הביקור בסרייבו במדינת בוסניה גרם לי להרהורים רבים על עברה ועתידה של הקהילה היהודית במקום. למרות שבַּמקום 90 אחוז מוסלמים, היהודים מרגישים בטוחים בו. אין אנטישמיות במדינה ואין צורך בשמירה קפדנית בכניסה לבית הכנסת. אפילו ניתן לצעוד בכיפה ברחובות העיר.
לא בכדי נקראה סרייבו בעבר בפי יהודי ספרד שהגיעו אליה "ירושלים של אירופה" או "ירושלים של הבלקן". כל הדתות חיו בה בהרמוניה ובשלום מתוך ניסיון ליצור מרקם דתי ותרבותי בין עמים וקבוצות אתניות שונות. בעיר אפשר למצוא בתי כנסת, מסגדים, קתדרלות קתוליות ואורתודוקסיות ולשמוע את קריאות המואזין משתלבות עם צלצולי הפעמונים של הכנסיות, ויוצרים ביחד צליל מיוחד.
כיום, כ־50 אחוזים מאוכלוסיית בוסניה הם מוסלמים, והם חיים לצד אורתודוקסים סרבים וקתולים קרואטים. עם זאת, היהודים מרגישים שהם נמצאים במדינה מדורי דורות ורואים עצמם כראשונים שהגיעו למקום. היהודים רגילים לומר: "אנו הכי קטנים אבל הכי ותיקים בסרייבו".
צאצאים ספרדים
בוסניה, או בשמה המלא בוסניה־הרצגובינה, היא מדינה קטנה באזור הבלקנים, המשלבת בין מזרח ומערב, בין אירופה הקלאסית לבין תורכיה והמזרח. אותותיה וסימניה של מלחמת האזרחים הקשה אשר התרחשה בין 1992 ל־1995 עדיין מורגשים כיום. יש תחושה של חוסר יציבות במדינה וכך גם בקהילה היהודית. מעניין לציין שתושבי המדינה לא מגדירים את עצמם באופן לאומי כבוסנים אלא לפי הדת: נוצרים, מוסלמים ויהודים.
לפני המלחמה, בוסניה הייתה אחת משש המדינות שהרכיבו את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה (סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה, מקדוניה ומונטנגרו היו מדינה אחת בתקופת הגוש הקומוניסטי, מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד לנפילתו ב־1991).
סרייבו אשר הוקמה כעיר עות'מאנית במאה ה־15 היא בירת בוסניה וחיים בה כיום כ־300,000 תושבים. עד השואה גרו בה כ־14,000 יהודים ואלה היוו שיעור משמעותי מאוכלוסיית העיר שמנתה 60,000 תושבים. יהודים אחרים גרו מחוץ לעיר בקהילות קטנות אשר חלקן קיימות עד היום, כגון טולסה, בניה, לוקה, דובוי, מוסטר וזניקה. בזמן מלחמת האזרחים (1992־1995) היו כ־2,000 יהודים בסרייבו.
היהודים הראשונים שהגיעו לבוסניה במאה ה־16 היו ספרדים מחצי האי האיברי, לאחר שגורשו על ידי האינקוויזיציה וחיפשו מחסה באימפריה העות'מאנית. היהודים הראשונים הגיעו בשנת 1565 דרך נמל דוברובניק בקרואטיה לסקופיה, לסופיה ולסלוניקי ומשם לסרייבו. חלק מהספרדים שהגיעו הביאו איתם את מפתחות הברזל של בתיהם בספרד ופורטוגל. המפתחות הועברו בירושה מדור לדור כמזכרת לגלותם השנייה. ירושלים הייתה מופשטת ורחוקה עבורם וספרד הייתה הבית האמיתי שהם איבדו. משפחות בוסניות רבות עדיין מחזיקות במפתחות לבתים האבודים הללו בספרד וכמובן מדברות לאדינו, שפת האם של מגורשי ספרד. במשך זמן רב הם שימרו את השירים והרומנסות שלהם בצורתם המקורית, וחלקם קיימים עד היום. יהודים אשכנזים, בעיקר ממרכז אירופה וצפונה, הגיעו לבוסניה מאוחר יותר במאה ה־17 כאשר נמלטו מהגזרות בארצות אשכנז וברחבי האימפריה האוסטרו־הונגרית.
עד השואה יהדות סרייבו פרחה והיו בה עשרות מוסדות יהודיים, שבעה בתי כנסת, בתי ספר ועוד, אולם השואה הביאה לסופה של תקופת הפאר של הקהילה היהודית של סרייבו. למרבה הצער, 70 אחוזים מחברי הקהילה היהודית לא שרדו בכיבוש הנאצי. מתוך ארבעה עשר אלף היהודים בבוסניה לפני מלחמת העולם השנייה רק ארבעת אלפים שרדו. רבים מהם העדיפו לעלות לישראל על פני חזרה לשרידי קהילתם באירופה.
הקהילה היהודית פתחה את שעריה בתקופת מלחמת האזרחים והציעה עזרה הומניטרית לכל אזרחי העיר ללא הבדל דת וגזע. לא היה ספק אצל חברי הקהילה היהודית שהשירותים שלהם צריכים להיות פתוחים לכולם. מר יעקב פינזי, נשיא הפדרציה של קהילות בוסניה, הסביר לי: "אחרי יותר מארבע מאות וחמישים שנה של חיים משותפים עם אזרחי סרייבו בעלי דתות שונות ורקע אתני שונה, הפכנו לחלק מהחברה הבוסנית. אנחנו משולבים היטב בחברה ובמהלך המלחמה, בזמן המצור וההתקפות, כולנו היינו כמשפחה מורחבת ומאוחדת".
חיים דתיים מועטים
היום חיים בסרייבו כ־700 יהודים. חלקם צאצאים למגורשי ספרד שהגיעו לעיר ורובם צאצאים של נישואי תערובת. אלו ואלו מתרפקים על העבר המפואר של הקהילה ומנסים להמשיך את עתידה. הקהילה בסרייבו הולכת ומתבוללת ומזדקנת אבל מקיימת פעילות יהודית במשך השנה. בכל ליל שבת מתקיימת תפילה קבלת שבת. גם בראש השנה וביום כיפור מתקיימות תפילות וכן מתנהל סדר פסח קהילתי.
מתוך שבעת בתי הכנסת שהיו לקהילה, כיום נותר רק בית הכנסת האשכנזי אשר נחנך בשנת 1902, ובו מתפללים כיום בנוסח ספרדי. ישנם עוד ארבעה בתי כנסת אשר שרדו בשואה אבל לא נמצאים בבעלות הקהילה היהודית. כמו כן הקהילה מקיימת בית ספר לילדים בימי ראשון כדי להעמיק את זהותם היהודית.
אחת הנשים שפגשתי סיפרה לי: "סבתי הייתה יהודייה, סבי היה מוסלמי. היינו משפחה מאוד מתבוללת, כמו כמעט כולם בסרייבו. הייתי קרובה לסבתי, כך שלמרות שהיא נפטרה כשהייתי צעירה תמיד ידעתי שאני יהודייה. לא הכרתי את המנהגים, אך תמיד הרגשתי את המשמעות ההיסטורית של להיות יהודייה". למרות שהקהילה מוטרדת מריבוי נישואי התערובת, היהודים שם סבורים שלא "מפסידים" כך חברים אלא "מרוויחים" חברים לקהילה על ידי בני הזוג הלא יהודים. לצערי, תחושתי הייתה שהחיים הדתיים בקהילה היהודית מועטים ביחס לקהילות יהודיות אחרות בבלקן או במקומות אחרים.
אחד המנהגים המיוחדים של קהילת סרייבו הוא ציון "פורים דה סרייבו", והם קוראים ב"מגילת סרייבו" בד' בחשוון. בשנת 1819 הפאשה, השליט של האזור, אסר את הרב משה דנון ועוד 12 יהודים מנכבדי הקהילה ודרש כופר גדול מהקהילה עבור שחרורם. בדרך נס, דווקא אזרחים מוסלמים דרשו מהפאשה לשחרר את היהודים והם ניצלו. מאז קבעה קהילת סרייבו לעצמה פורים משלה כדי לזכור את הנס ולהודות לה'.
לקראת סוף הביקור הגעתי לבית הקברות הקהילתי, הבנוי על שיפולי הר טרבביץ'. בית הקברות מהווה סיור בשבילי ההיסטוריה של הקהילה היהודית וניתן ללמוד ממנו על שמות המשפחה הטיפוסיים של היהודים בעיר, כגון פינטו, פאפו לוי, אטיאס, אלטרז ופינזי; על דמויות חשובות; על סגנון המצבות הייחודי ועוד. ככל הנראה מדובר בבית הקברות היהודי הגדול ביותר באירופה.
כמובן, אם הגעתי לסרייבו לא יכולתי לוותר על ביקור אצל הגדת סרייבו המפורסמת. שמתי את פעמיי למוזיאון הלאומי כדי לצפות באחד מפלאי תבל ואחד הסמלים הלאומיים של בוסניה. הבוסנים מתייחסים להגדה כאל נכס לאומי, ואני מודה שהביקור והצפייה בהגדת סרייבו גרמו לי להתרגשות רבה. הרגשתי שאני מעביר לנגד עיניי כבסרט נע מאות שנות היסטוריה יהודית.
הגדה ואגדה
הגדת סרייבו היא ההגדה העתיקה ביותר בעולם אשר נשמרה עד היום. היא נכתבה בברצלונה באמצע המאה ה־14 כמתנה לחתן ולכלה. ההגדה כתובה בכתב יד על קלף ומלווה באיורים מרהיבים בזהב ובכסף. ההגדה נלקחה על ידי בעליה בשנת 1492 עם גירוש ספרד ונדדה באיטליה (1510) עד אשר הגיעה מוונציה לסרייבו ונקנתה על ידי המוזיאון הלאומי בשנת 1895. בשנת 1609 עברה ההגדה בדיקה של הצנזורה של האינקוויזיציה, ואילו היו מגלים בה דברים נגד הנצרות היא הייתה נשרפת ולא מגיעה לידינו. ייתכן שהאינקוויזיטור אשר בדק אותה, ג'יאובני דומינצי, היה מהאנוסים באיטליה שקיים את דתו בסתר ולכן לא רצה לפגוע בספר הייחודי.
לאחר הכיבוש הנאצי הגרמנים שלחו איש גסטפו כדי לקחת את ההגדה למוזיאון שהיו אמורים להקים אחרי המלחמה בפראג: "מוזיאון לגזע הנכחד" – אולם הספרן הודיע לקצין שההגדה כבר איננה בין הספרים והוא הבריח אותה מחוץ לעיר ומסר אותה לאימאם מוסלמי, וזה הסתיר את ההגדה בין ספרי הקוראן בכפרו עד תום המלחמה. אכן, הגדת סרייבו היא אגדה והיא שיקוף של תלאות העם היהודי בגלות במשך מאות שנים ומבטאת את הנדודים והקיום של העם היהודי.
כאשר עזבתי את סרייבו הרגשתי בליבי שיש פער בין הגדת סרייבו השומרת על קיומה בדרך פלא במשך יותר מ־600 שנה לבין הקהילה היהודית העושה מאמצים גדולים לשמור על קיומה אבל למרבה הצער נראה שהיא נמצאת בפעימות האחרונות שלה.
