כשהדי יום השואה עדיין מצטלצלים באוזנינו, לא מיותר לומר שגם בסוגיית מלחמת האזרחים ברוסיה, וכמעט כמו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, הקורבנות נמצאים בתחתית סדר העדיפויות של מנהיגי העולם. גם של ארה"ב, הדמוקרטיה החשובה על פני הכדור. המתקפה הכימית הרצחנית של הקצב מדמשק בסוף השבוע האחרון החרידה כל בן אנוש עם נפש מתפקדת, אבל לפחות עוד שבע כמותה אירעו רק השנה, וכמעט איש לא פצה פה, בטח שלא איים בפעולה צבאית.
הניסיון לתת תשובה לאן מועדות פני המזרח התיכון בזמן הקרוב, חייב לעבור בתוך ראשו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מדובר כמובן במשימה לא פשוטה, אולי על גבול הבלתי אפשרית. טראמפ ייסד סגנון נשיאותי משלו, שמתחיל מדי בוקר בציוצים נחרצים בטוויטר ובהסברים של מתדרכיו מאוחר יותר, כשבין השניים ישנו פער שמשאיר את כל הפרשנים לתהות מה באמת ילד יום. ובכל זאת, מפעילותו בשנת נשיאותו הראשונה ומניתוח יחסיו עם השחקנים האחרים בזירה, אפשר לנסות ולעשות זאת, בזהירות ובהסתייגות המתבקשות.
הקורבנות, אם כן, כמו המורדים שעוד מנסים ולהטות את הכף לטובתם בסוריה, אינם פקטור משמעותי בהחלטה של טראמפ אם לתקוף או לא. הם יכולים לשמש ככסות מוסרית, כאמתלה, אך למרבה הצער צריך להודות בכך שלא גורלם הוא שיכריע את הכף. יחסי ארה"ב עם רוסיה, ובפרט יחסי טראמפ-פוטין, משמעותיים במקרה הזה הרבה יותר. זוהי המעטפת הראשונה שצריך לקחת בחשבון. כאן ישנו מארג עדין של אינטרסים, גלויים וחבויים, שמתקשר בחוטים שב-FBI מנסים לקשור בימים אלה ממש עד לקמפיין הבחירות של טראמפ ב-2016. כמו שזה נראה כרגע, טראמפ אולי יתקוף את רוסיה ופוטין בציוצים על "טילים נחמדים וחכמים", אבל לא יעז לפתוח נגדם במתקפה ישירה שעלולה להידרדר במהירות למלחמת עולם. פוטין, שזה עתה נבחר ברוב סוחף במדינתו ומיצב עצמו כאחד מהמנהיגים החזקים בעולם, לא נראה כמו הדמות שטראמפ יכוון אליה את כוונות משחתותיו.
במעגל השני נמצאות שלוש מעצמות אזוריות – ישראל, איראן וטורקיה. ישראל היא בעלת ברית איתנה של ארה"ב, בוודאי של ממשל טראמפ. הבייס הפוליטי של הנשיא הנוכחי, אוונגליסטים אוהדי ישראל ברובם, יכולים לסלוח לו על מעידות כאלה ואחרות בתחום הפנים, אבל יעיפו אותו מכל המדרגות אם יהיה זה שחתום על פגיעה במדינת ישראל. טראמפ יודע את זה, וכמי שמכוון כל הזמן לבייס ומעבר לכך אוהד את ישראל באופן אמיתי מהבית, נדמה כי מצבה של מדינת היהודים אל מול האיומים בגבולה שבצפון בהחלט נלקחים אצלו בחשבון.
איראן היא תמונת המראה לכך. טראמפ מתעב את איראן ואת הסכם הגרעין שנחתם עימה, ואינטרסים של המדינה השיעית הקיצונית בסוריה הם בהחלט יעד שאפשר לקחת בחשבון במקרה של תקיפה אמריקאית. טורקיה היא מקרה מורכב יותר, אך מכיוון שמדינתו של ארדואן מעורבת ומתעניינת בעיקר בנעשה בחלק הצפון-מערבי של סוריה, אין סיבה אמיתית לחיכוך אמריקאי-טורקי גם במקרה של מתקפה – שיש לשער כי תתמקד במרכז השלטון של אסד סביב דמשק, אולי עד לעיר הנמל הצפונית מעט יותר לטקיה.
במעגל השלישי נמצאים ענייני הפנים של הנשיא. בסופו של דבר, ישנו סיכוי לא רע שדווקט אלה יכריעו את הכף. חקירות ה-FBI בנושא קשרי טראמפ-רוסיה הם נושא אחד שמטריד מאוד את טראמפ, כמו החקירות בסוגיית דמי השתיקה שניתנו לנשים שטענו כי הנשיא האמריקני הטריד אותן בעבר. ולמרות זאת, דומה כי מי שיתרום הכי הרבה למניעתה של תקיפה אמריקנית, או לפחות לדחייתה בכמה שבועות, הם באופן אירוני שניים שיתמכו בה בשתי ידיים. הראשון הוא ג'ון בולטון, היועץ החדש לביטחון לאומי, והשני הוא מזכיר המדינה החדש, מייק פומפאו. שניהם כאמור מחזיקים בקו ניצי במיוחד, אך בולטון טרם מילא שבוע בתפקיד, ופומפאו אפילו לא נכנס רשמית למשרדו. בלי שני אלה, כשהם בקיאים בחומר ושולטים בנעשה באופן משביע רצון, נראה כי טראמפ יתקשה לצאת למתקפה נרחבת בסוריה.
בשקלול המרכיבים הפנימיים והחיצוניים שעוטפים את נשיא ארה"ב, אפשר לנסות ולהעריך בזהירות שמתקפה אמריקנית בסוריה אכן תקרה בשלב מסוים, אולי אפילו קרוב, אולם לא תהיה זו הכרזת מלחמה על רוסיה או איראן, אלא מהלומה עזה על סמלי שלטון של אסד באמצעות טילי שיוט – ובהכרח עזה יותר ממה שטראמפ ביצע בדיוק לפני שנה על בסיס חיל האוויר הסורי ליד חומס. ובמספרים: אז נורו 59 טילי טומהוק – הסורים צריכים לצפות ללא פחות ממאה הפעם.
