האסטרונאוטים האמריקנים שיין קימברו ומייגן מקארתור, האסטרונאוט היפני אקיהיקו הושייד והאסטרונאוט האירופי תומאס פסקט, שוגרו בסוף השבוע לתחנת החלל הבינלאומית בחללית של חברת ספייס־איקס. ביומנם רשומים כמאה ניסויים שיערכו במהלך משימתם, שתימשך שישה חודשים. הניסויים כוללים טכניקה אקוסטית המשתמשת בגלי אולטרסאונד כדי להזיז ולתפעל חפצים או נוזלים בלי לגעת בהם.
זוהי המשלחת ה־66 המשוגרת לתחנת החלל הבינלאומית, שמקיפה כבר שני עשורים את כדור הארץ בגובה של כ־400 ק"מ מעל לפני הקרקע. בשנים הללו היא הפכה למעבדה חדישה שאסטרונאוטים חוקרים בה כל דבר ביקום – מחורים שחורים ועד גינון בתנאי מיקרו־כבידה. התחנה גדולה כמגרש כדורגל, ובנויה ככוורת שבתאיה הצוות עורך ניסויים בהדרכת חוקרים על הקרקע.
לעיתים קרובות האסטרונאוטים הם גם שפני הניסוי. למעלה מ־3,000 ניסויים מדעיים נערכו בתחנת החלל הבינלאומית מאז החלו משימותיה המאוישות בשנת 2000. "היו כמה תגליות מרכזיות", אומר רוברט פרלמן, היסטוריון החלל ואחד ממחברי "תחנות החלל: האמנות, המדע והמציאות של עבודה בחלל".
לדברי פסקט, המחקר המתוכנן החביב עליו ביותר הוא ניסוי שיבדוק את ההשפעות של חוסר משקל על מוחות אורגנואידיים – "מיני־מוחות" שנוצרו באמצעות טכנולוגיית תאי גזע. מדענים מקווים שהמחקר יסייע לסוכנויות החלל להתכונן למשימות "חלל עמוק" שיחשפו את הצוותים לתנאי החלל לפרקי זמן ארוכים, ואף יסייעו להילחם במחלות מוח. "זה נשמע לי כמו מדע בדיוני", התבדח פסקט, מהנדס חלל.
בימים אלו נערך בתחנה מחקר מתמשך על "שבבי רקמות" – דגמים מוקטנים של איברים אנושיים המורכבים מסוגים שונים של תאים ומשמשים לחקר הזדקנות המערכת החיסונית, תפקוד הכליות ואובדן מסת השריר. "איננו מבינים לגמרי מדוע, אך במיקרו־כבידה התקשורת בין תא לתא עובדת אחרת מאופן פעולתה בתרבית תאים על פני כדור הארץ", אמרה ליז וורן, מנהלת התוכנית במעבדה הלאומית האמריקנית של תחנת החלל. התאים גם נוטים להתקבץ באופן שונה. "התכונות האלה מאפשרות לתאים להתנהג יותר כפי שהם מתנהגים כאשר הם נמצאים בגוף. לפיכך, נראה שמיקרו־כבידה מספקת הזדמנות ייחודית להנדסת רקמות".
מרכיב חשוב במשימה הוא שדרוג מערכת החשמל של התחנה באמצעות התקנת לוחות סולאריים קומפקטיים, המתגלגלים כמו מזרן יוגה ענק. כאשר חברי הצוות יחזרו, הם יתרמו גם למחקר הסביבתי: במהלך משימתם הם יצלמו 1.5 מיליוני תמונות של תופעות כמו תאורה מלאכותית בלילה, פריחת אצות והתפרקות מדפי הקרח באנטארקטיקה.
סבסטיאן ברדה מחברת "קדמוס" הצרפתית, המארגנת ניסויים במיקרו־כבידה בחלל, אומר שרוב הניסויים לא יושלמו במשימה אחת ויחידה, אלא תוכננו לטווח הארוך. חקר חוסר המשקל – או מיקרו־כבידה – כבר אינו חלוצי, לדבריו, ושיטות המדידה שלו נעשות מדויקות יותר ויותר: "לפני עשרים שנה לא הייתה מכונת אולטרסאונד על סיפון התחנה".
קלאודי הייגנר, הצרפתייה הראשונה שטסה לחלל, ביקרה בתחנה בשנת 2001 וזוכרת אותה כ"בעלת ציוד לקוי למדי". כעת היא אומרת שהמעבדות בה יוצאות דופן. האסטרונאוטים שוהים בה כיום זמן רב יותר, שישה חודשים ברצף, לעומת שבועיים בטיסות המאוישות הראשונות. כך יכולים החוקרים למדוד לאורך זמן רב את השפעות המיקרו־כבידה עליהם.
טיסת חלל משנה את גוף האדם; היא מחלישה שרירים ועצמות ומשפיעה על הלב ועל כלי הדם. חלק מההשפעות דומות להתקדמות מואצת של הזדקנות ומחלות. גם היכולת לגדל מזון משלים היא צעד חשוב בדרך לעזור לבני אדם להרחיק לכת בחלל. כיום המומחים נמצאים בשלבים מתקדמים של גינון ניסיוני. בשנת 2015, אסטרונאוטים טעמו את הסלט הראשון שגדל בחלל; מאז הם ניסו לגדל בתחנה צנוניות.
עלות התחזוקה של תחנת החלל גדלה והולכת, בשעה שנאס"א מבקשת להתנתק מהמיזם ולהפנות את תשומת ליבה לחלל העמוק. אולם ברד אומר שתחנת החלל, שאמורה לצאת משירות בשנת 2028, היא כלי הניסוי היחיד של מדענים רבים המבקשים להמשיך במחקריהם בתחום הרפואה או מדעי החומר.
