שחר של יום חדש? בשעות שאחרי נאום דונלד טראמפ בשבוע שעבר הייתה בישראל תחושה של התעלות. ישראל וארה"ב מעולם לא היו קרובות יותר. אחרי שנים של מאבק, נשיא אמריקני אימץ אל לבו את משנתו הגרעינית של בנימין נתניהו. בימים הקרובים, עם חנוכת השגרירות האמריקנית בירושלים, תתעצם עוד יותר תחושת המשפחתיות והקרבה. ועדיין, עם שוך החגיגות, כדאי להתחיל להפנים שאחרי הדרמה הגדולה השבוע, סדר היום של הנשיא טראמפ כנראה אינו איראן תחילה אלא דווקא קוריאה הצפונית תחילה. גם לא יהיה מופרך להעריך כי להחלטה הדרמטית של טראמפ לסגת מהסכם הגרעין עם איראן התגנבו גם שיקולי מלחמת סחר. כאלו המכונים בטראמפית "אמריקה תחילה".
נכון, עוד כמועמד לנשיאות הבטיח טראמפ לקרוע לגזרים את הסכם הגרעין עם איראן, ובשבוע שעבר הוא גם קיים. אבל מאז קמפיין הבחירות ההוא השתנו כמה דברים, ובראש ובראשונה – דהירתו חסרת המעצורים של נשיא קוריאה הצפונית קים ג'ונג און לסטטוס של מדינת גרעין. מדינה שבפיצוצים גרעיניים שנערכו בזה אחר זה ובשיגור מסיבי של טילים הוכיחה בחודשים האחרונים לא רק יכולת גרעינית אלא גם בליסטית. אמנם הנשיא טראמפ השתבח בכך שהיו אלו דווקא הסנקציות חסרות התקדים שהביאו את קוריאה הצפונית אל שולחן המשא ומתן, אבל העובדות מספרות סיפור מורכב קצת יותר. היו אלו הסנקציות, אך בעיקר העובדה שלמרות כל המאמצים האמריקניים, הצליח קים ג'ונג און להגיע ליכולת גרעינית מוכחת. לקח שבוודאי לא נעלם מעיניהם של המולות בטהרן.
גם לא יהא זה מופרך לומר שהחלטתו של טראמפ לצאת מהסכם הגרעין עם איראן היא בעצם חלק בלתי נפרד מהמשא ומתן המקדים עם קוריאה הצפונית. אמנם טראמפ אמר שאם ירגיש שבפסגה המיועדת עם קים ג'ונג און אין התקדמות, הוא פשוט "יעלה על המטוס ויחזור הביתה". זה גם המסר שעבר השבוע לפיונגיאנג בטקס החתימה בבית הלבן, מסר של נוקשות ונחישות חסרת פשרות. כי מאותו רגע שטראמפ חתם על יציאה מהסכם הגרעין עם איראן, הוא גם חתם על הטלת סנקציות חדשות נגדה, מסדר הגודל הגבוה ביותר.
וכן, זה גם לא היה מקרי שבאותה שעה בדיוק היה מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו על מטוס בדרכו לפיונגיאנג. זה היה גם המסר כאשר למחרת שב המזכיר כשעל סיפון מטוסו שלושה בני ערובה אמריקנים שהיו כלואים בקוריאה הצפונית.
כפי שזה נראה כרגע, הפעלת לחץ מרבי על איראן היא חלק מאווירת המשא ומתן עם פיונגיאנג. במשוואה שיצר הנשיא טראמפ, היציאה מהסכם הגרעין עם איראן היא הקטליזטור למימוש הסכם גרעין עם קוריאה הצפונית. החלק המופלא במשוואה הזו הוא שקוריאה הצפונית אמורה להתפרק מנשק גרעיני, תמורת משהו מאוד לא ברור שתלוי בהבטחות אמריקניות.
וזו בדיוק הבעיה שצפה כעת על פני השטח. לא רק האיראנים טענו השבוע שארה"ב נסוגה ממילוי חלקה בהסכם הגרעין מבלי שיהיו בידה הוכחות מוצקות שאיראן הפרה את ההסכם. טענה דומה, אם לא זהה, עלתה גם ממקהלת מדינות אירופה. והיה להם קייס מוצק. ככלות הכול, אין זה ההסכם הבינלאומי הראשון שטראמפ נסוג ממנו. קדמה לו היציאה השערורייתית מהסכם האקלים, שרוב מוחלט של מדינות העולם חתומות עליו.
ולכן, אם אכן ייפתח בקרוב מו"מ עם קוריאה הצפונית, הוא לא יהיה דו־צדדי אלא משולש ואולי אפילו מרובע. קוריאה הצפונית תדרוש ערבויות. וכדי שלערבויות של ארה"ב יהיה כיסוי מחייב, יעמוד לצדו של קים ג'ונג און פטרונו הגדול נשיא סין שי ג'ינפינג, ובמידה מסוימת גם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. זו השלישייה שמולה יעמוד אז הנשיא טראמפ.
וגם זה לא לגמרי מקרי, כי המבנה הזה משחזר במידה רבה את מערך הכוחות שהיה בזמנה של מלחמת קוריאה. המלחמה שבצלה גדל הילד דונלד טראמפ. בהוויה האמריקנית, במיוחד בקרב בני דורו של טראמפ, שמור למאבק בדיקטטורה של קוריאה הצפונית מקום מיוחד מאוד. המלחמה בין הקוריאות הייתה המלחמה הבין־מעצמתית הראשונה של עידן המלחמה הקרה. ובעוד קוריאה הצפונית נתמכה על ידי סין ובריה"מ, קוריאה הדרומית נתמכה על ידי ארגון האומות המאוחדות בהנהגתה של ארה"ב.
המלחמה בין הקוריאות הותירה אחריה מספר עצום של משפחות אמריקניות מצולקות. ובאווירה שבה התעצב טראמפ, השכנת שלום בחצי האי הקוריאני ופירוזו מנשק גרעיני הוא לא רק התיקון האמריקני האולטימטיבי, אלא חזרה לתור הזהב של אמריקה. אותה אמריקה שהייתה מעצמת־העל הבלתי מעורערת, ארץ הנס הכלכלי שאחרי מלחמת העולם השנייה, ארץ החירות והקדמה. בקיצור, כל מה שעומד מאחורי סיסמת הבחירות הטראמפית "אמריקה תחילה". היציאה מהסכם הגרעין עם איראן היא אפוא לא רק יעד בפני עצמו אלא כלי בדרך למימוש ההבטחה הגדולה, "אמריקה תחילה" באדיבות קים ג'ונג און.
הבעיה היא שהיציאה מהסכם הגרעין לא רק משחזרת את המרובע ההוא מפעם – אמריקה מול קוריאה הצפונית, סין ובריה"מ – אלא גם מייצרת חזית אחידה שבה לצד איראן ניצבות רוסיה וסין. והקואליציה הזו בעצמה מייצרת אפקט דומינו של בעיות, בראש ובראשונה עליית מחירי הנפט, שמשחקת לטובת פוטין.
ויש גם אפקטים משניים. למשל, סין עצמה כנראה תיהנה מהסנקציות על איראן, מכיוון שהן יאפשרו דריסת רגל בשוק ייצור המכוניות באיראן, שתפוס כרגע בידי חברות אירופיות, בעיקר רנו ופיג'ו ובמידה מסוימת מרצדס. האיראנים יוכרחו שוב למכור לסינים נפט ובזול. אם כי ייצוא הנפט האיראני לא ייפגע במיוחד מהטלת העיצומים המחודשת על טהרן, כי רובו מכוון ממילא ללקוחות הענק באסיה.
הימור מסוכן
אם יש בעיה, ואכן יש, הרי שהיא החומה שהולכת וגובהת בין אמריקה לבין אירופה. כבר עתה יש מתח בין ארה"ב לאירופה על רקע מלחמת הסחר שהכריז טראמפ. השבוע התעצם המתח עוד יותר עם ההכרזה על הטלת מחודשת של עיצומים על איראן. לא עזרו מסעות העלייה לרגל של ראשת ממשלת בריטניה תרזה מיי, נשיא צרפת עמנואל מקרון וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לבית הלבן בשבועות האחרונים בניסיון להגן על כלכלותיהם. טראמפ נותר בשלו. מקרון, בסגנונו המיוחד, אפילו הסביר בעקבות ביקורו בבית הלבן שהוא אינו מזוכיסט, ולכן לא ינסה עוד לשכנע את טראמפ לדבוק בהסכם הגרעין.
ואכן, מעבר לכל השיקולים האסטרטגיים, האמת היא שלאירופים יש בעיה. חברות אירופיות גדולות מושקעות עמוק באיראן, כך שהשיבה למשטר הסנקציות צפויה לעלות להן בשן ועין. וטראמפ לא הציע למדינות אירופה שום הקלות או פיצוי על המכה שהן עתידות לספוג. להפך: הוא מנהל איתן מלחמת סחר. לכן בריטניה, שנאבקת עם תוצאות הברקזיט, לא רוצה לוותר על מה שהיא יכולה להשיג בשווקים האיראניים. וזה לא מעט. בעבור מקרון, שנאבק לשנות את הכלכלה בארצו, המשמעות היא התמודדות עם אבטלה של אלפי משפחות בתעשיית הרכב. בשלוש השנים האחרונות חתמו חברות הרכב הצרפתיות רנו ופיג'ו חוזי־ענק באיראן, שהיא גם יצרנית הרכב הגדולה במזרח התיכון.
גם חברת הנפט הצרפתית 'טוטאל' מושקעת עמוק באיראן. ובמה שקשור לגרמניה, יש לה מסורת בת 200 שנה של שיתוף פעולה תעשייתי עם איראן. עד כדי כך, שהיה כבר מי שהעריך שאם גרמניה תחדל לספק חלקי חילוף לתעשייה האיראנית, בתוך שלושה חודשים יפסיקו גלגלי הכלכלה האיראנית לנוע.
אז כן, באירופה שוררת דאגה ממשית. אך לא מחשש שביטול ההסכם יביא להאצה בפיתוח הפצצה האיראנית או ממתקפת טילים על ישראל, אלא בראש ובראשונה מחשש לגורלם של החוזים השמנים שנחתמו עם איראן מאז הסרת הסנקציות ב־2015. הסיטואציה הזו תוקעת טריז בין אמריקה ואירופה, אך טראמפ הוכיח כבר שזה ממש לא מדאיג אותו. להפך. לשיטתו, זו הדרך לייצר את התמריץ הנחוץ כדי שהאירופים יעשו בעבורו את העבודה השחורה והן בעצמן תלחצנה על איראן – אם כדי להגיע למשא ומתן מחודש בנושא הגרעין, ואם בתחומים המשיקים לו, קרי התוכנית לייצור טילים בליסטיים, ייצוא הטרור וזריעת אי־היציבות ברחבי המזרח התיכון.
והאירופים כנראה ייאלצו ללכת בדרך הזו, בניסיון למזער את הנזק שחברות אירופיות הסוחרות עם איראן ייחשפו בעצמן לסנקציות אמריקניות. באירופה מבינים את זה וחורקים שיניים. צריך רק לקוות שההימור הזה לא ילך למקומות רחוקים מדי. מה גם שזה לא יתרום לישראל וליחסיה עם אירופה.
מי שכן מרוצה מהחלטת טראמפ הוא פאיאם פיילי, משורר איראני שברח מאיראן ומצא מקלט בישראל. דיברנו כמה דקות אחרי נאום טראמפ. נו, שאלתי אותו. "אני מאושר", אמר פיילי, "מאושר. סוף סוף מישהו עשה את הדבר הנכון. הוא היה קשוח, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים. האמת, את האנשים באיראן לא מעניין אם ארצם תפרוש מהסכם הגרעין או לא תפרוש. מה שמעניין את העם האיראני הוא שכל המיליארדים שחזרו לאיראן בשנתיים־שלוש האחרונות הלכו לכיסים של האנשים בממשלה ולמלחמות בסוריה ובתימן. דבר מכל זה לא הגיע לעם. באיראן יש כל יום הפגנות נגד הממשלה בגלל המצב. עכשיו אנשים יהיו כועסים יותר, המשטר ייחלש, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים. אני לא מת על טראמפ, אבל מה שהוא עשה אף אחד אחר לא עשה, ומגיע לו כל הקרדיט על כך".
לפוטין לא מבריזים
אבל החלק המרתק ביותר בדרמה שחולל השבוע הנשיא טראמפ היה דווקא מסעות בנימין. ביום שלישי קיצר ראש הממשלה נתניהו פסגה משולשת בין ישראל, יוון וקפריסין. הפסגה הזו כבר נדחתה פעם אחת, ולא הייתה דרך לשוב ולדחותה. לשיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לקפריסין וליוון יש הקשרים כלכליים ואזוריים שקשה להפריז בערכם, בראש ובראשונה בכל הקשור לפיתוח המשותף של מאגרי הגז הטבעי במזרח הים התיכון. אבל השבוע התנוסס שוב סימן שאלה מעל שיתוף הפעולה הזה.
כבר יותר משבועיים שהחזית הצפונית לוהטת, ובנוסף, רגע לפני הפסגה הלכה לעולמה אמו של נשיא קפריסין. כך שכל השבוע התנדנדו בלשכת נתניהו בין קיום הפסגה לבין דחייתה. כך היה גם בנוגע לנסיעתו של ראש הממשלה לרוסיה. מלכתחילה, הנסיעה הייתה בהזמנתו של הנשיא פוטין לנתניהו לעמוד לצדו במצעד השנתי במוסקבה לרגל יום הניצחון על הנאצים. זו הזמנה שאי אפשר לסרב לה, ולא בציניות. אבל אז, כדרכו, הפתיע טראמפ והודיע על ביטול ההסכם. במשרד ראש הממשלה כבר ידעו יום קודם שזה המצב, ובכל פעם יצאו הדלפות חדשות – הנסיעה מתקיימת, הנסיעה בוטלה בגלל המצב, ראש הממשלה יצא למוסקבה אך לא ישתתף במצעד בגלל אילוצי זמן, ולבסוף ההדלפה שהנסיעה תתקיים כמתוכנן. וזה בדיוק מה שקרה.
האמת היא שעם כל האילוצים, לא הייתה לנתניהו דרך לדחות את הנסיעה. אלא אם הייתה פורצת מלחמה. ביחסים בין מנהיגים יש גם ממד אישי. במוסקבה נתפס נתניהו כאורח הכבוד של המצעד. לולא היה מגיע, ולדימיר פוטין היה זוכר לו את זה ומוצא גם דרך להיפרע ממנו. הוא איש נוקם ונוטר. ואכן, בעבור ראש ממשלת ישראל, לא להופיע למצעד לרגל יום הניצחון על הנאצים זה מסוג הדברים שלא ייעשו. מה גם שפוטין, במחווה מיוחדת, אמר בנאומו השבוע כי "ביום זה אנו מוקירים גם את זכר קורבנות השואה". זו הייתה דרכו לא רק לעשות מחווה לנתניהו, אלא גם להזכיר לעולם את חלקה המכריע של רוסיה בשחרור אירופה מעוּלם של הנאצים.
אבל עם כל הכבוד להיסטוריה, זו הייתה סצנה בעלת אפקט קומי. ולו גם בשל העובדה, שעמידה על הטריבונה במוסקבה יחד עם כל שאר המוזמנים לטקס היא חלק מהרפרטואר הסובייטי. וכך מצא נתניהו את עצמו בצילום על הטריבונה יחד עם פוטין, עלה דפנה בזרו של הדיקטטור ששולט ברוסיה כבר עשרים שנה. ועוד היד נטויה. כבעל חוש מעולה לדרמה, אין ספק שלנתניהו היה ברור מה הוא עושה שם. מה גם שוולדימיר פוטין ידוע בחוש ההומור האכזרי שלו.
וכך בילה בנימין נתניהו בצהרי 9 במאי, צופה במצעד יום הניצחון על הנאצים כשלרגליו חולפים מערכות נשק רוסי חדישות, טילים ומערכות נ"מ מתקדמות, בדיוק מהסוג שהציב פוטין בסוריה ושמאיימות על חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בשמי מדינה זו.
וזה לא היה הקטע הקומי היחידי. קצת מאחור, אפשר היה להבחין על הטריבונה בקומתו המיתמרת של נשיא סרביה אלכסנדר ווצ'יץ'. בין ישראל לסרביה יש יחסים חמים, כך שווצ'יץ' ונתניהו היו יכולים מן הסתם למצוא נושאים משותפים לשיחה. למשל, החיבה לשימוש בדרכונים בלקניים במשימות התנקשות ברחבי העולם. לפני שנתיים בחיסול בטוניס שני מתנקשים עם דרכון בוסני ורק באחרונה בחיסול במלזיה השתמשו המתנקשים העלומים בדרכונים של סרביה ומונטנגרו.
