האמת, זה מפתיע שהוא שרד עד כה. כאשר הועלה לראשונה שמו של רקס טילרסון, מנכ"ל ענקית הנפט אקסון, כמועמד לתפקיד מזכיר המדינה, זה נראה כמו רעיון מבריק. היה נראה שהחברות שלו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין היא לא רק המסלול המהיר ללבו של טראמפ, אלא גם ל"ריסט" הגדול ביחסים עם רוסיה. אבל הבדלי המזג בין איש העסקים המנומס והקשוח ובין טראמפ הסוער והאקסהיביציוניסטי, היו כמו נפט ומים. בדיעבד, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שטראמפ יתחיל למדר את מזכיר המדינה שלו. הוא אכל את עצמו ולא פיטר אותו, גם לאחר שטילרסון סירב להתנצל קבל עם ו'פוקס ניוז' לאחר שכינה את הבוס שלו, בעברית עממית "חתיכת אידיוט". השבוע הוא החזיר לו בגדול ופיטר אותו בטוויטר.
מלכתחילה זה לא היה זה. טראמפ אמנם הסתדר לא רע עם טילרסון, אבל לא הייתה שם כימיה. טראמפ רצה ניצוצות. טילרסון הכבד והמיושב לא באמת התאים לו. לא מן הנמנע שבתת־המודע הפוליטי הייתה שם גם קנאה. לטילרסון כבר היה מה שטראמפ לא הצליח להשיג למרות שאיפתו – להיות חבר של פוטין. וזה לא שפוטין דחה אותו. פשוט לא נתנו לו. פרשת התיק הרוסי והמלחמה בסוריה מנעו ממנו לפתוח במערכת חיזורים נלהבת אחר פוטין. כך שהסיבה הראשונית שבגללה מונה בכלל טילרסון – קשריו בקרמלין והבנתו את עולם העסקים הרוסי, התנדפה לכל רוח. ובכל מה שקשור בחזיתות האחרות, הסתבר שהוא וטראמפ אינם משדרים על אותו גל. במיוחד בנוגע להסכם הגרעין עם איראן. או כפי שאמר השבוע טראמפ: "אני חשבתי שההסכם איום ונורא. והוא חשב שזה כנראה בסדר".
המידור מצד טראמפ לא הותיר לטילרסון יותר מדי מה לעשות, חוץ מאשר להשמיד באופן מסודר ושיטתי כל זכר לעידן אובמה במחלקת המדינה. בשאר הזמן הוא כיווץ, צמצם ומידר את הקורפוס הדיפלומטי. עד כדי כך שלא נותר אפילו שגריר אמריקני בדרום קוריאה, דווקא בתקופה רגישה ביחסי שתי המדינות.
מבחינת הישגים מדיניים, קשה לחשוב ולו על אחד בתקופת טילרסון. לקח לו זמן רב להיכנס לעניינים, וכשנדמה היה שהוא כבר מתחיל להתניע, טראמפ הראה לו את הדלת. כך שהכתובת נמצאת על הקיר כבר זמן רב. אפילו ההשטאג 'רקזיט', על משקל ברקזיט, שהשבוע השתעשעו בו ברשת, אינו חדש. בעניין אחד טילרסון עשה היסטוריה. הוא מזכיר המדינה הראשון אי־פעם, לא רק בארה"ב אלא בעולם כולו, שפוטר בציוץ בטוויטר. אבל הוא ממשיך בתפקיד עד סוף החודש, והוא נהג באצילות למרות הבוטות של טראמפ כלפיו. לא נותר אלא לצפות לספרו, "השנה שלי עם טראמפ". משעמם זה לא יהיה.
נקמתה של הילרי
את מקומו של טילרסון יתפוס ראש ה־CIA מייק פומפאו. איתו, הכריז השבוע טראמפ, יש לי צורת חשיבה משותפת. אנחנו משדרים על אותו גל, הסביר. תדרוכי המודיעין היומיים ושעות טראמפ הרבות יצרו קרבה בין השניים. השנה ורבע שעשה פומפאו בלנגלי, מקום משכנה של סוכנות הביון, היא גם ההכנה הטובה ביותר לקראת המהלך לפתיחת הסכם הגרעין עם איראן. אגב, זו גם הסיבה שאיש בישראל לא היה צריך להתרגש יותר מדי מכל הבוקה והמבולקה השבוע, סביב בחירות כן או לא. לכל בר דעת היה ברור שעם לוח זמנים שמעכשיו ועד ה־12 במאי, אין מצב שבנימין נתניהו יחמיץ רגע שיא בקריירה שלו ויגיע לרגע האמת מול איראן כברווז צולע. אם יש משהו שבירושלים צופים אליו קדימה לאחר חגיגות השבעים והעברת השגרירות לירושלים, הוא רגע פתיחת ההסכם מחדש עם איראן.
האם מהלך של טראמפ מול האיראנים במאי עלול להוריד את ישראל למקלטים? לא בטוח. אחרי המפגש האחרון עם טראמפ אמר נתניהו, שזו הייתה פגישה חשובה מאד לביטחון ישראל. מאידך, במאי צפויה גם הפסגה בין טראמפ לנשיא צפון קוריאה, קים ג׳ונג און. טראמפ ירצה להתפנות להכנת הפסגה מבלי לחשוש להתלקחות במזרח התיכון.
דרכו של פומפאו למחלקת המדינה לא תהיה סוגה בשושנים. הוא צפוי לעבור שימוע לא קל בקונגרס, ועמו גם סגניתו ג'ינה הספל, הצפויה לרשת אותו בתפקיד. דעותיו של פומפאו בעניין "שיטות חקירה מוגברות", ובעברית פשוטה "עינויים", ידועות היטב. בתקופתו של אובמה הן הוצאו מחוץ לחוק. זה לא יהיה קל לפומפאו לדבר על עינויים. מה בעד, מה נגד. אף שטראמפ עצמו כבר אמר במסע הבחירות שהוא בעד, ואם צריך אז צריך. מי שתצטרך להשיב על כך ביתר פירוט היא הספל, שבתקופת ממשל בוש הייתה אחראית בין היתר על מתקן מעצר בתאילנד שבו נחקרו בעינויים אנשי אל־קאעידה. המאזן של הספל נע בין ותק בעינויים לרקורד של שלושים שנה של אשת מקצוע מוערכת לעילא ב־CIA, ועובדת היותה אישה. אם אובמה מינה את סוזן רייס, אישה ואפרו־אמריקנית ליועצת לביטחון לאומי, טראמפ חותם תיקו עם מינוי הספל ל־CIA. ככלות הכול, לסוזן רייס קדמה קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה של בוש.
הדמוקרטים ייקחו את הזמן בשימוע של פומפאו בנושא העינויים. זו תהיה נקמתה של הילרי קלינטון על הזובור שעברה בקונגרס בפרשת בנגזי. לפומפאו היה חלק לא מבוטל במסע הייסורים הזה. אבל זה לא החלק היחידי שבו פומפאו צפוי למצוא עצמו מסתובב על הגריל. הוא יצטרך לענות על שאלות על טיב יחסיו עם האחים קוך. צ'רלס ודיוויד קוך הם הבעלים של אימפריית נפט, גז וסחורות, שמרכזה בוויצ'יטה, בירת קנזס. ממנה מגיעים מייק פומפאו וגם דורותי, איש הפח והכלב טוטו, מסיפורי הקוסם מארץ עוץ. לא נלאה אתכם בשאר הדמויות. אבל כמו המכשפה הטובה בקוסם מארץ עוץ שהצילה את דורותי, גם האחים קוך מילאו תפקיד מפתח בקריירה של פומפאו.
האחים קוך, העומדים בראש אימפריה המעסיקה 120 אלף עובדים, מעורבים עמוקות בפוליטיקה האמריקנית ומפעילים לובי חזק. לקראת בחירות 2012 הם גייסו יותר מ־400 מיליון דולר בניסיון להביס את אובמה, והם פעילים בשורה של מכוני מחקר וקבוצות פוליטיות ימניות, ממכון קאטו וממכון מנהטן ועד ארגוני מסיבת התה. בקיצור, גורם רב עוצמה בעולם הפוליטיקה והעסקים.
האתר 'קוורץ' תיאר את פומפאו כמי שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לאחים קוך. פומפאו, בוגר האקדמיה הצבאית היוקרתית בווסט פוינט ובעל עבר עסקי בתחום ציוד לשדות נפט, פנה לקריירה פוליטית בבחירות 2010 לקונגרס. עם תרומה ראשונית של 80 אלף דולר מהאחים קוך, הוא גבר על המתמודד הדמוקרטי. בסך הכול קיבל מהם פומפאו במשך שש שנותיו בקונגרס תרומות בסכום הקרוב ל־400 אלף דולר. הם היו המקפצה שלו לחיים הפוליטיים. בקונגרס קידם פומפאו מדיניות ידידותית לתעשיות הנפט והגז של האחים, עם הקלות ברגולציה. לעומת זאת, חתך בהקלות לתעשיות אנרגיה מתחדשת. ב־2012 פרסם פומפאו מאמר ב'פוליטיקו' ובו טען כי לדמוקרטים יש אובססיה עם האחים קוך.
כמזכיר המדינה, פומפאו יחלוש על תקציב של 40 מיליארד דולר, עם יכולת השפעה עצומה על חלוקת כספים למטרות ולארגונים ברחבי העולם. הדמוקרטים יפקחו עין על פומפאו ועל האימפריה של האחים קוך הפזורה על שישים מדינות, בהן גם מדינת ישראל. בדצמבר 2017 הודיעו האחים קוך על השקעה של 160 מיליון דולר ב'אינסייטק', חברה ישראלית למכשור רפואי.
מינויו של פומפאו הוא חדשות טובות לישראל. אם טילרסון לא מאוד התעניין במזרח התיכון, פומפאו זה סיפור שונה לחלוטין, וקודם כול בנוגע לאיראן. מבחינת נתניהו מדובר בחדשות לא רק טובות, אלא מצוינות.
הכתבה המלאה תתפרסם בסוף השבוע במוסף יומן של מקור ראשון
