ד"ר ראווינדרה מונדקור מתרגש כאשר הוא מספר על ניסיונותיו להחיות את שפת הטולו (TULU), מהשפות הקטנות בדרום הודו, אבל ההתרגשות גוברת במיוחד כאשר הוא מספר זאת דווקא לישראלי כמותי. ומונדקור מסביר מדוע: "כשהתחלנו במאמץ לעשות ויקיפדיה בשפת הטולו, שלחו לנו מומחה ישראלי מחברת ויקיפדיה שיעזור לנו להתניע את התהליך. הוא התחיל את ההרצאה שלו בסיפור תחייתה של השפה העברית. כשהוא דיבר, הרגשתי שגם לטולו יש סיכוי, גם במציאות המורכבת שלנו".
את מונדקור פגשתי בביתו, בפאתי העיר מנגלור, לא רחוק ממקדשי שדים ורוחות שהתקיימו בדרום הודו לפני ההינדואיזם המסורתי, שבלע את תרבות הטולו ברוך האופייני לו. בדרך אליו וממנו אני מחפש את ההודים וההודיות שנאבקים על שימור שפת האם שלהם לנוכח הנהירה של ההודים אל השפה האחת שתביא להם מזור ופרנסה – האנגלית.
קולוניה בריטית
בראשית היה חזון. מהטמה גנדי חזה מדינה הודית שלא דורסת את לשונותיה, ולכל לשון יש מדינה בתוך הפדרציה ההודית. גנדי נרצח בידי אחיו, אבל חזונו זכה למימוש אחרי מותו. בניגוד לצרפת, תורכיה או איטליה, שבדרך לעצמאות ולאומיות מודרנית דרסו את השפות המקומיות לטובת לשון אחת דומיננטית, חולקה הפדרציה ההודית למדינות על בסיס לשוני, ואף הוקם גוף פדרלי אקדמי שנועד לקדם את 22 השפות הרשמיות של הודו. הטאמילים קיבלו את מדינת טאמיל־נאדו, הפאנג'אבים את פאנג'אב, הבנגאלים את בנגאל וכו'.
הודו כפדרציה, וגם המדינות בתוכה, היו אמורות להיות הכוח שמבטיח את שגשוגן של 22 השפות בנות המזל שנבחרו כלשונות רשמיות מתוך 162 שפות האם המדוברות שאותרו במפקד שערכה הודו בשנת 1961. אבל יובל שנים לאחר הניסוי הגנדיאני הנועז, נדמה שהודו כמהה לשפה אחת בלבד – האנגלית.
הודו הייתה היהלום שבכתר, ובריטניה השיטה אליה את מיטב בניה. שמותיהם של אלפי הבריטים ששירתו בהודו בתפקידים פקידותיים וצבאיים שונים נשטפו במורד הגנגס, אבל שם אחד נותר ידוע לשמצה, ומסמל את האדנות וההתנשאות הבריטית עת שלטה בהודו. לורד תומס בבינגטון מָקולִי שירת בהודו בשנות השלושים של המאה ה־19 בתפקידים בכירים שונים. מקולי לא ממש ידע סנסקריט או כל שפה הודית אחרת אך זה לא הפריע לו לקבוע ש"לא תהא זו הפרזה לומר כי לכל הידע ההיסטורי האצור בכל הספרים שנכתבו בסנסקריט יש פחות ערך ממה שמצוי בתקצירים הדלים ביותר שבהם משתמשים במכינות לבתי הספר באנגליה".
מקולי חיסל את הלגיטימציה של חוקרי הודו ואוהביה בקרב הפקידות הבריטית לעסוק בתרבות ההודית, בדתות הודו ולשונותיה. נאמן לשיטתו הוא קידם את לימודי האנגלית בבתי הספר ההודיים, ועיקר פרסומו הוא מזכר מפורסם משנת 1835 שבו שרטט את דמותם של הילידים האידיאליים: "הודים בדם ובצבע, אך אנגלים בטעמם, בדעותיהם, במוסר ובאינטלקט שלהם". היום האנגלים אמנם כבר לא שולטים בהודו, אבל קשה לומר אותו הדבר על השפה האנגלית שכבשה את המעמד הבינוני במדינה.
גם למונדקור לא היה בהתחלה עניין בלשון הטולו. הכול התחיל בפרויקט מחווה לאביו המנוח, אבל מאז הוא נתפס לעניין. מונדקור אופטימיסט. הוא מאמין ביכולת הטולו לשוב ולחיות, אך זוכר שדוברי הטולו לכודים בתוך מדינת קרנאטאקה ששפתה הרשמית היא קאנאדה. ובלי מדינה משלהם בפדרציה ההודית, הקרב של הטולו להישרדות כמעט בלתי אפשרי.
אם לא די בכך, גם לשון הקאנאדה עצמה נמצאת במשבר קשה. שר החינוך במדינה הדרומית הזהיר שעד 2020 רק רבע מהתלמידים בקרנאטאקה ילמדו בבתי ספר ציבוריים המלמדים בשפת הקאנאדה העתיקה. מילים בשפת הקאנאדה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות מימיו של הקיסר אשוקה, לפני למעלה מ־2,000 שנה, ועדיין יש כיום מעל 60 מיליון איש הדוברים אותה. ואף על פי כן, כשאני מבקש לאתר את ההורים שרושמים את ילדיהם לבתי הספר הציבוריים אני מאוד מתקשה. כמעט כל מי שאני פוגש רשם את ילדיו בשלב כלשהו לבית ספר פרטי, שם נלמדים מקצועות הלימוד באנגלית. אמנם בתי הספר הפרטיים מחויבים לאחרונה להקדיש מקצוע אחד לשפת האם של המדינה שבה פועל בית הספר, אבל הדבר נעשה מתוך כפייה ועם תוצאות עלובות למדי.
ההודים שאני פוגש בקארנאטקה למדו כולם בבית ספר ציבורי שאותו הם זוכרים לטובה, אבל בניהם ובנותיהם כבר לומדים באנגלית. אם לא בגן או ביסודי, אז מיד אחר כך, בגיל 14. גאנש הוא רוקח ששולח את בתו לבית ספר פרטי. שכר הלימוד בו הוא למעלה מ־80,000 רופי בשנה. במונחים ישראליים זה פחות מ־6,000 ש"ח, אבל במונחים הודיים זה סכום כמעט כפול מהשכר הממוצע במשק. גאנש היה מעדיף לשלוח את בתו לחינוך ציבורי, אבל מאז שהחלו להעדיף בני קאסטות נמוכות כמורים בבתי הספר הציבוריים, הוא לא סומך על רמת הלימוד שם.
צ'ינטו, בעל מסעדה מוכר בעיר הדרומית גוקארנה ואב לשלושה ילדים, לא מאמין גם הוא למערכת החינוך ההודית. בתו הצעירה, רק בת שש, לומדת באנגלית, וזמן מה התנחמו צ'ינטו ואשתו בכך שהילדים שומעים בבית את השפה המקומית, ולכן לא נורא אם הם ידעו גם אנגלית. אלא שיום אחד, כשצ'ינטו שוחח עם ביתו בקאנאדה, הוא הבין לפתע שהיא לא ממש מבינה אותו. אחת המילים שהיא לא הבינה היתה איפאטוּ, עשרים. צ'ינטו נאלץ לתרגם לבתו את המשפט לאנגלית כדי שהיא תבין אותו. מבחינת צ'ינטו הבעיה בבתי הספר הציבוריים כמעט אינה פתירה. באוניברסיטה שפת הלימוד היא אנגלית ולכן חשוב להורים שהילד יֵדע אנגלית כבר בבית הספר. ואם בבית הספר הוא חייב לדעת אנגלית, אז אולי כדאי שכבר בגן הוא ידבר רק אנגלית. "זה עצוב שככה אנחנו ההודים חושבים, אבל זאת המציאות", אומר צ'ינטו.
ספרות לא מקורית
משבר הלשונות ההודיות אינו אומר שהמבקר ברחובות הודו ישמע רק אנגלית. הרחוב ההודי עדיין רוחש דיבור הודי בשלל שפות שאינן מוכרות לתייר המערבי. הלשונות המקומיות נשארות שפות ביתיות אהובות של המרחב הביתי והפוליטי, אבל התפקיד התרבותי שלהן הולך ונשחק. בבתי ספר ובאוניברסיטאות, השפה האנגלית הופכת לדומיננטית יותר ויותר.
אני נפגש עם פעילים תרבותיים המבקשים להחיות שפות הודיות שונות: טולו, קאנאדה, אודיה, קונקאני, מליאלאם ועוד. עבור כולם תחיית העברית משמשת השראה, והם מבקשים לעשות מעשה בן־יהודה בהיפוכו: לרתום את התשתית של השפות המדוברות לטובת החייאה של המסורת הכתובה שלהן.
כאשר הסופר סלמאן רושדי כתב שהספרות ההודית המשמעותית ביותר, הן בתחום הפרוזה והן בתחום העיון, נכתבת בלשון שהורישה להודו האימפריה הבריטית, ולא בלשונות ההודיות המקומיות, הודו סערה. האשימו את רושדי בחוצפה ובאי היכרות עם השפות ההודיות והאוצר התרבותי שהן נושאות. אך די להציץ ברשימת הספרים ההודים שכבשו את השוק הבינלאומי, ואפילו הישראלי, כדי שנבין שדבריו של רושדי משקפים מציאות מוחשית לחלוטין. אלוהי הדברים הקטנים, שידוך הולם, הטיגריס הלבן, וכמובן ילדי חצות הוותיק – נכתבו כולם באנגלית. הישראלי, כמו אחיו במערב, מכיר את הספרות ההודית העכשווית דרך ערוץ אחד בלבד – סופרים הודים שכותבים באנגלית.
אני מגיע לכנס התרבות GALF בגואה. אורח הכבוד של הכנס הוא ראם גוהא, ההיסטוריון ההודי המפורסם בעולם ואחד מחוקרי גנדי החשובים. במאמר על עלייתו ונפילתו של האינטלקטואל ההודי הדו־לשוני גוהא מצביע על העובדה שרוב האינטלקטואלים ההודים טרם העצמאות כתבו רומנים, שירה ומסות בשפה הודית מקומית, והיו בקיאים גם באנגלית, אך לעומתם דור האינטלקטואלים הנוכחי יכול אולי לנהל שיחת חולין באחת מלשונות הודו, אבל בקי אך ורק בשפה האנגלית.
גוהא מתאר שיחה בין שני ידידים שלו, האב והבן למשפחת קסאוואן. במהלך השיחה מתלהט האב, מנהל הספרייה הלאומית ההודית לשעבר, על בנו הסופר מוקול קסאוואן ומכנה אותו בין השאר "מאקו", מטומטם. אך הבן מוקול לא נעלב. הוא יודע רק אנגלית והגידופים של אביו בטאמילית לא ממש מובנים לו. הנה כי כן, טוען גוהא, אב ובן, שמנה וסלתה של החברה ההודית, יכולים לדבר ביניהם רק באנגלית. גוהא משתמש בדוגמה זו כביטוי לדלדול הרוח ההודית. דור ההורים ידע גם אנגלית, ואילו דור הבנים – גם גוהא עצמו – יודע רק אנגלית.
במהלך הכנס בגואה מתפנה העיתונאי ויווק מנזס, שכתב מאמר על המשבר של שפת הקונקאני, לשונה הרשמית של מדינת גואה, לספר לי על המשבר והמאבק לתחייתה של שפתו האהובה. רק העניים שבעניים הולכים לחינוך הממשלתי ולומדים בקונקאני, אומר מנזס, והקונקאני נמצאת במצב מיוחד. מדובר בשפה קטנה, שיש לה חמש צורות כתב שונות. יש הכתב הרשמי שבחרה ממשלת הודו, הזהה לכתב ההינדי, אבל ההיסטוריה המיוחדת של גואה הורישה לקונקאני גם כתב ערבי־פרסי, שני סוגי כתב דרומיים וכתב לטיני.
בכנס אני פוגש גם את המתרגמת ואנאמאלה ויסואנאטהא ולצדה את סאמאר האראלנקאר, עיתונאי ותיק ועורך האינדיה ספנד. שניהם תושבי בנגלור, עמק הסיליקון של הודו והעיר שבה נאלצה הממשלה בקיץ האחרון להסיר שלטים בהינדי מהרכבת התחתית בעקבות מחאה ציבורית. שניהם בחרו כמובן בחינוך באנגלית לילדיהם, ומיואשים ממצב הקאנאדה והקונקאני. הם מספרים שגם מציאת בית ספר טוב המלמד באנגלית היא משימה מורכבת. הביקוש עצום, מספר המורים הטובים לא גדול, והתוצאה היא דור שלם של הודים ללא שפת אם.
הר הגעש הטאמילי
ניתן לחלק את לשונותיה של הודו לשתי משפחות מרכזיות: השפות הדראווידיות של הדרום מול שפות הודו־אירופיות של הצפון, שבראשן עומדות הסנסקריט, היא לשון הדת והתרבות העתיקה, וההינדי המודרנית, השולטת ברוב אזורי הצפון.
למאבק הדרומי נגד השפות הצפוניות יש היסטוריה ארוכה עוד מימי הבריטים; אבל עם קבלת העצמאות המאבק נגדן הסלים. קברניטי החוקה של הודו הצעירה החלו בדיונים על כינון ההינדי כשפה רשמית אחת להודו. בגלל הדומיננטיות של האנגלית, הם החליטו על תקופת מעבר שבה ההינדי והאנגלית תהיינה שפות רשמיות עד שנת 1965, ולאחר מכן תישאר ההינדי שפה רשמית יחידה בהודו. בשנה זו פרץ הר הגעש הטאמילי. הטאמילים הגאים יצאו לרחובות במחאה נגד חדירת ההינדי השנואה למדינתם, והמשטרה המבוהלת פתחה באש לעברם. מעל מאה איש נהרגו במהומות.
בשנות השמונים ניסה ראש ממשלת הודו ראג'יב גנדי לקדם מדיניות חינוכית שנתפסה כמקדמת את ההינדי כלשון הלאומית בהודו ושוב הטאמילים יצאו לרחוב. 21 מהם התאבדו במחאה על השפלת לשונם בידי ההינדי. מאז ועד היום לא העזה ממשלת הודו לכפות את ההינדי בקצה הדרומי והגאה של תת היבשת. לפני כעשור הטאמילית הפכה לשפה ההודית הראשונה שקיבלה מעמד של לשון הודית קלאסית בפרלמנט ההודי, ובכך היא הקדימה את המתחרה החשובה שלה למעמד זה – הסנסקריט. לאנגלית היה תפקיד היסטורי חשוב כבת הברית של השפות הדרומיות נגד הצפון, אבל בעשור האחרון היא מתגלה כבת ברית בוגדנית שמאיימת בעצמה על התרבות הדרום־הודית.
האנגלית הייתה גם בת הברית של הרפורמטורים הראשונים של הודו. אנשים כמו ראם מוהאן־רוי, שנאבקו בחולאי החברה ההודית, ראו במערכת החינוך הבריטית את האור שיכול להציל את ההודים ממנהגים כמו נישואי קטינות־קטינים, ריבוי נשים והסאטי – שרפת האלמנה החיה באש מדורת השרפה של בעלה המת. רוי נתפס כמבשר השינוי שעל הודו לעבור כדי להפוך לחברה מתוקנת, עד שגנדי תפס את מושכות המנהיגות, ותקף אותו ואת הרפורמטורים האחרים על כך שעצם העובדה שהם חשבו באנגלית רק הקטינה את קומתם. דיוק המחשבה ופיתוח רעיונות ליברליים לא זקוקים לשפה האנגלית, פסק גנדי. האנגלית רק מגמדת את הגוף, הדעת והנשמה ההודית.
הגישה של גנדי הכעיסה את המשורר ההודי טאגור. לפני מאה שנים הוא פרסם את ספרו הבית והעולם, ובו דמותו של סאנדיפ, המהפכן האנטי־אימפריאלי. יש שאומרים שהביקורת הגלויה של הסופר על סאנדיפ היא בעצם ביקורת סמויה על גנדי כחסיד הלאומיות. לא אקנה זכוכית במחיר יהלום, אמר טאגור, ולא אמכור את האנושיות שלי לטובת הפטריוטיות. באצטלה של ויכוח נקודתי על דמותו של רוי, ניהלו גנדי וטאגור ויכוח על עתידה של תרבות הודו. גנדי הרגיש שטאגור מאשים אותו שהוא אינו פתוח לעולם, והוא מיהר להשיב לו: אני מוכן להכניס לביתי את כל רוחות העולם, אבל אני לא מוכן שהרוח הזאת תעיף אותי מהבית.
הודו של היום דוברת את המסרים של גנדי, אבל קרובה יותר בהתנהגותה לטאגור. ייתכן שגם טאגור, בראותו היום איך הספרות ההודית שהביאה לו את פרס הנובל הפכה לספרות הודית באנגלית, היה מבין שבגנדי פשוט פיעמה רוח נבואה בשעה שראה את הסכנות שאורבות להודו מהחינוך בשפה האנגלית.
ויקיפדיה כמראה
אנאי ג'וגלקר, יועץ בקונסוליה הישראלית במומביי, מדבר על הצביעות הגדולה של הפוליטיקאים ההודים. בכל מערכת בחירות הם מנגנים על הרגש הפטריוטי של העם, בעיקר העם הפשוט, ומבטיחים לשקם את השפה המקומית – אולם בפועל הם שולחים את ילדיהם לחינוך בשפה האנגלית כבר מהגיל הרך. ג'וגלקר מנסה לקדם את השפה ההודית שהאוזן הישראלית מורגלת בה, המרַאטְהִי, שאיתה עלו לישראל רוב עולי הודו.
הוא נולד למשפחה ברהמינית ימנית. רוצחו של גנדי היה בנערותו בן בית בביתה של סבתו. אנאי רואה בעידן הדיגיטלי את האתגר הגדול של הלשונות המקומיות בהודו. ההשקה של ויקיפדיה במראטהי עוררה ציפיות גבוהות, אך אם מודדים את מספר הערכים, לשון זו ממוקמת רק במקום ה־84 עם כחמישים אלף ערכים, למרות שדובריה מונים 73 מיליון איש – ההופכים אותה לאחת מעשרים הלשונות המדוברות בעולם.
גם מצבה של ההינדי בויקיפדיה עגום. אנאי אופטימי, והוא מחבר אותי לחברים־לדרך העובדים במכון לפיתוח המראטהי. המכון ממוקם באחד הבניינים המרהיבים בעיר, עוד אחד מהאוצרות הארכיטקטוניים של הפילנתרופ היהודי־בגדדי בן המאה ה־19 דוד ששון, מי שהטביע את חותמו על תרבותה ומורשתה של העיר התוססת ביותר בהודו. אני פוגש במכון קבוצה נחושה של אוהבי מראטהי, שתיים מתוכה לימדו את השפה באוניברסיטת תל אביב. הדמות הנערצת עליהן היא נח מסיל ממעלה אדומים, שעורך את אחד מכתבי העת הוותיקים ביותר מחוץ להודו בלשון זו.
אני שואל את פרופ' סונאלי גוג'אר מה הוליד בה את הנחישות להיאבק למען שפת האם שלה. לפתע אוחזת בה התרגשות: "הרבה זמן לא נזכרתי בזה אבל עכשיו זה בא", היא מספרת. "כשהייתי ילדה זכינו להרבה ביקורים מאנשים שחיים מחוץ להודו. באחד הימים אחד האורחים שאל את אבא שלי למה הוא לא מלמד את המשרתת שלו אנגלית. לא דיברתי אנגלית, אבל מספיק הבנתי אותה כדי להבין שהוא מתכוון אליי. הוא היה בטוח שאני המשרתת כי אני מדברת עם אבא שלי במראטהי ולא באנגלית. מבחינתו זאת הייתה שפה של משרתים. ההשפלה שלי ושל השפה שלי התמזגו בטבעיות".
לצד אופטימיות ונחישות בעקבות מאבקים ציבוריים מוצלחים, הצוות של גוג'אר גם כועס. "הצלחנו להביא לתל אביב קורס בשפה שלנו, אבל פה במדינה שלנו זה היה מאבק קשה. עד היום אין לנו אוניברסיטה בשפת האם שלנו, רק קורס פה וקורס שם. אנחנו במשבר קשה". אבל נדמה שרוב האנשים ברחוב מדברים מראטהי, אני מקשה. סושאנט דוולקר, עמית של גוג'אר, מנסה להסביר לי: "יש פה שתי רמות, מה שמדברים ברחוב רחוק מאוד מהשפה התקנית. אם אני יורד עכשיו מהמשרד ומתחיל לדבר בשפה התקנית, מעטים יבינו אותי. זה יהיה מוזר לאנשים ברחוב. דוולקר מביא דוגמה מעולם בתי המשפט. אם אתה מסתבך משפטית, אז בערכאות הנמוכות אתה עדיין רשאי לייצג את עצמך במראטהי, וגם זה אחרי מאבק ציבורי קשה שניצחנו בו. אבל בערכאות הגבוהות הכול חייב להיות באנגלית. איזה בן אדם מהכפר יתרגם את כל החומרים המשפטיים שלו לאנגלית?"
מצבה של השפה הקשמירית קשה הרבה יותר. חלוקת הודו חילקה משפחות וקהילות בין הצד ההודי לבין הצד הפקיסטני. בפקיסטן האורדו היא השפה הרשמית, וכל האנרגיות של המדינה מופנות להנחלתה, אבל גם בקשמיר ההודית, שאותה זכיתי לבקר, הקשמירית נמצאת רק במקום השלישי בקרב האוכלוסייה המשכילה. האנגלית והאורדו מקדימות אותה. אין אף עיתון בקשמירית. מי שמכונה המשורר הלאומי של קשמיר, שאהיד עלי, כתב את שירתו המופתית באנגלית. הוא נפטר מסרטן בניו־יורק וזכיתי להכיר את אביו, פרופ' אגא אשרף עלי, לפני כעשור.
אשרף עלי הוא לא רק אביו של המשורר הלאומי, אלא גם יושב־הראש המיתולוגי של המועצה להשכלה גבוהה בקשמיר. אין עַם הפתוח לידידות וחיבור הלב כמו הקשמירים. תוך זמן קצר פרופ' עלי פתח בפניי את ביתו, ולא פחות חשוב מבחינתו, את ארון המשקאות המשובח ביותר בקשמיר כולה. אשרף עלי למד אצל מורים יהודים גרמנים באירופה לפני המלחמה, ואולי מתוך הכרת תודה כלפיהם הוא הסכים להיות מורה הנבוכים שלי למציאות הקשמירית.
קשמירית במצב גסיסה
בכנס בגואה אני פוגש את המשורר והצלם הקשמירי ראפיק קאטווארי, שהיה מיודד עם שאהיד עלי, ואף הקדיש לו את אחד משיריו המפורסמים יותר (שוב, באנגלית). אנחנו מדברים על הבית של משפחת עלי שנשטף במבול שירד על עמק קשמיר בשנת 2014, ואילץ אותו לחיות כנווד ופליט בגיל תשעים. תוך כדי שיחה ניגש אלינו קשמירי נוסף, החוקר והמתרגם פרופ' שאפי שוק, שואל מהיכן אני, וכמעט פותח בנאום תוכחה על יחסינו לפלשתינים. אני מכין בראשי איזו תשובה ניצחת אבל אז ראפיק חצי אומר חצי לוחש לשוק כמה מילים על היכרותי עם אשרף עלי וההתעניינות שלי באתגר של השפות ההודיות המקומיות. מתוך הסכמה שבשתיקה אנחנו זונחים את העניין הפלשתיני לטובת שיחה על הקשמירית ומצוקותיה.
שוק בילה בצעירותו בכלא ההודי, ונדמה שהפעילות הפוליטית נמאסה עליו. הוא מספר ששייח' עבדוללה, הפוליטיקאי הקשמירי הבולט בזמן העצמאות, קידם את הקשמירית כחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך בחבל קשמיר. לפי שוק, הלשון הקשמירית, עם מסורת ליטרלית של מאות שנים, הייתה הדבק המחבר בין המוסלמים להינדואים. מפגש של מאות שנים בין תרבות הרישי ההינדואית עם התרבות הסוּפית המוסלמית התמזג לתוך השפה המיוחדת הזו.
אך המלחמה הבדלנית לעצמאות הביאה את השפה הקשמירית למצב גסיסה. הברהמינים ההינדואים ברחו, נרצחו או גורשו מהחבל. רובם לא הנחיל לבניו ובנותיו את השפה שהכזיבה ברגע האמת. הקהילה המוסלמית חיבקה את האנגלית במישור הפרגמטי, ובמקביל גם את אורדו – השפה הפאן־מוסלמית של הודו ופקיסטן – כשפת הזהות. המאבק לעצמאות בקשמיר הופך לדתי יותר ויותר, ולבדלנים הקשמירים לא אכפת מהשפה הקשמירית, הם רק רוצים לגרש את הכופרים עובדי העבודה הזרה החוצה. ועדיין שוק לא מוותר. הוא מתרגם, כותב ומלמד את שפתו הפצועה.
לכאורה אין דבר משותף בין הקשמירית השברירית לבין ההינדי העוצמתית על רבע מיליארד דובריה, ועל תעשיית הקולנוע והעיתונות המפוארים שלה. אך רק לכאורה. הודו רואה סגירה סיטונאית של בתי ספר בשפות המקומיות בכל פינה בהודו. בעשור האחרון, מספר התלמידים בבתי הספר באנגלית קפץ ב־27 אחוזים, והאנגלית קפצה למקום השני כשפת ההוראה הנפוצה ביותר. מתוך ייאוש הממשלה עצמה כבר מציעה פתיחת בתי ספר באנגלית על חשבון ההינדי, כדי למנוע את התרוקנות החינוך הציבורי מתלמידיו. ומול הצונאמי הזה קמים בהודו עוד ועוד הודים ששוחים נגד הזרם ומאמינים בכל ליבם שיוכלו לו. במפתיע או לא, העברית כעוף החול של המאה העשרים משמשת להם כפתח תקווה.
