חאן אל־חלילי הוא אחד השווקים הוותיקים והגדולים בקהיר. הוא נמצא סמוך למסגד אבן־טולון המפורסם, ומורכב מאינסוף סמטאות צרות ומפותלות המלאות דוכנים וחנויות. הקולות, הצבעים והריחות גורמים לטשטוש חושים. זוהי נקודת פתיחה מצוינת לרוכלים המיומנים, שידברו בכל שפה כדי למכור לתיירים כל דבר בכל מחיר.
מוחמד מוסטפא, הצלם שהתלווה אליי, מכין אותי לכך שהמצב הכלכלי הקשה מוביל לאסטרטגיות מכירה אגרסיביות. אני מבין מיד למה הוא מתכוון: חצי מבט לכיוון דוכן מסוים מקפיץ את המוכר, והוא מתחיל לזרוק מחירים באוויר. בעל הדוכן הסמוך מתחיל להתחרות במחירים שהציע יריבו, וההמולה בשיאה. נפנוף ידיים והתנצלויות חוזרות ונשנות מבהירים לרוכלים שאינני תייר בעל פוטנציאל רכישה, והם נסוגים.
מחוץ לאחת החנויות יושב פאדי על ארגז פלסטיק. בין פסלוני פרעונים, פירמידות ומנורות מעוצבות מפח הוא משחק בסמארטפון שלו וממתין ללקוחות. אני פונה אליו בנימוס ומבקש לשאול כמה שאלות. הוא נענה ברצון, סוגר את הטלפון ומזמין אותי לשבת על ארגז פלסטיק נוסף. חנות המזכרות לתיירים, מספר פאדי, שייכת למשפחה כבר עשרות שנים. אחרי סבו ואביו הגיע תורו לעבוד. עם זאת, הוא אומר, הוא עושה את זה מבחירה.
"אני זוכר את עצמי כילד קטן יושב פה עם אבא שלי", מתאר פאדי, כיום בן 22. "החנות הייתה מרכז החיים שלנו. כשבגרתי חשבתי שלי יהיה עתיד אחר. השקעתי בלימודים בתיכון והמשכתי באוניברסיטה. להורים שלי לא היה כסף לשלוח אותי לאוניברסיטה זרה, אז למדתי באוניברסיטת קהיר שבה הלימודים לאזרחי מצרים בחינם. סיימתי בהצלחה תואר במדעי המחשב, וחשבתי על קריירה בתחום. הגשתי קורות חיים לכמה חברות, והוזמנתי לראיונות עבודה. התנאים הבסיסיים שהציעו לי היו מצחיקים. כשכר חודשי הם הציעו לי 1,500 לירות, והבטיחו שאחרי שאצבור ניסיון השכר יגדל. הייתי בהלם. פה בחנות, למרות המצב התיירותי הלא פשוט, אני מרוויח 500 לירות יותר וגם עושה מה שאני רוצה עם הזמן שלי. זה פשוט לא משתלם". ערך הלירה המצרית עומד כיום על כ־0.20 שקל ישראלי.
אני שואל אותו אם הוא נשוי, והוא משיב בשלילה. "מה בוער, יש לי זמן. אני רוצה ליהנות מהחיים לפני שאני נכנס למחויבויות. אני גם לא מתכוון להביא חמישה ילדים כמו ההורים שלי. מקסימום שניים. לא התייאשתי, ואני עדיין מקווה שאצליח להשיג עבודה טובה ולהבטיח להם עתיד טוב יותר משלי".
הילודה הגבוהה במצרים היא אחד האתגרים המאיימים על הכלכלה המקומית. למרות השינוי שחל בתחום תכנון המשפחה, הנתונים הרשמיים מלמדים כי כל זוג מצרי מביא 2.94 ילדים. אוכלוסיית מצרים מונה כיום 99 מיליון נפש, והמספר צפוי לגדול. החינוך הממשלתי לשימוש באמצעי מניעה מתנגש עם ערכי הדת ומוסכמות חברתיות, ולפיכך הרלוונטיות שלו מעטה. בריאיון שהעניק הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי לפני הבחירות הוא התייחס לסוגיה ואמר באומץ שלפני שאנשים מביאים חמישה ילדים הם צריכים לחשוב כיצד הם מפרנסים אותם, ולא להאשים את המדינה בקשייהם.
קפה עם נגיב מחפוז
בסמוך לפאדי יושב מוחמד סעיד, ולצדו ציוד לצחצוח נעליים. כבר עשרים שנה הוא מסתכל על החברה המצרית דרך הנעליים שהוא מצחצח, שומע את סיפוריהם של האנשים ומוסיף משלו. "לפני ההפיכה היו פה הרבה תיירים מכל העולם. אחר כך הידרדר, ועכשיו המצב קצת יותר טוב, אבל רחוק ממה שהיה. אבל אנחנו לא מתלוננים, החיים יפים", הוא אומר תוך שפשוף מהיר של הנעל שלי. "אצלכם בישראל יש מצחצחי נעליים כאלה מקצוענים?" הוא מחייך, ומתחיל לחקור על המקצוע שלי ועל מעשיי במצרים. כמו יהודי טוב אני משיב בשאלות על משפחתו ועל מצבה הכלכלי. "אני בן 47. יש לי שישה ילדים, תודה לאללה. אני מכיר אנשים שיש להם יותר. אבל זה לא הסיפור, השאלה היא כמה כוח ורצון יש לך לעבוד וכמה פעמים ביום אתה מחייך. בעבודה שלי יש ימים טובים ויש פחות, הפרנסה מגיעה מאללה".
העוברים והשבים מברכים את סעיד, שנראה כדמות מוכרת בשוק. הוא מחלק ברכות בסיטונאות, והם בתגובה מפריחים נשיקות באוויר ומברכים אותו שהחיים שלו יהיו "כמו פול". פול הוא המוצר הבסיסי והאהוב ביותר במצרים, וברכה כזו היא מטבע עובר לסוחר. "הילדים שלי לומדים בבתי הספר הממשלתיים", משיב סעיד לשאלה נוספת שלי. "זה לא פשוט, אין להם תנאי לימוד טובים כי הם חמישים ילדים בכיתה, אבל אני רואה שהם מתקדמים. אינשאללה שימשיכו ללמוד במכללות ובאוניברסיטאות ויהיה להם עתיד טוב. שאללה יהיה איתם כמו שאללה נמצא איתי ודואג לי".
הוא מסיים לצחצח את נעליי ולא דורש תשלום. אני מתעקש ונותן לו שטר של 50 גְנֵה, להלן הלירה המצרית, השווה בערכו לעשרה שקלים. הצלם המקומי מסתכל עליי במבט המום ואני מבין שמבחינת סעיד מדובר בהון. הוא מנשק את השטר, נושא את עיניו למעלה ומודה לאללה, ואז יורה לכיווני רצף של ברכות.
בנעליים מצוחצחות כהלכה אני מגיע לאחת הנקודות המרכזיות בשוק חאן אל־חלילי – קפה פישאווי המפורסם. מדובר בבית קפה ותיק במיוחד, שנפתח לפני יותר מ־200 שנה ופעיל עד היום. כל שועי מצרים וגדוליה נהגו לשבת בו על כיסאות נמוכים, לשתות קפה מצרי ממותק ולעשן נרגילה. תמונותיהם של נשיאי מצרים אנואר סאדאת וחוסני מובארק, שביקרו כאן, ממוסגרות בחדר האח"מים, אך יותר מכול מתגאים בעלי המקום בתמונתו של חתן פרס נובל לספרות נגיב מחפוז. מחפוז, מגדולי הסופרים הערבים בדורות האחרונים, גדל בשכונה הסמוכה לשוק והיה אורח קבוע בבית הקפה. נברשות עץ כבדות מאירות את תמונתו של מצרי מפורסם נוסף, הניצבת בין שתי מראות אליפטיות מעוטרות. זהו חתן פרס נובל לכימיה אחמד זוויל, שנולד באלכסנדריה וביקר גם הוא במקום. "אתה יכול להיות פה יום שלם ולשמוע סיפורים על בית הקפה ועל האנשים שישבו פה", אומר לי המלצר ומגיש קפה שחור בכוס קטנה. "המקום הזה הוא העבר, ההווה והעתיד של מצרים", הוא קובע.
על פי מספר המקומות התפוסים בבית הקפה הקטן, נראה שהעתיד של מצרים מתחיל להיראות חיובי יותר. קפה פישאווי נחשב אמנם פנינה תיירותית ואיננו מלמד על מצרים כולה, ובכל זאת, התיירים מגרמניה, מאיטליה ומצרפת שיושבים בשולחנות לצדי מחזירים קצת צבע ללחייהם של המצרים. "החיים שלנו כמו פול", אומר המלצר. "יש לי שני ילדים, הבת התחתנה והבן לומד במכללה. המחירים גבוהים אבל אסור להתלונן. במצרים יש אנשים טובים, והכי חשוב שאנחנו חיים היום בביטחון שלא קיים בשום מדינה ערבית באזור".
שיקום מהיר מדי
אכן, הביטחון היא אחד הנושאים המרכזיים על סדר יומו של הנשיא המצרי. הוא מנהל מלחמת חורמה נגד פעילי דאעש בסיני, שבימי שלטון האחים המוסלמים נהנו מחופש פעולה כמעט מוחלט. האתגר הביטחוני שואב גם חלק נכבד מתקציב המדינה, והוא מצטרף לירושה המורכבת שקיבל לידיו סיסי לאחר כמה שנים של הפיכות והפיכות שכנגד.
במשך 31 שנות שלטונו של חוסני מובארק, ההכנסה הלאומית המצרית התבססה על כמה מקורות: כסף זר שנכנס למדינה מאזרחים מצרים שחיים ועובדים בחו"ל, הכנסות ממסים של אוניות מסחר שעוברות בתעלת סואץ, הכנסות מגז ונפט, תעשיות ייצוא מצריות כמו טקסטיל ומוצרים נוספים, והכנסה מתיירות. הדחת מובארק, עליית האחים המוסלמים והכאוס שנוצר במדינה, ערערו את היציבות הביטחונית ומקורות ההכנסה נפגעו. המהפכה הנוספת, שסיימה את שלטון האחים המוסלמים, המשיכה את מגמת ההידרדרות ויצרה פערים כלכליים גדולים. חברות זרות ואפילו משקיעים מקומיים משכו את ידיהם בעקבות חוסר היציבות הכרוני שאפיין את מצרים. המטבע המצרי נחלש מאוד, היקף המעבר בתעלת סואץ הצטמצם גם הוא והתיירות הלכה והתכווצה.
בשיחה עם אשרף ראדי, מומחה לכלכלה המצרית, הוא מתאר את המהלכים שנקט הנשיא סיסי כדי להבריא את הכלכלה המקומית. "הוא יוזם פרויקטים ענקיים כמו סלילת כבישים לחיבור ערי מצרים מצפון לדרום, בונה יותר מעשרים ערים חדשות ומקים מפעלים שתפקידם לייצר עוד מקומות עבודה. כדי לבצע את המהלכים הללו הוא יוצר קשרים עם מדינות כמו סעודיה, כוויית ומדינות נוספות במפרץ, ולקח הלוואה של 12 מיליארד דולרים מקרן המטבע העולמית. בתמורה להלוואה דרשה הקרן לקדם רפורמות כלכליות שיבטיחו את החזר הכספים. לשם כך היה צורך בשני מהלכים שהיו הרסניים מבחינת האדם הפשוט במצרים. האחד הוא שחרור הפיקוח הממשלתי על הדולר, מה שגרם לכך ששער הדולר קפץ מ־8 לירות לדולר ל־18 לירות. בנוסף, הממשלה הפחיתה את הסובסידיות שהעניקה על מוצרים בסיסיים. התוצאה הייתה עליית מחירים חדה, אך המשכורות נשארו במקומן. העניים, שממילא התרגלו לחיות בעוני, לא שמו לב להבדל; אבל מעמד הביניים במצרים, שהיה רגיל לרמת חיים טובה עם רכב, מכשירי חשמל, ביטוח רפואי ואפילו טיול לחו"ל פעם בשנה, נאלץ להדק את החגורה ולפתוח חסכונות".
ההסבר על הביקוש לכסף זר במצרים הבהיר לי את החוויה הלא נעימה שציפתה לי כשהגעתי למדינה. הסוכנות שדרכה הזמנתי את המלון ציפתה לקבל את הכסף במזומן ובדולרים. לתומי חשבתי שאוכל למשוך את הסכום בכספומט כמו בישראל ובמדינות אחרות, אבל התברר שלא. העניין נפתר בסופו של דבר, אבל המחסור הבעייתי במטבע זר הרחיק כנראה משקיעים זרים מהמדינה.
"הצעד של העלאת מחיר הדולר נבע בין היתר מרצון של הממשל לפגוע באחים המוסלמים", מסביר ראדי. "לפני עליית סיסי לתפקיד, הם שלטו בחברות החלפת הכספים ולמעשה שלטו במחיר המטבע הזר. מצרים שעבדו מחוץ למדינה והגיעו עם דולרים בכיס נמנעו מלהחליף את הכסף בבנק, משום שקיבלו שער טוב יותר אצל האחים המוסלמים. השלטון החדש הבין את העניין והבטיח לתת שער טוב יותר בבנק. זה חיסל את השוק השחור של הדולר.
"אני מכיר הרבה מאוד אנשים שחיו כמו שצריך עם משכורת של 2,500 גנה, והיום לא יודעים מה לעשות עם עצמם. המהלכים של הנשיא נכונים מבחינה מקרו־כלכלית ואפילו הכרחיים לשרידותה של מצרים, אבל נראה שהם נעשים בקצב מהיר מדי ביחס לאוכלוסייה. הוא נחוש להצעיד את מצרים קדימה וזה חיובי מאוד, אבל הניסיון לעשות בשנתיים מה שאמור לקחת עשרים שנה מאתגר קשות את העם המצרי. המשימה הגדולה ביותר של מצרים מבחינה כלכלית היא לצמצם את הפערים בין ההכנסות של כל משפחה למחירים העולים. הפתרון היחיד הוא למצוא דרכים להגדיל את ההכנסה של האנשים. לכן צריך השקעות טובות, ממשלתיות או חיצוניות, ולהציע יותר מקומות עבודה ופרויקטים שיספקו עבודה. אני חושב שבקדנציה השנייה שלו סיסי יפעל בכיוון. הפרויקטים שהוא בונה עם הסינים, עם הרוסים ועם מדינות נוספות, אמורים לספק מקומות עבודה. הסכם הגז עם ישראל אמור להפחית את עלויות המפעלים ולהוזיל את המחירים של התוצרת שלהם. זה יוכל לצמצם את הפערים הכלכליים".
חפלה ב־300 לירות
קצת מספרים: משכורת ממוצעת במצרים מגיעה ל־3,000 לירות. שכירות דירה בת שלושה חדרים בשכונה מרכזית נעה בין 2,000 ל־6,000 לירות. בשכונה מרכזית פחות המחיר יורד ונע בין 700 ל־1,000 לירות. מחיר הגז מסובסד ומגיע ל־40 לירות בחודש, חשבון החשמל של משפחה ממוצעת מגיע ל־150 לירות, אבל מי שיבחר להשתמש במזגן ייאלץ להיפרד אפילו מ־500. ליטר דלק 92 אוקטן עולה 5 לירות, סכום שבאמצעותו אפשר לנסוע באוטובוס כמעט יום שלם. מי שהסכום הזה גבוה בעבורו יכול לעלות על הרכבת התחתית במחיר של שתי לירות, או על רכב מסחרי שנקרא בפי העם 'מיקרובוס' ולהרגיש קרוב קרוב את הנוסעים שלצדך. מונית זה עסק לעשירים: 40 לירות מנקודה לנקודה בתוך קהיר, הפקוקה כמעט תמיד.
הלחם והחלב עדיין מסובסדים מטעם המדינה – ליטר חלב עולה 12 לירות, ופיתה עולה חצי לירה. כרטיס קולנוע עולה בין 20 ל־40 לירות, וכדי לראות סרט בתלת־ממד תצטרכו להיפרד מ־50 לירות. כדי להשתתף בחפלה מקומית של כשלוש שעות וליהנות ממוזיקה ואוכל יש לשלם 300 לירות. כרטיס להופעה של כוכב הפופ הפופולרי עולה לא פחות מ־5,000 לירות. בני המעמד הבינוני והגבוה יוותרו על קניות בשוק ויעדיפו ללכת לרשת הקניונים הצרפתית 'קרפור', שבה אפשר למצוא חנויות של מותגים בינלאומיים מוכרים כמו פייר קארדן, זארה, נייק, אדידס וסטארבקס. המחירים גבוהים בהתאם, אבל נמוכים יחסית לישראל. אפשר למצוא כאן מכנסיים וחולצה אלגנטיים במחיר המקביל ל־160 שקלים, חליפות ב־430 שקל ושמלות ערב במחיר דומה.
בחזרה לקפה פישאווי בשוק. אני ניגש לשוחח עם זוג תיירים בשולחן סמוך, ומתברר שהם הגיעו לכאן מסנט־אטיין שבצרפת, במסגרת עבודתם כצלמים ומדריכי תיירים. "רוב התיירים מגיעים למצרים בקבוצות מאורגנות וחבילות טיולים, אבל אנחנו הגענו לבד", אומרת צ'ין, בעלת מראה אסייתי. "באנו לפה לשבוע וארגנו הכול דרך האינטרנט. אני מדריכת תיירים בצרפת ומסתובבת הרבה בעולם. הייתי באיראן, בירושלים ובירדן, מקומות נקיים ובטוחים שאף פעם לא הרגשתי בהם צורך בליווי של גבר. במצרים, כבחורה, אני לא מרגישה ביטחון להסתובב לבד. אני לא מדברת על טרור אלא על כך שהרבה אנשים מסתכלים עלייך ומנסים כל הזמן למכור דברים. הם רואים את המראה האסייתי שלי ומבינים מיד שאני לא מקומית, ומניחים שיש לי כסף לבזבז על מזכרות. זה מעייף מאוד לנפנף מוכרים".
חברהּ למסע מוטרד דווקא מהלכלוך בכל מקום. "יש פה הררי זבל ועוני ברחובות. ילדים שהולכים יחפים ומחפשים אוכל. תראה אילו מכוניות ישנות יש פה. פז'ו מודל 76' נחשב רכב טוב… ובכל זאת, מדובר במדינה בעלת היסטוריה מרשימה ואתרי ארכיאולוגיה מדהימים. אני נהנה פה מהרבה דברים, אבל בחלק מהמקומות צריכים פשוט לעצום את העיניים".
בפינה אחרת של בית הקפה אני פוגש את איברהים, מדריך תיירים מקומי ומומחה להיסטוריה של מצרים. הוא מגלגל שיחה בגרמנית שוטפת עם תיירת מגרמניה, ומשוחח בטלפון עם קבוצה מלונדון שאמורה להגיע לכאן בשבוע הבא. "אני אוהבת את מצרים בכלל ואת קהיר בפרט", אומרת לי לנה, התיירת מגרמניה. "הייתי במצרים כבר 11 פעמים. הפסקנו להגיע לפה בתקופות הקשות שאחרי המהפכות, ועכשיו אנחנו חוזרים. אני מאוד שמחה לראות שהמצב משתפר". איברהים מעדכן שבכל שנה מגיעים לבקר במצרים 1.2 מיליון גרמנים, ועכשיו מתחילה התעוררות של סינים בזכות קו הטיסה הישיר משנחאי לקהיר. שובם של התיירים הוא לא דבר מובן מאליו. לפני שנתיים נפל מטוס רוסי בסיני ו־224 נוסעיו נהרגו. בעקבות המקרה ביטלו מדינות אירופיות רבות את קווי הטיסות שלהן למצרים מחשש לביטחון הנוסעים.
איברהים צועק מפעם לפעם בערבית למלצרים, ואז חוזר לדבר בגרמנית ועוטה מנטליות אירופית. "לאט לאט הטיסות חוזרות למצרים", הוא מדווח בסיפוק. "שמעתי שבחודש הקרוב גם רוסיה תחזיר את קו התעופה לכאן, והציפייה לתיירות הרוסית גדולה מאוד. מאז שסיסי הצליח לייצר יציבות אנחנו רואים שוב את התיירים, וזה ממש מעודד".
דור שלישי לעגלונים
קבוצה נוספת של צעירים מגרמניה יושבת בשולחן מחוץ לבית הקפה. הם מספרים שהגיעו למצרים כדי לתרגל את השפה הערבית. "אנחנו לומדים מזרח־תיכון באוניברסיטה בגרמניה, אבל אין לנו עם מי לתרגל את הערבית שלנו, אז החלטנו לנסוע יחד למצרים ולשפשף את השפה", אומר רובין, המבוגר שבחבורה. "הבעיה היא שאנחנו לומדים ערבית ספרותית, ופה ברחוב זה קצת שונה. אנחנו נמצאים פה שלושה שבועות וביקרנו כבר בכמה ערים. היינו במקדש לוקסור ודיברנו עם הרבה אנשים". לשאלתי אם הוריהם אינם מודאגים, הם משיבים שהטרור נמצא בכל מקום. "בשנתיים האחרונות היו פיגועים בבריסל, בלונדון ובפריז. מצרים לא שונה מהבחינה הזו משום מדינה בעולם".
מדד התיירות הוא אחד החשובים לכלכלה המצרית. בעבר העסיק ענף התיירות יותר מעשרה אחוזים מכוח העבודה במדינה, והניב כעשירית מהתוצר הלאומי הגולמי. בשנת 2010, לפני המהפכות, הגיעו למצרים 14.7 מיליון תיירים. על פי נתוני משרד התיירות המצרי, בשנת 2016 ביקרו 3.8 מיליון תיירים בלבד; היום מדברים על התאוששות בשוק, אבל למרות האופטימיות של איברהים, הנתונים הרשמיים של שנת 2017 מצביעים על 6 מיליון תיירים בלבד.
הפירמידות, אחד משבעת פלאי תבל, הן ללא ספק גולת הכותרת התיירותית של מצרים. כדי לשכנע את אזרחי העולם שמצרים שבה להיות מקום בטוח, משרד התיירות המצרי הביא לביקור במדינה ידוענים שונים ובהם שחקן הכדורגל ליונל מסי ושחקן הקולנוע וויל סמית'. הם הצטלמו על יד הפירמידות לפרסומת בכיכובם, ששודרה בכלי התקשורת בעולם וברשתות החברתיות. בניגוד להם, מבקרים רגילים כמוני נדרשים לשלם 120 לירות מצריות כדי לראות את המבנים המפורסמים. סכום דומה שילמתי לעלי, הנוהג בעגלה הרתומה לסוסה בשם חבישה, שלקח אותי לקברי כוהני הפרעונים.
עלי, בן 50, עובד מחצית מחייו באתר הארכיאולוגי ומתגאה בכך שהוא דור שלישי לנהגי העגלות בפירמידות. ניסיונו מאפשר לו לספק נקודת מבט על מצבה של התיירות במצרים. "היו לי תקופות יפות מאוד בחיי", הוא נזכר. "כשהיו פה הרבה תיירים היו לי שתי עגלות וארבעה סוסים. הכסף נכנס בשפע וחייתי טוב. אבל אז באה המהפכה של האחים המוסלמים, התיירים נעלמו ולא הייתה לנו עבודה. לא היה לי כסף לאוכל לסוסים. מכרתי את העגלות ואת הסוסים במחירי הפסד, רק שלא ימותו. עכשיו התיירות קצת חזרה וגם אנחנו חזרנו לעבוד, אבל עדיין מדובר בהיקפים קטנים. כל יום אני נמצא פה וסופר בין 20 ל־30 אוטובוסים ביום, בערך אלף איש. זה ממש כלום. הרבה תיירים מגיעים עם תוכנית קבועה מראש דרך סוכנויות, משלמים מחירי כניסה מוזלים ומגיעים עם מדריכים משלהם, ולא משתמשים בשירותים שלנו. אז המצב עדיין לא טוב".
אנחנו מגיעים לנקודת תצפית על הפירמידות, ועלי מעביר אותי לידיו של בחור צעיר שמציע לי להצטלם על הסוס שלו. "אל תדאג אדוני, זה חלק מהשירות", הוא אומר, לוקח את הטלפון שלי ומתחיל לצלם. אחרי שסשן הצילומים מסתיים הוא מחזיק את הטלפון כבן ערובה, ומשחרר אותו רק אחרי שהשטר הנכון מונח בידו כטיפ. "פה לא תקבל שום דבר בחינם", מסנן המלווה שלי, ומפציר ממני שלא ארד מהעגלה.
אנחנו יורדים לכיוון פסל הספינקס המפורסם, והסוסה מתקשה מעט. "חבישה חבישה, תכף נגמר היום", הוא מדבר אל הסוסה ומלטף לה את הזנב. "את עושה עבודה טובה, ניתן לך פרס היום". לא נעים להפריע לשיחת האוהבים, ובכל זאת אני שואל את עלי איך הוא רואה את עתידה של מצרים. "התרגלנו לחיים קשים, ונראה שהמצב עכשיו משתפר. אני אומר לכולם: כל עוד הפירמידות נשארות, גם עלי יישאר פה".
