1. היזהרו כשאתם מכניסים את היד לכיסי האזרחים
העובדה המצערת היא שבני אדם מוכנים לסבול הרבה כל עוד הם לא נפגעים אישית ומוחשית. רוב האנשים לא יצאו להפגין ברחובות אם בסך הכול יפגעו בחופש הביטוי שלהם; אבל הם יבעירו חנויות אם מחירי המזון יאמירו או אם הממשלה תנסה להטיל עליהם מיסים חדשים. בקזחסטן פרצו ב־2 בינואר הפגנות במערב המדינה לאחר שמחירי הדלק הוכפלו, בעקבות קיצוץ בסובסידיה הממשלתית. ממערב המדינה ההפגנות התפשטו במהירות לכל חלקיה, והפכו מהפגנות נגד יוקר המחיה להפגנות נגד השחיתות ובעד רפורמה פוליטית.
2.נתקו את האינטרנט
הרשת הפכה לנכס המרכזי של תנועות מחאה בכל רחבי העולם. האינטרנט הוא כלי זול לתיאום הפגנות ולהפצת מידע; כשאנשים רואים דרכו הפגנות שמתחוללות בערים אחרות, הם רוצים להצטרף למחאה בעצמם, ויוצאים גם כן לרחובות. סרטונים המתעדים אלימות נגד מפגינים, שמופצים ברשת, מלבים את הזעם הציבורי והבינלאומי, שופכים אש למדורה ומקשים על היכולת להגיב בכוח. אם אתם רוצים להשתלט על ההפגנות, אתם מוכרחים לנתק את האינטרנט. רק שימו לב לנזק הכלכלי: בקזחסטן 86 אחוזים מהאוכלוסייה משתמשים באינטרנט באופן קבוע, כולל בתשלומים יומיומיים דרך יישומני ארנק דיגיטלי. ניתוק האינטרנט פוגע בכלכלה, ומשבש את חיי האזרחים.
3.מפגינים? מה פתאום, אויבים!
מיד לאחר פרוץ המהומות, נשיא קזחסטן קאסים־ג'ומארט טוקאייב מיהר להאשים את המפגינים שהם טרוריסטים זרים, שאומנו בחו״ל ונתמכים בידי גורמים בינלאומיים עלומי שם. המטרה היא לא לשכנע את העולם, אלא את האוכלוסייה הקזחית. הנרטיב ש״המדינה תחת מתקפה״ מעודד את האזרחים לראות בהפגנות ובמפגינים איום, ולצד הוא נותן לממשלה לגיטימיות לפעול באלימות נגד המפגינים.
4. פתחו באש, אבל לא יותר מדי
ההפגנות בקזחסטן לא היו זהות בכל רחבי המדינה. באלמטי, הבירה לשעבר, מפגינים פרצו לחנויות ושרפו מבנים. בערים אחרות המפגינים היו שלווים, וקיימו הפגנות לא אלימות בקריאה לטפל בעוני וביוקר המחיה. המדינה שלחה את כוחות הצבא והמשמר הלאומי (לא המשטרה) לטפל במפגינים האלימים, אך נמנעה מלפעול באלימות נגד המפגינים השלווים. נשיא קזחסטן אומנם נתן הוראה לפתוח באש ללא אזהרה, אך נראה שהתגובה האלימה רוכזה באלמטי, היכן שהמפגינים היו אלימים יותר. הפעלת אלימות חייבת להיות מדויקת: אם האזרחים יחשבו שהמדינה מתעללת בחסרי ישע, הרגש הציבורי יהפוך עוין לממשל.
5. בקשו עזרה
קזחסטן חברה בארגון האמנה לביטחון משותף (CSTO) – ארגון הגנה משותף לקזחסטן, קירגיזסטן, טג׳יקיסטן, בלארוס, ארמניה ורוסיה. כאשר חיילי הצבא נקראים לדכא מהומות ברחובות, מישהו צריך להגן על התשתיות החיוניות, לא? אז נשיא קזחסטן מיהר לקרוא לעזרתו של הארגון, כדי שיוכל לשלוח את הצבא הקזחי לשוטט בערים בעוד כוחות ה־CSTO מאבטחים תשתיות קריטיות למדינה.
6.כל בעיה היא גם הזדמנות
טוקייב ניצל את הכאוס גם ל״הפיכה פנימית״ נגד הנשיא לשעבר נורסולטן נזרבייב, והאנשים הנאמנים לו במשטרה ובממשל. ייתכן שאחת הסיבות לכך שביקש את נוכחותם של כוחות ה־CSTO הייתה כדי להבטיח שבמקרה של התנגדות ומרד, טוקייב יוכל להישען על כוח אחר חוץ מהצבא הקזחי.
