מתי הרב מוכרח להתעלם ממה שכתוב בהלכה?

בתפוצות ישראל, רבנים מתמודדים עם מצבים אישיים וקהילתיים הדורשים תיקון במישור ההלכתי. הנה כמה דוגמאות: אנשים באים לבית הכנסת בשבת ברכב וחונים לצד בית הכנסת; הטלפון הנייד נשאר מופעל בתפילות השבת ולא פעם הוא מצלצל תוך כדי אמירת קדושה; אנשים משיבים להודעות באמצע קריאת התורה; גבאים ממנים חזנים שאינם ראויים; נשים פוקדות את בית הכנסת בלבוש לא צנוע; אורחים הבאים לבית הרב בשבת מביאים עימם זר פרחים ועוגה, מבלי לדעת שיש בכך איסור טלטול.

כיצד עלינו לפעול במצבים אלו ודומיהם? להעיר או להתעלם? האם עלינו לעמוד על העיקרון של "ייקוב הדין את ההר", או שמא עדיפה הדרך של "העלמת עין"? האם לשמור על ההלכה גם במחיר ריחוק יהודים, או שמא יש לבחור בדרכי נועם? האם ישראל קודמים לתורה או התורה קודמת לישראל?

בדברי חז"ל ובהלכה מצויות אמירות כגון "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (ביצה ל, ע"א), ו"כשם שמצווה על האדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ע"ב). חז"ל היו מודעים למגוון שקיים בציבור, ולכך שלא תמיד נכון להעמיד את ההלכה על הדין: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל, ע"ב). אכן, ישנם מצבים שבהם חז"ל ופוסקי ההלכה מציעים לנו להימנע מפסיקת הלכה ברורה, לוותר על העמדה האקטיבית ולנהוג באופן פסיבי.

רב בתפוצות המנהיג ציבור שאינו מחויב להלכה, נקרע לא פעם בין רצונו לשמור על ההלכה הטהורה ובין שאיפתו לקרב את הציבור לזהותו היהודית ולמסורת ישראל סבא. אי אפשר להתעלם מהמתח הקיים בין שמירת ההלכה כצורתה ובין מצבם החברתי של היהודים בקהילות ישראל. לעיתים פסקי הלכה במישור הפרטי או הציבורי עשויים להרחיק יהודים במקום לקרבם לתורה. הרב שלמה זלמן אוירבך נהג לומר שלעיתים יש להימנע מעמידה על משמר ההלכה אם יש חשש שייגרר מזה "כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה".

רבי יצחק עראמה (1420-1494), שהיה רב בספרד בדור הגירוש, נוקט גישה זהירה ביחס להעלמת עין:

וכן הוא הדין בכל מה שחטאו היחידים בכל ציבור וציבור באחד מהאיסורים שבתורה, כגון ביין נסך או גבינה של עכו"ם או שעטנז וכיוצא, שהעלם עין השופטים והמנהיגים מתיר אותם כאילו הם מותרים מן הדין (עקדת יצחק, וירא, כ).

לדעת בעל העקידה, אם מעלימים עין מאיסורים, הדבר עלול להשתמע כאילו המעשה האסור מותר הוא, ולכן אסור למנהיגי הקהילה להעלים עין מאיסורים.

לעומתו הרשב"א (רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת; (1235 – 1310) פורש את משנתו ההלכתית והחינוכית בעניין זה בתשובה לתלמיד שהתמנה להיות רב בטוליטולא (טולוז):

דע כי לשון רכה תשבור גרם… להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבילה ביחד… ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במידה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואף על פי שהיו בני מות… כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עין לעתים בקלות… והעלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים, מצוה רבה (שו"ת הרשב"א ה, רלח).

הנהגה רבנית, סבור הרשב"א, לא חייבת להיות תמיד מיליטנטית, ולעיתים יש צורך בהעלמת עין מדברים שאינם נעשים על פי ההלכה הצרופה. על פי הרשב"א, העלמת עין עשויה אף להיות בגדר "מצווה", כיוון שדווקא הצעד הזה יכול להביא לחיזוק שמירת היהדות וההלכה. בנתונים אלו, העלמת עין לא נחשבת לחולשה אלא לכוח ויתרון.

מפוסק ליועץ

מנהיגות רוחנית צריכה כמובן להיות נאמנה להלכה, אבל הדילמה היא כיצד לשמר את ההלכה ובמקביל לשמר את היהודים ואת העם היהודי. כיצד ליצור חיבור בין היהודי ובין היהדות, מבלי להגיע למצב שהרב ירחיק את היהודים שמולו מעולמה של תורה. כדי להחליט מתי לפסוק הלכה ברורה ומתי להעלים עין, יש צורך להכיר את ההלכה אבל לא פחות מכך להכיר את הציבור העומד בפנינו ואת יחסו לתורה ולמצוות, ואת האפשרות שהוא יקבל הכרעה הלכתית באופן חיובי ונכון. כפי שלא ראוי להעלים עין מהתורה והמצוות, יש להקפיד גם לא להעלים עין מהציבור.

בחברה המסורתית היה הרב המנהיג הרוחני של הקהילה היהודית, ותפקיד זה הקנה לו סמכות שהייתה מקובלת על כל בני עדתו. לעומת זאת בקהילות היהודיות המודרניות, בתפוצות ובמדינת ישראל, לא קיימת סמכות רבנית קלאסית. פעמים רבות הקהילות קרויות אורתודוקסיות משום שהרבנים העומדים בראשם מחזיקים בהשקפה זו, אבל חברי הקהילה אינם מנהלים אורח חיים דתי.

במציאות זו, רבנים המנסים לפעול בקהילותיהם מתוך סמכות בלבד, מגלים אי־הבנה בסיסית. כוחו של הרב בימינו אינו נובעת מהתפקיד אלא מהמשימה, מהרעיון, מתחושת שליחות, מחיבור אמיתי ואישי בין הרבנות לציבור ומתוך ההבנה שלעיתים יש צורך בפסיקה מעשית של "העלמת עין". למעשה, בנתונים של קהילות לא הלכתיות כיום, הרב אינו משמש כפוסק אלא הופך ליועץ.

ההלכה איננה מערכת משפט תיאורטית, אלא מתייחסת למציאות החיים. מטבע הדברים המציאות מורכבת ומשתנה, והדבר נכון עוד יותר בימינו כשאחוזים גדולים מהעם היהודי מצויים בתהליכים של התרחקות, איבוד הזהות היהודית והתבוללות. במציאות זו רבנים צריכים להפעיל רגישות ושכל ישר כדי להכיר את מי שעומד בפניהם ואת המציאות הקהילתית והחברתית, וכך להחליט כיצד להנהיג את צאן מרעיתם. כפי שכתב הרב עובדיה יוסף:

ובפרט בזמנים אלו דורות החופש והדרור שאיש הישר בעיניו יעשה צריכים להתאזר ולהתנהג בחכמה ובתבונה ולא בסופה שערה לבל לדחות אבל אחר הנופל… כי בחזקה לא יפעלו מאומה אם לא במענה רך (יביע אומר יורה דעה, סימן ז).

לא ראה את החניה

הרב יחיאל יעקב וינברג, בתשובתו המפורסמת שבה הוא דן האם מותר לבנים ובנות לשיר יחד שירי קודש בארגון ישורון, מתאר את מצב הדור:

למרות שהאיסור בנידון זה הוא ברור, מכל מקום בארץ צרפת שהמצב הרוחני הולך ומתדרדר… הוריתי להם שימשיכו את פעולתם על פי הדרך שהתוו להם גדולי אשכנז… להציל את הנוער מסכנת הטמיעה שהתפשטה באשכנז בימיהם ועל ידי כך הצילו כמה נפשות מישראל והצליחו לקרבם לתורה וליראת שמים… סוף סוף, אין לנו דיקטטורה צבאית ואין ביכולתנו לנקוט אמצעי כפיה נגד הנוער המתרחק מאיתנו (שו"ת שרידי אש ב, ח).

העלמת עין מההלכה או מן המציאות אין משמעותה ויתור על ההלכה או התרת האיסור, אלא הבנה שהדרך לחיבור ההלכה לחיים ולתיקון המציאות איננה באמצעות כפייה או סמכות, אלא מתוך תהליך אישי וחינוכי.

דוגמה חיה להנהגה של רב על פי עקרון העלמת עין קיבלתי מהרב ציון לוי, שכיהן כרב הקהילה היהודית בפנמה במשך למעלה מיובל שנים והיה תלמיד חכם המעורב עם הבריות. כאשר ביקרתי בקהילה לפני שנים רבות, יצאתי עם הרב לוי לאחר תפילת ליל שבת לביתו הסמוך כדי לסעוד בצוותא את סעודת השבת. כאשר פסענו ברחוב ראיתי שחניית בית הכנסת פתוחה לרווחה, ויהודים שזה עתה השתתפו בתפילה עולים על רכבם. בהיותי צעיר לימים שאלתי את הרב לוי כיצד הוא מרשה שהחניה תהיה פתוחה בשבת. הרב לוי השיב: על איזו חניה אתה מדבר? אני לא רואה חניה! אמרתי לו: הרב, תסתכל כאן מימינך! חזר הרב והשיב: אני לא רואה כלום.