לילה ראשון בלי "מוטי"? ובכן, לא ממש. אחרי שש־עשרה שנים, חלקן קשות ודרמטיות, הקנצלרית אנגלה מרקל, או כפי שהיא מכונה בחיבה "מוּטי", אימא בגרמנית, שמחה ללכת הביתה. היא עייפה, וזה ניכר עליה. בניגוד למנהיגים אחרים, שעם פרישתם מיהרו למלא את יומניהם בהרצאות, מפגשים וסיורי פרידה מתוקשרים, מרקל בעיקר רוצה קצת שקט.
בת הכומר שגדלה בגרמניה המזרחית, מצפה בשלב ראשון לשוב לחיי שגרה בדירתה הקטנה בברלין, ולחשוב היטב מה היא רוצה לעשות בשארית חייה. ולא, השקט שאחרי הסערה אינו מפחיד אותה. "אני לא ממהרת לבנות לעצמי סדר יום ושגרה חדשה", אמרה בגילוי לב, שבוע לפני הבחירות. "בשלב זה בחיי אני קודם כול רוצה לחשוב היטב מה באמת חי בי. האם אני רוצה לכתוב? להרצות? או שאולי אני רוצה בעיקר להיות בבית ולטייל בעולם? אז החלטתי שקודם כול לא אעשה דבר. בעיקר, אחכה למה שיגיע".
האמת היא שחיים שקטים בבית הדירות בשכונת מיטֶה היוקרתית בברלין, לצד בעלה הפרופסור יואכים זאואר, נשמעים כמו אופציה לא רעה בכלל. ביתה הצופה על נהר השְׁפְּרֵה, ממש סמוך למוזיאון פרגמון, הוא אחד האזורים הנעימים ביותר בברלין. מרקל מכירה היטב גם את המרכול המקומי, וגם בתקופות הסוערות ביותר בקדנציה הארוכה שלה לא ויתרה על קניות כאחד האדם. זה חלק בלתי נפרד מסגנונה השקט, שכל כך חיבב אותה על מצביעיה. אבל מרקל תצטרך להמתין עוד שבועות ארוכים, אולי אפילו חודשים, לבואו של השקט המיוחל. תוצאות הבחירות שנערכו בראשית השבוע בגרמניה, ישאירו אותה כנראה בתפקיד עוד לא מעט זמן, אולי אפילו עמוק לתוך סוף השנה.
עם כל ההערכה והחיבה לאנגלה מרקל, אחרי שש־עשרה שנים גרמניה רוצה שינוי, כך עולה מתוצאות הבחירות. מפלגתה של מרקל, המפלגה הנוצרית־דמוקרטית בראשות מנהיגה החדש ארמין לאשט, קיבלה 24 אחוזים מקולות הבוחרים. לעומתה, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בהנהגתו של אולף שולץ קיבלה 25.7 אחוז מקולות הבוחרים. לכאורה, ניצחון דחוק למדי של הסוציאל־דמוקרטים. אבל הדינמיקה הפוליטית מראה אחרת. בעוד שבעבור נוצרים דמוקרטים זוהי התוצאה הגרועה ביותר אי־פעם בבחירות, הסוציאל־דמוקרטים נמצאים על מסלול המראה ברור. בחודשים האחרונים הם דהרו בסקרים ועלו מהמקום השלישי לראשון, ובתוצאות האמת הם הציגו עלייה של חמישה אחוזים לעומת הבחירות הקודמות. הפער ניכר גם ברמת הפופולריות של המנהיגים. לאשט, היורש של מרקל, אינו זוכה לאהדה רבה מדי בציבור הרחב. לעומתו שולץ, המכונה גם "אולף המשעמם", דווקא זוכה לתמיכה רחבה, בכל אופן הרבה יותר מלאשט.
בדרך הקשה
ועדיין זה לא יהיה פשוט, מכיוון שבדומה למדינת ישראל, מי שמקימה את הממשלה היא לא בהכרח המפלגה הגדולה ביותר, אלא מי שמצליחה לכונן קואליציה חדשה. וכפי שזה נראה כרגע, למרות המסר מהבוחרים, לאשט והמפלגה הנוצרית־דמוקרטית יעשו הכול בניסיון לייצר קואליציה משלהם. לסוציאל־דמוקרטים אין אשליות בעניין הזה. הם יודעים שהדרך לקואליציה תהיה ארוכה ומלאת חתחתים. שולץ הביע השבוע את התקווה שעד חג המולד תקום בגרמניה קואליציה חדשה בראשותו. זה אומר לפחות עוד שלושה חודשים תחת שלטונה של מרקל.
לכאורה יש אפשרות להקמת קואליציה של שתי המפלגות הגדולות, כפי שהיה עד עתה תחת מרקל. אבל בגרמניה נושבות רוחות של שינוי, ובימים שלפני הבחירות שתי המפלגות שללו חזרה למה שהיה. יתרה מכך, שולץ כבר הבהיר לנוצרים־דמוקרטים שהוא מצפה מהם לקבל את תוצאות הבחירות וללכת לאופוזיציה.
כאן נכנסות לתמונה מפלגת הירוקים והמפלגה הדמוקרטית החופשית, המכונה גם "הליברלים". הירוקים, שזכו בתוצאה הטובה ביותר בתולדותיהם, כמעט 15 אחוז מקולות הבוחרים, הם מועמדים טבעיים לחבור לסוציאל־דמוקרטים. לעומתם, הליברלים עם 11.5 אחוזים הם בני ברית טבעיים של הנוצרים־דמוקרטים. השאלה היא אם תימצא הדרך להושיב יחד את אנלינה ברבוק, מנהיגת הירוקים, ואת כריסטיאן לינדנר, מנהיג הליברלים, בקואליציה אחת בראשות הסוציאל־דמוקרטים.
זה לא יהיה קל או פשוט. לינדנר הוא נושא ונותן קשוח, שכבר הצהיר כי הבסיס המשותף היחיד לו ולירוקים הוא ההכרה המשותפת בנחיצות הלגליזציה של הקנאביס. אבל שולץ, המועמד המוביל להיות הקנצלר הבא, כבר תיאר את הקואליציה החדשה כפי שהוא רואה אותה: "המצביעים העבירו מסר ברור מאוד", אמר. "הם חיזקו אותנו, הסוציאל־דמוקרטים, את הירוקים ואת הדמוקרטים החופשיים. זה המנדט שנתנו אזרחי המדינה לשלוש המפלגות להנהיג את הקואליציה הבאה".
שולץ מדייק. המסר המובהק ביותר שהבוחר הגרמני העביר השבוע, הוא הדאגה הגוברת מפני משבר האקלים. התובנה שחלחלה לכלל הציבור בגרמניה היא שכבר לא מדובר במשהו תיאורטי, אלא באירוע שקורה כאן ועכשיו, ושבעיית ההתחממות הגלובלית כבר אינה רק נושא לכנסים ואזהרות של מדענים. והמודעות הסביבתית הגוברת, בעיקר בקרב הדור הצעיר בגרמניה, יוצרת פוליטיקה חדשה וסדר יום חדש.
אבל התובנה הזו הגיעה בדרך הקשה. ביולי האחרון קיבלו הגרמנים קריאת השכמה מהדהדת, שהמחישה להם יותר מאי־פעם את המשמעויות הקונקרטיות מאוד של משבר האקלים. השיטפונות שחוותה גרמניה בקיץ האחרון, הם שחוללו את השינוי. לגרמניה יש אמנם מערך חיזוי שיטפונות מעולה, והסוכנות המטאורולוגית הממשלתית אף פרסמה אזהרת "קוד סגול", שהיא הדרגה החמורה ביותר. אבל כמות הגשמים החריגה שירדה בקיץ האחרון הביסה את המערכת. העלייה המהירה של מי הנהרות פשוט לא הותירה זמן להיערכות.
המסר המובהק ביותר שהבוחר הגרמני העביר, הוא הדאגה הגוברת מפני משבר האקלים. השיטפונות של הקיץ האחרון היו קריאת השכמה מהדהדת
גרמניה, מדינת עולם ראשון ומנהיגה גלובלית, חוותה אסון שמזכיר יותר מדינות עולם שלישי. רשתות הסלולר, החשמל והמים נותקו, אלפים פונו מבתיהם שהוצפו או התמוטטו, וכמאתיים איש איבדו את חייהם. ואם אחרי 16 שנות שלטון בגרמניה הבשילה התחושה שהגיע הזמן לשינוי, באו השיטפונות וקיבעו את התובנה שמשבר האקלים הוא האתגר המשמעותי ביותר שעימו יהיה צורך להתמודד בשנים הקרובות. ובהקשר הזה, העובדה שאולף שולץ, מנהיג הסוציאל־דמוקרטים, בתפקידו כשר האוצר בקואליציה של מרקל הנהיג את העברת התמיכה הפיננסית לתושבים, בעוד יורשה של מרקל, ארמין לאשט, נתפס בטלוויזיה צוחק צחוק גדול במהלך האירוע הטראומטי של השיטפונות, תרמה גם היא לפער הקטן אך המשמעותי לטובת הסוציאל־דמוקרטים.
באירופה עוקבים מקרוב אחר השינוי בגרמניה. מצד אחד ניכרת דאגה ברורה מכך שאף אחת משתי המפלגות הגדולות לא הצליחה להתרומם לתמיכה של 30 אחוז. תוצאה כזו מציבה סימן שאלה על יציבותה של הכלכלה הגדולה ביותר באירופה, שתזדקק לקואליציה רב־מפלגתית. סימן השאלה הזה צפוי לגדול עוד יותר אם מלאכת הרכבת הקואליציה תתארך. לכך מתווספת הדאגה מהבחירות שיתקיימו גם בצרפת באביב הקרוב, שכנראה הולכות להיות סיפור מאוד לא פשוט. אבל בשורה התחתונה, "שולץ המשעמם" הוא מנהיג פרגמטי ומנוסה. סגנונו נטול הדרמות מזכיר את סגנונה של מרקל, והוא כבר הבטיח גם המשכיות במדיניות החוץ הגרמנית. מה שאומר חיזוק האיחוד האירופי, ושמירה על יחסים קרובים עם ארה"ב.
אבל כאמור, ההתמודדות עם משבר האקלים היא האתגר המשמעותי ביותר לעשור הקרוב, גם אם אירועים כמו שיבת הטליבאן לאפגניסטן או משבר הפליטים תופסים פעם אחר פעם את סדר היום. להתמודדות עם משבר האקלים יש השלכות רבות מעבר לנושא עצמו, ובהן הטמעה של טכנולוגיות עתידניות, שיכולות להזניק את גרמניה קדימה. זה אומר כניסה לעידן המכוניות החשמליות, השקעה בתשתיות תחבורה מתקדמות ומעבר מדורג אך אגרסיבי משימוש באנרגיות פוסיליות לאנרגיה מתחדשת. וזה אומר גם השקעה מסיבית בחינוך כדי לייצר דור שגם יוכל להתמודד עם החדשנות, שעלולה להשאיר רבים מאחור. האמת היא שאף שגרמניה היא מדינה מתקדמת טכנולוגית, תשתיות הסלולר שלה אינן מתקדמות במיוחד, ומשרדי הממשלה עדיין מתקשרים בפקס.
בין טראמפ לפוטין
אם שואלים את מרקל כיצד היא רואה את מורשתה, התשובה נמצאת אולי בדברים שאמרה בכנס בחירות של מפלגתה, שבו התבקשה להגדיר את הישגיה. מרקל בחרה להתמקד באופן שבו "הצלנו את היורו", כלשונה. "העיקרון שלפיו פעלנו שילב את אחריותן של המדינות הנפגעות לכלכלתן, עם סולידריות. זו הייתה השיטה הנכונה להבטיח עתיד ליורו".
לא בטוח שהיוונים, שחוו משבר כלכלי קשה ביותר, יסכימו עימה. גם לא רבים מאזרחי גרמניה, שלא אהבו את העברת כספי המיסים שלהם ליוונים העצלים. או כך לפחות הם נתפסו בעיניהם. אבל מרקל הייתה נחושה. גרמניה העבירה הון עתק ליוון באמצעות האיחוד האירופי, צעד שהציל את כלכלת יוון משבר מוחלט, אבל גם תבע מאזרחיה מחירים כלכליים ואנושיים לא פשוטים. לכך בדיוק התכוונה מרקל כשדיברה על חיבור בין אחריות לסולידריות.
זו לא הייתה ההחלטה החשובה־אך־לא־פופולרית היחידה שמרקל קיבלה. ההחלטה לפתוח את גרמניה לגל הפליטים מהמזרח התיכון ומאפריקה הייתה לא פשוטה בעליל מבחינה כלכלית, חברתית ומוסרית, והיא דרשה הרבה מאוד אומץ אישי ופוליטי. וכמו בעניין התמיכה ביוון, היא שילבה את עניין האחריות עם עקרון הסולידריות.
יחסיה של מרקל עם מנהיגי העולם יכולים למלא יותר מפרק אחד בזיכרונות שהיא אולי תכתוב. למשל יחסיה המורכבים במיוחד עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, כאשר נאלצה לגשר בין האינטרסים הגרמניים המובהקים, בייחוד בתחום האנרגיה, ובין ההתיישרות עם מדיניות הסנקציות המערבית על רוסיה בעקבות המשבר בקרים ובאוקראינה. היא גם לא תשכח כנראה את החוויה הביזארית כאשר פוטין הכניס את קוני, הכלבה האימתנית שלו, לחדר שבו נפגש עם הקנצלרית, אף שידע היטב כי היא פוחדת מכלבים.
דיאלוג לא פחות מורכב ניהלה מרקל עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ששלח את שריו לנהל מתחת לאפה מסע בחירות בקרב הקהילה הטורקית הגדולה בגרמניה. מרקל לא שתקה לו, וכשההתנהלות של ארדואן עברה כל גבול, היא לא היססה להורות לכוחות הביטחון לנהל מרדף אחרי אחד משריו שנכנס לגרמניה ברכב כדי לנהל קמפיין עבור ארדואן, בניגוד לכל ההבנות.
על האנטגוניזם בין מרקל לדונלד טראמפ, שהיה גלוי וידוע לכול, אין צורך להכביר מילים. אבל מרקל דבקה בקו שבמסגרתו ניסתה למזער את הפער והריחוק שנוצרו בעידן טראמפ בין הממשל האמריקני ובין האיחוד האירופי ונאט"ו. תהליך שעובר בימים אלו תיקון מסיבי תחת ממשל ביידן. גם עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ניהלה מרקל יחסים ידידותיים אך עם מורכבות מובנית, היסטורית ואישית גם יחד. פרשת הצוללות העיבה על התמונה החיובית הכללית, אבל מרקל, שתבקר בישראל בחודש הבא, שמרה בקפדנות על המחויבות הגרמנית העמוקה למדינת ישראל.
ואם הפוליטיקה הגרמנית הייתה קצת יותר דומה לפוליטיקה הישראלית, בוודאי כבר היו מציעים לה שלאחר תקופת צינון ומנוחה היא תעשה קאמבק כנשיאה, ותישאר ה"מוטי" האולטימטיבית של גרמניה.
