שנה, וטיסה למרחקים גדולים כבר לא הייתה חלום בהקיץ. אז מדוע לא לכוון לכוכבים?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בבתי החולים מתריעים: אין מספיק רופאים, המצב קריטי
– 350 דולר לסט: איך השפיע משבר הקורונה על מחירי ארבעת המינים בעולם
– לא הכל הבל הבלים: איך להיות מאושר לפי קהלת?
"אם לאדם כמו לינדברג היה האומץ לפרוץ את הדרך תוך סיכון חייו, חשבנו שאחרים צריכים להיות אמיצים וללכת בעקבותיו", כתב הארי אולר במאמר שפרסם על אודות המיזם בשנת 1969 במגזין "בולטימור סאן". האחים אולר השקיעו לא מעט כסף וגם שמונה חודשים מזמנם הפנוי בעבודות ריתוך וחיתוך שהתבצעו בתוך מוסך קטן, עובדים בקפדנות על פי התוכנית שהגה קונדיט לבניית כלי טיס מאויש.
הארי וסטרלינג עסקו בעבודות כפיים למחייתם. הם התייחסו לקונדיט, שלמד בתיכון פוליטכני בבולטימור, כאל אשף מתמטי. קונדיט מצידו העניק לעצמו מגוון רחב של תארים מקצועיים וטען שהוא מהנדס, כימאי, פרופסור וממציא בכל תחום. באותו יום מדובר העריך קנדיט בפני האולרים כי הדלק יכול להניע אותו למרחק רבע מייל מעל פני האדמה. בתוך כלי הטיס אוחסן מצנח משי לצורך הנחיתה. אם הכול היה הולך כשורה והוא אכן היה ממריא, קונדיט היה ממשיך אל המטרה הבאה: כוכב הלכת נוגה (ונוס).
רוברט קונדיט אחסן ברקטה את כל מה שהאמין שהיה זקוק לו: פנס, ערכת עזרה ראשונה וקשת וחצים, אשר יועילו ל"ציד חיות קטנות לאוכל". לא היה שם שום מכשיר קשר
השמועה על שלושת הגברים שמנסים לשגר טיל מהמדרכה הסמוכה, פשטה במהירות וגרמה לקהל רב להתאסף סביבם באותו יום שמשי. היו שם גם נשותיהם המבולבלות של האחים. קונדיט פירק את ראשו המתכתי של הטיל, טיפס פנימה ולחץ על מתג כדי להתחיל את המסע.
"מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אש", כתב הארי אולר בהמשך. "להבות ענק אדומות להטו סביב החללית, ועננים גדולים של עשן שחור היתמרו השמיימה". הטיל "זינק מהמדרכה", תיאר הארי, הגיע לגובה של פחות מ־100 מטרים באוויר, ואז התרסק לתוך בניין סמוך. על פי הסיפור, במהלך התמרון הזה נשברו רגליו של קונדיט. מאוחר יותר העריכה השלישייה שנדרשים לפחות עוד עשרת אלפים דולר כדי להכין את הטיל לטיסה אמיתית, והאחים נאלצו לנטוש את המיזם. "בכל מקרה, הנשים שלנו היו נגד כל העסק", כתב הארי.
קונדיט, שתואר אז בעיתונות כפטפטן יומרני, עזב את בולטימור זמן קצר לאחר מכן ולקח את הטיל איתו. האגדה על השיגור הכושל עוד סופרה בשכונה במשך תקופה ואז התפוגגה עם השנים, נעלמה בדיוק כמו רוברט קונדיט והטיל שלו.
כיום, שלושה חברים ותיקים המתגוררים בבולטימור – ג'ון בנאם, בריאן קארי וג'וף דנק – מנסים להשלים את הסיפור של רוברט קונדיט והטיל שלו, לטובת סרט תיעודי שכותרתו "טיל לוונוס". בינואר הם נסעו למיאמי־ביץ', לאחר שנודע להם כי קונדיט לקח לשם את הטיל כשעזב את בולטימור. הוא הודיע כי בכוונתו לשגר את עצמו לחלל מהחוף בפלורידה, כפי שצוין בבתבה שפורסמה בוושינגטון פוסט בדצמבר 1927, תחת הכותרת "טיול לוונוס".
"פעם אחר פעם יש איזו נשמה נועזת שמקווה להגיע לכוכבים", נכתב בידיעה. "מעולם, ככל הידוע, לא נעשה ניסיון אמיתי לעשות זאת: אולם איש לא החזיק במכונה כמו זו שפיתח מר קונדיט".
"המדע היה חסר וחלקי באותה תקופה, אך לא התעוזה של קונדיט", כתב פרנק וינטר בספרו מ־1983, "מבוא לעידן החלל: אגודות הטילים 1940־1924". וינטר, אוצר טילים לשעבר במוזיאון האוויר והחלל של הסמית'סוניאן, אומר לי שהטיל כפי שתואר על ידי אולר, היה בנוי באופן שגוי כל־כך שזה מצחיק. באביב 1928 קונדיט "עדיין לא הצליח להתגרש מאימא אדמה", על פי דיווח חדשותי מאותו זמן, והוא דחה את השיגור ממיאמי־ביץ' בגלל מזג אוויר גרוע. ואז הוא נעלם שוב, הפעם לתמיד.
יוצרי הסרט חשפו שלל מסמכים בני כמעט מאה שנה, ואלה רומזים כי לא רק שהטיל של קונדיט עשוי עדיין להיות קיים איפשהו, אלא שקונדיט היה מחובר לרוח הזמן של תקופתו יותר משהיה ידוע בעבר. הטיל שלו, אף שהיה מוזר, ייצג רגע של שאיפה חלוצית למסע לחלל. קונדיט נמנה על קבוצה של בוני טילים עתידניים, שבעידן שלפני המרוץ המעצמתי לחלל חיברו בין טכנולוגיות חדשות לתוכניות להגיע לחלל. עם זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה וחששות טריים ממגפת השפעת הספרדית, גברים ונשים אלה הביטו אל היקום וניתבו את תלאות היומיום להבטחה לתגליות בחלל.
"לא יעבור זמן רב עד שנדע בדיוק מי הם השכנים שלנו", כתב קונדיט על מסעות בחלל, בהרצאה משנת 1928 שהתגלתה על ידי יוצרי הסרט. "במהלך השנים הבאות נבצע כנראה עסקים עם נוגה כלאחר יד, כפי שאנחנו מבצעים כעת את עניינינו מעבר לאוקיינוס או יוצאים למסע אווירי של אלפי קילומטרים לפני ארוחת הבוקר".
אובססיית המסע לחלל הלכה והתפוגגה במאה השנים האחרונות, אך כיום נראה כי החלל קורא לנו שוב. הרצון לחקור את היקום מתעורר בידי דור חדש של חובבי חלל נחושים. בחודש מאי שיגרה חברת SpaceX של אילון מאסק אסטרונאוטים מאדמת ארה"ב בפעם הראשונה זה כמעט עשור, והעבירה אותם לתחנת החלל הבינלאומית באמצעות טיל הפאלקון 9 שלה. מאסק, יחד עם נאס"א, מכוון כעת אל מאדים, והרעיון שבעבר נראה מגוחך – להציב בני אדם על הפלנטה האדומה – נראה היום כאפשרי. לקונדיט חסרו אולי הכלים להגיע לחלל, אך לרגע אחד הוא גרם לאנשים לשאת את עיניהם אל הרקיע ולהאמין שבני האדם עשויים לחזות בקרוב בעולם אחר.
"נתראה בנוגה!"
הטיל, שהומצא יותר מארבעים שנה לפני שכף רגל אנושית דרכה על הירח, מספר לא מעט גם על האזור שבו הכול התרחש. שדרת מורלינג בהאמפדן מתפתלת לאורך גבעה תלולה. בשנת 1927 התגורר הארי אולר בגוש 1400. מאחורי ביתו נפרס עמק שהגיע עד מפלי ג'ונס. החל מהמאה ה־19 נבנו שם טחנות אבן כדי לנצל את אנרגיית המים, ואלה משכו אליהן עובדים מכפרים בהרי האפלצ'ים, ששאפו לחיים חדשים בצפון המתועש. בטחנות הם ייצרו כותנה ארוגה עבור מפרשים לספינות קליפר מהירות, ששימשו את הסחר העולמי שתפס אז תאוצה. הם ייצרו את הברזל שהפך לחלק מהשלד של בניין הקפיטול האמריקני. האמפדן, השוכנת פחות משמונה קילומטרים ממרכז העיר בולטימור, היא עדיין מובלעת שבמקומות מסוימים נראית יותר כמו אזור כפרי מאשר כחלק מהעיר.
באותה תקופה השתכר הארי 50 דולר לשבוע כסתת בטחנות וסביבתן. אחיו הצעיר, סטרלינג, הרוויח 1.25 דולר לשעה כנגר. מעבר לכביש התגורר השכן שלהם אד וייז. צמוד לביתו היה מוסך שנחפר בצד הגבעה, כמו בונקר מלחמתי. שתי דלתות עץ גדולות נפתחו לרחוב, וגג המוסך היה גבוה. וייז היה דודו של קונדיט, וקונדיט קיבל את רשותו להשתמש במוסך כדי לעבוד על הטיל שלו. לא ברור כיצד פגש לראשונה את האחים אולר, אך לא קשה לדמיין את האחים יושבים במרפסת ממול, ורואים את קונדיט עובד על המכונה המסקרנת.
קונדיט הגה את הרעיון, האחים אולר סייעו לבנייה שלו. הם השתמשו בצלעות פלדה, שסופקה אולי בידי אותה טחנה שממנה הגיע הברזל לבניין הקפיטול. הם עטפו את הטיל בבדי מפרש מטחנה אחרת, וציפו אותו בלכה כדי ליצור לו מעטה קשה. הותקן מדחס אוויר לריסוס דלק נוזלי לתוך שמונה צינורות פלדה עם מצת, וסוללה להצתת הגז. בתוך הטיל היה מקום לאיש אחד, והכניסה הייתה דרך חוטמו הנשלף של הטיל. הם ריפדו את הפנים בצינורות בקוטר ארבעה ס"מ, שנועדו לספק מים לנסיעה ולבודד את קונדיט מהכפור השחור של החלל. שני פתחי זכוכית היו אמורים לשמש כחלונות. לקונדיט היה כל מה שהאמין שהוא זקוק לו: פנס, ערכת עזרה ראשונה וקשת וחיצים, שישמשו ל"ציד חיות קטנות לאוכל", כתב במסמכים שחשפו יוצרי הסרט. לא היה שום מכשיר לתקשורת עם כדור הארץ. התוכנית הייתה לנסות לבנות מכשיר קשר מחלקי הטיל, לאחר הנחיתה בנוגה.
השכנים הביטו בהם כעל משוגעים. הארי תיאר כיצד היה הולך ברחובה הראשי של האמפדן, בין החנויות והמסעדות, ואנשים היו משמיעים רעשים של מטוס ומצביעים לשמיים. "נתראה בנוגה!", היו צוחקים. ובכל זאת, אנשים הגיעו מכל רחבי השכונה כדי להציץ בטיל.
המוסך בשדרות מורלינג נראה היום ממש כפי שהיה נראה בשנת 1927. כאשר ג'וף דנק רכש בשנת 2002 את ביתו לשעבר של אד וייז, לא היה לו מושג איזו היסטוריה טמונה בו. הטחנות של האמפדן, ששגשגו כשקונדיט היה בחיים, חדלו לפעול לאחר מלחמת העולם השנייה. המבנים המסיביים שלהן עמדו ריקים במשך שנים, עד שאמנים ומוזיקאים הפכו אותם לחללי הופעות וחדרי סטודיו, לא כולם חוקיים. אנשים חזרו ליצור בתוך הטחנות – מוזיקה ופיסול, רהיטים וסרטים.
המעשיות הפשוטה של האזור קסמה לחברי הילדות בריאן קארי וג'וף דנק, שעברו לכאן מפרברי מרילנד. באמצע שנות התשעים, קארי היה יוצא לעיתים קרובות לסיבוב הופעות עם להקתו, ואילו דנק רכש עם שותף בניין קטנטן ברחוב הראשי של השכונה. רבים מחלונות הראווה ברחוב היו עדיין ריקים, לאחר שימי הזוהר התעשייתיים של האזור חלפו. ותיקי השכונה היו סקרנים בנוגע לעיסוקו של הבחור הצעיר. הם היו עוצרים ליד דנק ושואלים מה הוא בונה שם. "מסעדה מקסיקנית", היה משיב. "בהצלחה עם זה", היו אומרים וצוחקים.
לילה אחד, בבר של המסעדה שלו, Holy Frijoles, חבר שהגיע לשתות שאל את דנק אם הוא יודע ששלושה בחורים בנו טיל כדי להגיע לנוגה – במוסך של הבית שלו. דנק מעולם לא שמע על הסיפור. עד מהרה מצא עצמו מבלה שעות בספרייה, קורא כל מה שהצליח למצוא על קונדיט. "נהייתי קצת אובססיבי", הוא אומר. הוא רתם למשימה גם את חברו קארי, אולם ככל שחיפשו לא מצאו שום פריט מידע מהתקופה שאחרי דיווחי החדשות ממיאמי־ביץ' ב־1928. "הייתה שמועה באינטרנט שקונדיט גנב משאית דואר ונסע איתה כל הדרך לקליפורניה", אומר קארי. "אבל אחרי מיאמי, נדמה היה כאילו רוברט קונדיט נעלם מעל פני האדמה".
"ההצלחות הגדולות של תומאס אדיסון והנרי פורד הובילו אנשים להאמין שממציא מבריק יכול ליצור משהו שלם על בסיס דמיונו בלבד. לא הייתה שום הבנה בתעשייה שהייתה נחוצה בפועל לבניית טיל"
בשנת 2006 פתחו דנק וקארי מסעדה בהאמפדן וקראו לה "טיל לוונוס". היא כללה בר שבנו מצינורות נחושת קטנים, כמחווה למערכת צינורות המים הפנימית של הטיל. בכל אותה תקופה, מתאר קארי, "תהיתי מה גרם לבחור בשנות העשרים של המאה העשרים לבנות טיל. כלומר, האם הוא באמת חשב שהוא יכול להגיע לשם?"
נוכל או נאיבי?
טילים, בדמות זיקוקים, היו קיימים בסין לפחות משנת 1200. הרעיון של אדם שרוכב על טיל לחלל היה נפוץ בקרב סופרי מדע בדיוני כמו ז'ול ורן. הטילים המוקדמים הללו, אמיתיים ומדומיינים, השתמשו בדלק מוצק כאבקת שריפה. זירת ההתרחשות של ספרו של ורן משנת 1865, "מכדור הארץ אל הירח", היא בולטימור. בספר מתואר מועדון נשק שחבריו נחושים לבנות תותח חזק דיו כדי לירות קליע לחלל. "כשלאמריקני יש רעיון, הוא מחפש אמריקני שני שישתתף איתו", כתב ורן. "אם יהיו שלושה, הם יבחרו נשיא ושני מזכירים".
ורן התלוצץ, אך בתחילת המאה העשרים התגבשו "אגודות טילים" ברחבי אמריקה ואירופה, מתוך כוונה ברורה לשגר טילים לכוכבים. הטלסקופים הפכו אז לחזקים מספיק כדי להציץ עמוק יותר ביקום, ורבים האמינו שקיימים חיים תבוניים בכוכבי לכת אחרים. האסטרונום האיטלקי ג'ובאני שיאפרלי מיקד את עינו על כוכב מאדים בשנת 1877, וראה את מה שתיאר כנחלים על פני השטח. תעלת סואץ, שהושלמה שמונה שנים קודם לכן, הייתה הפלא ההנדסי של התקופה, וכל העולם חשב על נתיבי ים. הציבור פירש את הדו"ח של שיאפרלי כאומר שבמאדים קיימים יצורים תבוניים שבנו תעלות. במצפה הכוכבים שלו באריזונה, האסטרונום האמריקני פרסיוול לואל הגיע למסקנה שהתעלות במאדים היו אמיתיות למדי. הוא כתב כמה ספרים, החל משנת 1895, מלאים בספקולציות על החיים שעל פני כוכב הלכת האדום.
בתחילת המאה העשרים המדע כבר כמעט ידע באופן תיאורטי איך להגיע לחלל, הטכנולוגיה וההנדסה עדיין לא. החברים בארגונים המדעיים החדשים היו "הצעירים והצעירות האופטימיים ביותר אך הנאיביים ביותר", כתב פרנק וינטר. למרות זאת, "הם תרמו תרומות חשובות" לעתיד הנסיעה בחלל על ידי השתעשעות בתכנון טילים, ואולי יותר מכול בהפצה לציבור הרחב של הרעיון כי מדע בדיוני יכול להפוך למציאות.
בשנות העשרים של המאה העשרים, כשקונדיט החל לפעול, הטכנולוגיה החלה להתעדכן. תעשיית התעופה המתפתחת האיצה את ההתקדמות בתחום האווירודינמיקה ובפיתוח מתכות סגסוגת קלות. מהנדס בשם רוברט גודארד ערך ניסויים שסייעו בסופו של דבר להנחית בני אדם על הירח.
אולם מחוץ לקבוצות המאמינים, ספקנים לעגו באופן נחרץ למאמציהם של חובבי הטילים. בשנת 1919 פרסם גודארד מסמך עבור הסמית'סוניאן, תחת הכותרת "שיטה להשגת גבהים קיצוניים", ובו שיער כיצד ניתן לשגר טיל שיוכל להגיע אל פני הירח ולהיראות מכדור הארץ. כאשר המסמך התפרסם בעיתונות, כונה גודארד "איש הירח". מאמר מערכת בניו־יורק טיימס פטר אותו כמשוגע, ש"נראה כי הוא חסר את הידע שמלמדים בתיכון".
גודארד שמר מכאן ואילך את עבודתו כסוד, כולל את אותו יום במרץ 1926, שנה לפני ניסיונו של קונדיט, שבו שיגר את הטיל הראשון בעולם שפעל על דלק נוזלי. גודארד שיער נכון שדלק נוזלי הוא הדרך להביא טיל לחלל. הידע המדעי שלו היה טוב בהרבה מזה של קונדיט, אולם הניסוי המוקדם של גודארד לא היה שונה מאוד מזה של שלושת הגברים שהציתו טיל על המדרכה. גודארד שיגר את התוצר שלו מגבעה בחווה של דודתו אפי במסצ'וסטס. הוא עף מעל אובורן הסמוכה "כמו שד שמיימי" על פי עדות אחת, והדאיג שכנים שהזעיקו את המשטרה.
מי שהשפיע עוד יותר על חבורות הטילים, במיוחד אלו באירופה, היה פרופסור גרמני בשם הרמן אוברת'. כמו גודארד, הוא האמין שדלקים נוזליים הם הפתרון הנכון, אבל הלך צעד קדימה ותהה לא רק לגבי ירי טיל לחלל, אלא איך להביא לשם אדם. מאמרו מ־1923, "הטיל לחלל הבין־כוכבי", הציב חזון לטיל מוטס שלקח בחשבון לא רק את הטכנולוגיה, אלא גם את שאלות האוכל, חליפות החלל, תחנת החלל ועניינים מעשיים נוספים עבור האדם שבטיל.
"אחד המאפיינים של התקופה הייתה האמונה בממציאים", אומר לי מייקל ג'יי נויפלד, אוצר בכיר במחלקה להיסטוריה של החלל במוזיאון האוויר והחלל הלאומי. "ההצלחות הגדולות של תומס אדיסון, הנרי פורד ואחרים הובילו אנשים להאמין שממציא מבריק יכול ליצור משהו שלם על בסיס דמיונו בלבד. לא הייתה שום הבנה בתעשייה שהייתה נחוצה בפועל כדי לבנות טיל שמגיע לחלל. חשבו אז שממציא הרואי, שממומן על ידי אדם עשיר, יכול לעשות הכול".
בעת המחקר עבור ספרו, וינטר הגיע למסקנה שקונדיט היה תמים במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע – נוכל שעבד על האחים אולר בעבור בצע כסף. וינטר שוחח עם סטרלינג אולר בתחילת שנות השמונים, והתרשם כי אולר חשב שקונדיט אכן התכוון להגיע לנוגה. "אבל יש אלמנט של רמאות בסיפור הזה", אומר היום וינטר. "והעובדה שקונדיט פשוט נעלם משתלבת בכך".
במשך שנים תהה וינטר בכל זאת בנוגע לעניין אחד. הוא לא הצליח להבין כיצד קונדיט ידע שיש לתדלק את הטיל שלו בדלק נוזלי. "גודארד פרסם פרטים על ניסוי הטילים המונעים בנוזל שלו רק בשנת 1936, עשור שלם לאחר שערך אותו", אומר וינטר, ותשע שנים תמימות לאחר הניסיון של קונדיט בבולטימור. אוברת' כתב בעיקר בגרמנית. בשנת 1927, הידע על שימוש בדלק נוזלי לתדלוק טיל "כמעט לא היה קיים". אז איך, הוא תוהה, קונדיט היה פיקח מספיק כדי להשתמש בדלק כזה?
קונדיט, מתברר, הבין משהו מרכזי על טילים. הראיות לכך הוחזקו במשך עשרות שנים בתוך ארון שהיה ממוקם פחות מ־11 קילומטרים מהאמפדן.
חלונות פתוחים בחורף
כמה שנים לאחר פתיחת המסעדה "טיל לוונוס", קרובי משפחה של האחים אולר החלו להגיע אליה כדי לפגוש את המסעדנים שהנציחו בשמה את בני משפחתם. דנק וקארי ישבו איתם שעות, ושמעו סיפורים מהעבר. "מבתו של סטרלינג אולר, סו, נודע לנו שאביה היה גאה בניסוי שהיה שותף לו, אבל הסביבה לעגה להם", אומר דנק. "חלק מבני המשפחה היו נבוכים ורצו לשמור על הטיל בסוד".
בתיק של רוברט קונדיט נמצאו מכתבים של מדענים וחובבי חלל, ילדים ומבוגרים, שרצו לדעת יותר על השיגור המתקרב. חלקם חוו את זוועות מלחמת העולם הראשונה, והרעיון לברוח לנוגה נשמע להם די נהדר
הסיפורים עוררו מחדש את רצונם של החברים להבין מה קרה לטיל. בשנת 2015, חבר אחר שלהם, ג'ון בנאם, החל לתעד את הזיכרונות המשפחתיים הללו בסרט. בנאם הוא יוצר סרטים תיעודיים עטורי פרסי אמי, שטייל בעולם בעבור גופים כמו נשיונל ג'אוגרפיק וה־PBS. הוא עבד גם על סדרת נטפליקס עטורת שבחים, "שומרות הצדק", שעסקה ברצח הבלתי פתור של נזירה מבולטימור, קת'רין סזניק. בנאם שמע את סיפור הטיל מחבריו במשך שנים, וזה "המשיך להטריד את כולנו", הוא אומר לי. אבל קרובי משפחתו של אולר לא ידעו מה עלה בגורל הטיל או בגורלו של קונדיט.
שלושת החברים החליטו שהגיע הזמן לגלות. יחד עם צוות צילום והפקה, הם החלו בחיפוש רציני אחר הטיל הנעלם. הם פתחו עמוד פייסבוק כדי לאתר קרובי משפחה של אנשי הטילים המקוריים, ובסוף 2018, אדם בשם לאנס בארלי יצר קשר. הוא אמר שיש משהו שהוא צריך להראות להם.
ביום שישי שלאחר חג ההודיה נסע בארלי לבולטימור מביתו שבמרילנד. הוא התקרב לשדרת צ'סטנט בהאמפדן, וידע שהוא נמצא במקום הנכון כשראה דגם של טיל ישן שהוצג בפארק שעשועים מבצבץ מאחד הבתים.
בארלי הוא בן אחיינו של רוברט קונדיט. הוא עצמו עובד במעבדת הפיזיקה היישומית של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, ומפקח שם על מעבדת ייצור מכנית שבה מייצרים בין היתר את גשושית "פרקר סולר", המיועדת למחקר בין־כוכבי. בצעירותו שמע בארלי סיפורים על קרוב המשפחה שרצה לשגר את עצמו מחוץ לסטרטוספרה. "כולם סיפרו לי כמה הוא היה חכם", אומר בארלי. "והוא היה גם, טוב, את יודעת, קצת מוגזם".
חלק מהסיפורים, למשל, תיארו כיצד נהג קונדיט לישון בחדר קפוא עם חלונות פתוחים לרווחה בחורף, כדי להתאמן לקראת נסיעתו לחלל.
עם זאת, הייתה קרובת משפחה אחת שדיברה על קונדיט באהבה חסרת בושה: אליזבת קיד, דודה רבתא של בארלי שכונתה בטי, ושהייתה אחותו של קונדיט. בארלי ביקר אצלה במיאמי באמצע שנות השבעים כשהיה ילד, והיא שסיפרה לו את הסיפור על קונדיט וחלום ההמראה לנוגה. היא הייתה המעריצה הגדולה ביותר שלו, מספר בארלי, והיא הזדעזעה כשקונדיט מת במלונית בשנת 1971, בדרכו לבקר אצלה במיאמי. כאשר דודתו מתה, בשנת 1992, ירש בארלי תיק מלא בניירות ישנים. הוא הטמין בארון ושכח מהם, עד שראה את עמוד הפייסבוק של החבר'ה בבולטימור שהתעניינו בטיל של הדוד שלו.
"קח אותי איתך"
יוצרי הסרטים בילו חודשים במיון התיק שהשאיל להם בארלי. היו שם מעטפות משנת 1928, קטעי עיתונות על קונדיט והטיל, וגם פתקים מוקלדים ורישומים ידניים של כוכב נוגה. ביקרתי במסעדה אחר צהריים אחד, בזמן שהם ניסו להבין מה יש בפנים. דפי נייר היו מפוזרים על הבר, פתקים הודבקו ללוחות. אחד הקירות כוסה לחלוטין בפתקאות שגוללו את ציר הזמן הביוגרפי של קונדיט.
הם גילו שקונדיט שילם לחברת הובלות כדי שתוביל למיאמי־ביץ' את מה שלדעתם היה הטיל, בסוף שנת 1927. הם מצאו תשלומי שכירות לבעל דירה וכתובת שבה התגורר קונדיט בשכונת סאות'־ביץ'. היה שם חוזה, שנחתם על ידי קונדיט בתחילת 1928, לעסקת פרסום בלעדית עם אולפני MGM המתפתחים, שרצו לצלם את השיגור שלו מהחוף. הם מצאו גם מכתבים של מדענים וחובבי חלל, ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, ממקומות קרובים וגם רחוקים כמו צ'כוסלובקיה, שרצו לדעת יותר על השיגור המתקרב. חלקם חוו את זוועות מלחמת העולם הראשונה, והרעיון לברוח לנוגה נשמע להם מפתה למדי.
"חלקם כתבו לו שאיבדו רגל או נפצעו במלחמה, והם מוכנים לתרום את חייהם כדי ללוות אותו במשימה, כיוון שזו הדרך היחידה שבה יוכלו לתרום כעת לאנושות. היו הרבה מכתבים מהסוג הזה", סיפר לי קארי (גודארד קיבל גם הוא מכתבים כאלה לאחר שכתב על שיגור טיל לירח. "המכתבים הכילו את אותה הודעה בסיסית: אנא קח אותי איתך".
המכתב שריגש אותם יותר מכול היה מילד בשם קלייד האפר, יתום בן 17 מניופורט שהוריו מתו בצעירותו. "אני מתעניין במדע ובאסטרונומיה ורוצה מאוד להתלוות אליך", כתב האפר בינואר 1928. "אני מבין לגמרי את הסכנות הכרוכות בהתחייבות כזו, אבל אם משהו ישתבש ולא נחזור, אין מי שיתגעגע אליי".
ודבר נוסף נמצא בין החומרים בתיק. ספר עם כריכת ארט־דקו יפהפייה בעל כותרת גרמנית. זה היה המסמך שפרסם הרמן אוברת' ב־1923 בנושא דלקים נוזליים. הייתה שם גם הרצאה מוקלדת בת שישה עמודים שהכין קונדיט בחורף 1928, ותיארה לא רק את הסיבות שלו לבחור בנוגה, הקרוב לכדור הארץ יותר ממאדים – אלא גם את אמונתו הנחרצת שחייבת להימצא שם חברה מתורבתת. הוא קרא את פרסיוול לואל וידע על תורת התעלות. קונדיט טען כי ראה תמונות מפני השטח של נוגה דרך טלסקופ, והבחין שם ב"קווים ארוכים, יותר מאלו של התעלות במאדים, אשר אינם יכולים להיות אלא אפיקי תחבורה".
הוא ראה גם מה שתיאר כאור מלאכותי מנצנץ מעל פני השטח של כוכב הלכת. זה אומר, כתב, שיש שם ממשל תבוני מרכזי. הוא העלה השערות כיצד נראים תושבי נוגה: איברים מרובים, כנראה עירומים. לא היה לו מושג שנוגה הוא גיהנום רוחש עם אטמוספירה שתחנוק כל יצור חי.
קונדיט אכן הבין כמה דברים. הוא הבין את הצורך בדלק נוזלי. הוא הבין את אפקט הקוריוליס – שלפיו שיגור ממיאמי־ביץ', קרוב יותר לקו המשווה מאשר בולטימור, ינצל את הסיבוב של כדור הארץ כדי לעזור לו להגיע לחלל. זה היה 35 שנה לפני שנאס"א הקימה את מערכת השיגור שלה בקייפ־קנוורל, פלורידה.
בינואר האחרון, כשהוא חמוש במידע מהתיק, נסע הצוות למיאמי־ביץ' בחיפוש אחר הטיל של קונדיט. דנק וקארי רדפו אחריו כבר 17 שנה; הם רצו להביט בטיל וללמוד ממנו משהו על יוצרו.
תם ולא נשלם
בסוף פברואר, כמה שבועות אחרי שחזרו מחיפוש בן שבוע בדרום פלורידה, פגשתי את קארי, בנאם ודנק בבית בשדרות מורלינג. הם חזרו הביתה בידיים ריקות, ואי אפשר היה להחמיץ את אכזבתם הרבה. אבל הם מצאו רמזים המצביעים על כך שקונדיט והמכונה שלו נסעו אולי צפונה, לניו־יורק, לשם הוזמן בידי יחצ"ן זריז לסדרת הרצאות. מברק ואישור קבלת משלוח שמצאו, גורמים להם עדיין לתהות האם קונדיט שלח את הטיל למחסן בברונקס שבניו־יורק בשנת 1929. צוות הסרטים יחפש שם, ואם לא ימצא, הם מתכוונים להתחקות אחר קונדיט בקליפורניה, לשם הם חושבים שהוא עבר בשנות השלושים.
אולי, משער קארי, קונדיט עזב את מיאמי־ביץ' כי כבר לא יכול היה להעמיד פנים שהוא באמת יטוס לנוגה. או שאולי הוא היה זקוק לסכום כסף נוסף עבור הטיל, וחשב שירוויח אותו בסבב ההרצאות ההוא. אולי הוא עדיין תכנן לצאת לחלל, אבל אז החיים בארה"ב קרסו. שוק המניות התרסק, גברים קפצו מחלונות הבניינים בוול־סטריט, והשפל הגדול שם קץ לכל התוכניות. קונדיט נעלם במקביל לכלכלה האמריקנית. יוצרי הסרט יודעים משהו על אסונות בלתי צפויים שגורמים לתוכניות להשתבש. הם קיוו לסיים את הסרט התיעודי עד הסתיו הנוכחי. אבל אז הגיעה מגפת הקורונה ועיכבה את לוח הזמנים.
"אתם עדיין חושבים שתמצאו אותו?" שאלתי. זה היה אחר צהריים חורפי ושטוף שמש, ועמדנו מול המוסך שבו הכול התחיל.
בתגובה, דנק סיפר לי סיפור. בדרך למיאמי־ביץ' הם עצרו בקייפ־קנוורל כדי לשוחח עם אסטרונאוט לשעבר בשם וינסטון סקוט, אדם שבילה יותר מ־24 ימים בחלל. "רצינו לשאול אותו מה קונדיט חשב. רצינו לדעת איך זה להיות משוגר לחלל, מה עובר לך בראש. הוא אמר לנו שאתה לא עוסק במחשבה שלא תחזור", אומר דנק. "לא היינו לוקחים על עצמנו את המשימה הזו בלי להאמין שנוכל למצוא את הטיל. אני צריך להאמין שנמצא אותו".
לרגע דמיינתי את שלושת יוצרי הסרט במקום קונדיט והאחים אולר. יכולתי לראות את השלישייה המקורית מקיפה את הטיל ביום שמשי בשנת 1927, מכינה אותו לטיסת המבחן שלהם. כמה חסר תוחלת היה המאמץ שלהם, אבל כמה מלא בתקווה. אותו חלום נמשך מאז ועד ימינו; להבין טוב יותר את החיים שמעבר לכוכב הלכת שלנו.
