המונית נעצרת מול דלת המלון האפלולי בפאתי הדאון־טאון, והנהג מגיש לי את החשבון. הוא הגיע למספר תלת־ספרתי כמעט, בדולרים, בפחות מרבע שעה של נסיעה. אחרי התמקמות מהירה בחדר אני יוצא לשיטוט לילי ברחובות הסמוכים, חילוץ עצמות מתבקש אחרי 28 שעות טלטולים בטיסות וקונקשנים וטרמינלים אינסופיים.

העיר הומה. סן־פרנסיסקו של מעלה יושבת על המים, על הבהלה לזהב ועל הכסף הגדול שיצרו מפלצות הטכנולוגיה בעמק הסיליקון. העיר של גשר שער הזהב וגשר המפרץ, צ'יינה־טאון ומרדפי המכוניות המיתולוגיים של הקולנוע האמריקני, קיץ האהבה וההפגנות נגד מלחמת וייטנאם, מחאות הלהט"ב והשחורים. העיר הזו עזבה הכול והפכה לבירת הטכנולוגיה העולמית: פייסבוק, גוגל, וואטסאפ, טוויטר, אינסטגרם, ויקימדיה, ועוד רשימה ארוכה שכוללת את חברות הטכנולוגיה המובילות בעולם, רובן ככולן.

אבל בלילות מתעוררת סן־פרנסיסקו של מטה, בירת ההומלסים העולמית. הם נמצאים בכל מקום. גוררים עגלות מרכולים, משוטטים בין פחי אשפה ואוספים פחיות, או בונים מושבות זמניות על מפתן חנויות סגורות: פותחים שקי שינה בין שאריות מזון מזוהמות, קוראים ספר לאור פנס ראש קטן או מנגנים בגיטרה מרופטת. הם מסתובבים בקבוצות או ביחידים, מחזיקים שלטים מנוילנים המתארים ביבושת את גורלם המר ומבקשים צדקה. יש בהם מזוהמים עם ראסטות, יש שלבושים רטרו כהיפים ביטניקים, שרידי המהפכנים שהפגינו פה לפני יובל שנים, ואחרים נראים כאילו יצאו עכשיו ממקלחת.

על הספסל באחת מתחנות האוטובוס מצטנף בחור שחור צעיר בתוך מעיל גדול. הוא מבחין בי, מסמן לי להתקרב, שואף מהג'וינט ומתחיל לשיר בלוז איטי: "היי מאן, אולי תיתן לי לילה אחד של אהבה חופשית?". כשאני מפנה אליו את גבי הוא מתיישב וצועק, "היי מאן, למה אתה בורח? לא אנסתי אותך". אני מסתובב לכיוונו, מהסס רגע, ואז מתקרב אליו ואומר: "אתה יודע, לפני כמה שנים חי בעיר הזו מאסטר יהודי גדול, קראו לו שלמה קרליבך. אם הוא היה כאן במקומי עכשיו, הוא היה נותן לך נשיקה, מספר לך סיפור לפני השינה, ונותן לך דולר. אני לא מאסטר, לא יכול לתת לך נשיקה ולא מצליח להיזכר בסיפור מעניין, אבל אני יכול לתת לך דולר". הבחור מחייך, "דולר זה אלוהים, אין גאד וי טראסט".

המדיניות הליברלית של פרנסי העיר ומזג האוויר המושלם כמעט של אזור המפרץ, ה־Bay Area, הפכו את העיר למבוקשת מאוד בקרב הומלסים מכל רחבי ארה"ב. הם זכאים לטלפון נייד, תלושים לארוחות ופטור ממפגשים לא נעימים עם שוטרים, כל עוד אינם חוסמים את המדרכות או מתפתים לאלימות. נהג "אובר" שנסעתי איתו אחר כך לפאלו־אלטו הסביר איך הביקוש התפתח. עמק הסיליקון הביא לאזור עשרות אלפי מתעשרים חדשים. סן־פרנסיסקו עקפה את מנהטן והפכה לעיר היקרה ביותר בארה"ב. דמי השכירות לדירת שני חדרים עומדים על 5,000 דולר, בית חד־קומתי הבנוי מעל קומת גראז' עולה 1.5 מיליון דולר, וכל מי שלא מחזיק עסק מצליח או נהנה ממשכורת היי־טק מכובדת – נדחק החוצה. איך מגייסים פועלי צווארון כחול? יזמים שוכרים דירה זעירה ומאכלסים בה 15־20 פועלים לא חוקיים המשלמים כל אחד 500 דולר לחודש תמורת מיטה במסדרון. מי שלא עומד גם בזה, נודד אל מחוץ לעיר או נפלט לרחוב.

סן־פרנסיסקו היא גם גן עדן לסטלנים. הלגליזציה הרשמית של הקנאביס תחל רק בינואר הקרוב, אולם בשביל התושבים היא כבר מציאות מוגמרת. העיר כולה ספוגה ריח חריף של מריחואנה חרוכה, בכל מקום, בכל שעות היממה. בשכונת האייט־אשבורי, מעוז ההיפים ההיסטורי מהסיקסטיז, כל חנות שנייה מוכרת באנגים וכלי עישון. אנשים מעשנים בתחנות אוטובוס, בפארקים, בפתחי הפאבים, בהמתנה לרכבת התחתית. סיגריות רגילות אאוט, ג'וינטים אִין. אפשר להתמסטל רק משיטוט ברחובות. אפילו רב הקהילה האורתודוקסית נדרש לבחון מתן תעודת כשרות ליצרני עוגיות חשיש. אבל בקו הגובה הזה בערך נגמרים הצללים של העיר, ממנו ומעלה האורות נוצצים.

א': סופרים לייקים

קמפוס ענקית התקשורת החברתית פייסבוק, מנלו־פארק

פייסבוק היא כבר מזמן לא מקום עבודה: החברה הפכה ליקום אלטרנטיבי. גן עדן של מטה, דיסנילנד, ארץ ההפתעות של פינוקיו. אם אינכם נתינים הנמנים עם 22 אלף העובדים בחברה הזו, תעברו תהליכי זיהוי ואשרור מורכבים יותר מאלו שנדרשים בכניסה ללשכת ראש הממשלה. ברגע שתיכנסו פנימה, תיבלעו מהר בעולם האחר.

מסביב למדרחוב המרהיב פזורים בנייני הקמפוס המעוצבים, בינות לכרי דשא, מסעדות וחנויות. רעבים? מוזמנים לבחור בין שלל המסעדות: סינית, תאילנדית, הודית, איטלקית, צמחונית, אמריקנית ועוד. בכל אחת מהן אפשר להיכנס, לקחת מה שרוצים, ולשבת לאכול בפנים או בחוץ בלי לשלם. במדינת פייסבוק יש גם בית חולים קטן, מרפאת שיניים וחנויות. באף אחד מהם אין קופה רושמת. נכנסים מקבלים שירות, לוקחים. מקררים מעוצבים ובהם כל סוגי השתייה פזורים במקומות שונים, וכך גם מכונות קפה מקצועיות וברזי בירה הנושאים מותגים של מבשלות מובילות. ויטרינות זכוכית מציגות חטיפים מכל סוג שהוא, בריא או שוקולדי. בין הקמפוסים יש תחנות ובהן אופניים וקסדות. לא צריך לחתום אפילו, לוקחים ורוכבים לאן שרוצים. אגב, אופניים חינם אין כסף פזורים גם בחוץ, בחנייה. אפשר לקחת הביתה ואף אחד לא ירים גבה.

מה שממחיש יותר מכול את הטירוף הפייסבוקי הם דווקא השירותים הציבוריים הסתמיים שנכנסתי אליהם. לצד הכיור המהודר אפשר למצוא מברשות שיניים עטופות בניילון, משחות שיניים בשפופרות קטנות, חוטים דנטליים, מוצרי היגיינה, שלל קרמים לפנים ולגוף, ושפופרות של סבונים נוזליים יוקרתיים. הרעיון פשוט: השירותים הציבוריים פה לא ירדו ברמתם ממה שיש לכם בבית. מקלחות ופינות שינה? יש הכול. עובדים צעירים לא באמת צריכים לשכור דירה, אפשר לגור בתוך העיירה הזו ולא לצאת ממנה.
העבודה עצמה מתנהלת במתחמי אופן־ספייס ענקיים, שקטים כמו ספרייה אקדמית. מי שרוצה לדבר בטלפון או לערוך פגישה, עושה זאת באחד מאינספור המשרדים הסגורים הפזורים במתחם. אין אווירת מתח ולחץ.

לסיור במקום הצטרפו גם סגן מנהל בית החולים "שיבא" פרופ' רפי ולדן, אשתו צביה (בתו של שמעון פרס) והעיתונאית לירון נגלר־כהן מ־ynet. ולדן שואלת את אחת העובדות הבכירות: תגידי, אם תבוא חברה מתחרה ותבקש לקנות אותך בסכום גבוה יותר, מה תעשי? העובדת מביטה בה בחיוך של חמלה: "את לא מבינה, אי אפשר לקנות אף אחד מפייסבוק". אני מתעניין ברמות השכר המקובלות בענף – נניח שמגיע לכאן ילד בן 21 שסיים קולג', כמה הוא יקבל? "אם הוא חסר ניסיון לגמרי, הוא ישתכר 120 אלף דולר לשנה", עונה המקומית. אני ממשיך: כמה הוא יקבל עשור אחר כך, כמהנדס בן 31 עם ניסיון וכישרון? "זה יכול בקלות להגיע למיליון דולר לשנה", היא עונה בלי למצמץ, "בנוסף למענקי חתימה נדיבים ופינוקים כמו סיוע נרחב בשכר דירה ונשיאה בעלויות רילוקיישן".

המארחת שלנו היא דריה שקד, שהוגדרה לאחרונה כאחת מ־15 הישראלים המשפיעים בעמק. שקד – כלתו של אבי שקד, מייסד ענקית ההימורים הבינלאומית 888 – למדה משפטים בבר־אילן והתמחתה בפרקליטות מחוז מרכז. לאחר סדרת תפקידים במגזר הציבורי היא ניהלה את קרן ההשקעות של בעלה אייל באפריקה, ולפני כמה שנים עברה עם משפחתה לעמק הסיליקון. את החודשים הראשונים באזור הקדישה לפגישות עם משקיעים פרטיים, קרנות הון־סיכון ומנכ"לים של חברות מובילות. לדבריה, היא התפלאה לגלות כמה קל ליצור את הקשרים.

"התרבות כאן מסבירת פנים, משתפת ומקבלת", אומרת שקד. "פניתי לגורמים הכי בכירים באמצעות הדוא"ל או דרך רשת 'לינקדאין', וכמעט תמיד קיבלתי מענה חיובי. 'איך אני יכול לעזור לך', הם שאלו מיד, קבעו פגישות וחיברו אותי לגורמים נוספים בתעשייה". שקד נשבתה בקסמו של החומר האנושי באזור: "אלו אנשים מחוד החנית האינטלקטואלית והאנושית. פרופסורים גאונים מסטנפורד, יזמים שמכרו חברות בסכומי עתק, מנכ"לים שמנהלים סכומים דמיוניים, וכולם יושבים איתך, מדברים בצניעות ובגובה העיניים ויוצאים מגדרם כדי לעזור".

לדבריה, החיסרון שגילתה היה עדיפות מספרית בולטת לגברים על פני נשים ברמות הגבוהות של התעשייה. שקד, נשמה אידיאליסטית עם עיניים בורקות, הגתה רעיון פשוט: להביא נשים ישראליות אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ולפתוח להן דלתות. היא אוספת משלחות של נשים מכל המגזרים – חילוניות, חרדיות, ערביות, אתיופיות – ומארגנת להן שבוע עמוס פגישות עם יזמים, משקיעים וחברות. בכך היא סוללת להן את הדרך לרילוקיישן לעמק הסיליקון, ולפעמים אפילו להקמת חברה.
רפי ולדן נע באי נוחות על הכיסא: "אני מלא השראה מהפעילות שלך, אבל ארגנת כאן למעשה משרד הגירה ליורדים. אנחנו בארץ נלחמים כדי למנוע את בריחת המוחות, ואת מעודדת אותה. במקום לקדם את פיתוח התעשייה בישראל, את דוחפת אותן לרדת ולהצליח מעבר לים".

שקד לא מתרגשת: "בארץ יש הרבה כישרונות, אבל אין שוק ואין כסף. המיליארדים נמצאים פה. צריך להבין שבתעשיית ההיי־טק הכול מתחיל ונגמר בקשרים אישיים. אתה יכול לבוא עם רעיונות גדולים, לעבוד שנים ולדשדש במקום, אבל בעזרת קשרים נכונים תוכל לפרוץ מהר מאוד קדימה. ישראל היא מדינה זעירה עם אפשרויות מוגבלות. אני גם חושבת שזה אינטרס ישראלי שתהיה פה קהילה חזקה שנותנת גב ותמיכה מורלית למדינת ישראל".

שיעור ההתבוללות בקרב בני הדור השני לישראלים היורדים הוא הגבוה ביותר בין יהודי ארה"ב, כ־90 אחוז. כשנגלר־כהן מעלה את הסוגיה, שקד לא מוטרדת. "קחי אותנו לדוגמה, משפחה חילונית. בארץ אין לנו מה לחפש בבית כנסת ביום כיפור. כאן השתתפנו באירועי כיפור של הקהילה הרפורמית: היו הרצאות מעניינות, מוזיקה, כיבוד לילדים. היום הזה הפך לחוויית זהות משמעותית".

ב': חינוך דוט קום

בית הספר היהודי על שם גדעון האוזנר, פאלו־אלטו

המחשה לכך שהמרחק והזרות יוצרים מאמצים יוצאי דופן בתחום החינוך היהודי אני מקבל בבית הספר היהודי על שם גדעון האוזנר. שם לומדות גם בנותיה של שקד. "ישראלים שחיים רחוק מדברים על גוויעת היהדות באזור העמק, אבל זה קשקוש מוחלט", מסביר לנו המנהל דיוויד זימנד.

אני כותב "בית ספר", אבל לעומת המקבילה הישראלית זהו מושג מושאל בלבד. הגדרה מדויקת יותר תהיה "אקסלרטור", או "חממה למידענות וטכנולוגיה". קצת על הסטנדרטים של החינוך הפרטי בעמק הסיליקון: מי שישלם שכר לימוד צנוע של כ־100 אלף שקלים בשנה, יזכה שילדיו ילמדו בכיתות של 12־14 תלמידים, עם שני מורים בכל כיתה. הילדים מסתובבים עם לפטופים במסדרונות. בהפסקות הבוקר נפתח בר עשיר של מיצים טבעיים ופירות בין אולם הכדורסל למגרש הכדורגל. הקייטרינג של הצהריים יגיע מאוחר יותר. בית הספר מחזיק שלל מעבדות מאובזרות לכל נושא שניתן להעלות על הדעת – ניסויים חקלאיים, רובוטיקה, פיזיקה ועוד – וחדרים ייעודיים למוזיקה, יצירה פלסטית, תיאטרון ודרמה.

בית הספר האוזנר מתגאה גם בלימודי עברית ויהדות, ויש שיעורים מיוחדים לקראת כל חג. אפילו הסיגד האתיופי זוכה לקיר שלם, מעוטר ביצירות של תלמידי כיתות ג'. בבניין החדש נבנה בית תפילה שבו מתקיים מעמד הקידוש בכל יום שישי בצהריים, וטקס הבדלה בכל שני בבוקר. דגימה משיעור בפרשת השבוע: המורה הצעיר, חבוש כיפה סרוגה לבנה, מלמד את הפסוקים העוסקים במות רחל בדרך בית־לחם. הוא עושה זאת בדרך חיה וחווייתית עד כדי כך שהילדים יושבים פעורי פה, בקושי מבחינים בפמליית המבוגרים הנכנסת לכיתה. נסו לדמיין את התכנים הללו עוברים כך בבית ספר חילוני בארץ, ואילו זעקות שבר על הדתה הם היו מעוררים.

הכיתות מבהיקות בניקיונן, הסדר מופתי, הקירות מעוצבים בקפידה כשעליהם תוכן מתחלף. כל תלמיד עטוף בשכבות על שכבות של משאבים ותשומת לב. אין חיכוכים, אין מריבות, אין צעקות, אין הרמות קול. ניצול הזמן מרבי. המנהל זימנד מסביר את המורכבות: "בשביל לשלוח לכאן את ילדיהם, ההורים צריכים להכיר בחשיבות של לימודי העברית, ולסמוך עלינו שהזמן שאנחנו משקיעים בעברית ובלימודי יהדות לא יבוא על חשבון הכשרה מלאה ברמה הגבוהה ביותר לאתגרים שמצפים לתלמידים בעולם הטכנולוגי של עמק הסיליקון". מתקני בית הספר יכולים לקלוט לא מעט תלמידים נוספים, והאתגר שלו כרגע הוא למלא את השורות.

"בית הספר האוזנר הוא חריג שבחריגים, כי הישראלים לרוב לא שולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים", מסבירה לי טל שקד, שליחת הסוכנות לסן־פרנסיסקו והמפרץ. לדבריה, ברחבי העולם יש כיום קרוב למיליון ישראלים שעזבו את ישראל, וכאן באזור יש עשרות אלפים. "שיעורי ההתבוללות של בני הדור השני פה עומדים על 93 אחוזים. ההורים לא עוסקים בזהות היהודית שלהם, כפי שלא עסקו בה בישראל. הם בטוחים שהילדים יישארו יהודים כי הם מבקרים בישראל ואוכלים במבה. לרבים מהם לא נופל האסימון. לא תראה אותם ב־JCC, המרכז הקהילתי היהודי. הילדים שלהם לא מגיעים למחנות הקיץ היהודיים, שיוצרים את תודעת השבט במהלך חודש־חודשיים אינטנסיביים וכיפיים, ולאחר מכן גורמים לילד לחפש קמפוס עם אווירה יהודית.

"הישראלים פה מדברים במושגים של 'עליות': 'אני מהעלייה הראשונה', כלומר שנות השבעים, 'אני מהעלייה השנייה'. התודעה של חלקם היא שהם הגיעו אל הארץ המובטחת. האווירה כאן היא במוצהר כזו המעודדת הימנעות מקונפליקטים. אין חיכוך, אין משברים, לכן כל כך קשה להם להבין את הבעיה שנוצרת. קשה להם לאמץ את אורח החשיבה היהודי־אמריקני, ולחנך את הילדים בתודעה של מיעוט. הסיכוי שילד שגדל למשפחה כזו יתחתן עם יהודייה הוא נמוך, כי אין סיבה שהוא יכיר יהודייה. ההורים שלו לא הביאו איתם את היהדות כי הם היו ישראלים ולא יהודים.

"יהודי־אמריקני יכול להגיד לילד שלו: אתה חלק משבט, אתה צריך לאכול כשר ולהתחתן עם יהודייה. ישראלי לא יכול לשאת את המחשבה הזו, כי הוא רואה את עצמו כנאור, דמוקרטי, ובתודעה שלו כולם שווים. הוא לא גדל בתודעת מיעוט או שבט. איך הוא יאמץ מושג כמו 'עם סגולה'? אני רואה את הוויכוחים בכריסמס: נורא יפה לשים עץ מקושט בבית, זה כיף ואורות ומתנות וכולם עושים את זה. וכשאני צריכה להגיד לילדים שלי 'הכריסמס הוא לא שלנו, יש לנו מורשת תרבותית אחרת', זה מאוד לא פשוט".

טל שקד ייסדה בעבר את הישיבה החילונית בינ"ה בתל־אביב, וכיהנה כסמנכ"לית שלה. לפני כארבע שנים יצאה לשליחות חינוכית מטעם קק"ל־ארה"ב. את הקונספט של הישיבה החילונית היא ייבאה לכאן, ופיתחה פרויקטים של לימוד יהדות כתרבות: "הרעיון הוא לבסס את הזהות על תוכן שהוא לא רק ישראל. כך למשל השבת הופכת כאן למשמעותית. יש פה טקסי יום כיפור, שהמובילה הרוחנית שלהם היא אישה בשם טובה, והישראלים נכנסים לדילמה. גם אלו מהם שמעולם לא נסעו ביום כיפור צריכים להחליט, האם לשמור על הערך של לא לנסוע ביום הזה, או לנסוע לטקס ולהשתתף בחוויית זהות משמעותית. הרבה הורים מביאים מסורות בלי לחשוב על הקונטקסט, למשל נטיעות בט"ו בשבט באזור סאניווייל. מה המשמעות של זה? האם בכלל אפשר להחליף את המצוות התלויות בארץ באחרות? אני מרגישה שיש פה מנהיגות שמבינה שהיא צריכה להיות רבן יוחנן של הדור. נעשים כאן פרויקטים מדהימים, אבל האתגר לא פשוט".

ג': לדעת שהעולם גדול

מלון מריוט, אוקלנד, מעבר למפרץ

את ההמחשה הבהירה ביותר למורכבות היהודית־אמריקנית סיפק הכנס באוקלנד של ארגון "לימוד", שאירח אותי. "לימוד" הוא ארגון ללא השתייכות פוליטית, שעוסק בחיזוק זהות יהודית אצל יוצאי ברית המועצות בעשרה מקומות שונים בעולם. בכל אחד מהם הוא מארגן כנס שנתי שנמשך על פני סוף שבוע. בשביל חלק מהמשתתפים זו החוויה היהודית היחידה במשך השנה.

אחת מעשרות ההרצאות בכנס באוקלנד הייתה של יאן קום. קום, בן יחיד למשפחה יהודית ענייה מאוקראינה, היגר עם אמו לקליפורניה בעקבות הצקות אנטישמיות. אביו נשאר באוקראינה ומת ב־1997. אמו מתה מסרטן בשנת 2000. הוא עצמו גדל בבית בלי מים חמים, עבד כמנקה בחנות מכולת וקנה אוכל בסיוע תלושי מזון של מחלקת הרווחה. את התואר הראשון הוא לא סיים, וכמתכנת צעיר לא התקבל לפייסבוק. הוא בוודאי לא דמיין שיקים חברה שתימכר לפייסבוק בסכום דמיוני של 22 מיליארד דולר.
כשהגה את הרעיון של "וואטסאפ", קום רצה בסך הכול לבנות אפליקציה מגניבה לשיתוף סטטוסים. אבל ההשגחה פתחה עליו פרוז'קטור ענק, וחקקה את דיוקנו בהיכל התהילה של האקזיטים הגדולים בתעשיית הטכנולוגיה העולמית.

במשך שעה שלמה סיפר קום את סיפורה של וואטסאפ. בשלב השאלות קם אחד הנוכחים ושאל: "מה זה בשבילך, יהודי ממוצא מזרח־אירופי, להגיע לעמק הסיליקון ולשנות את העולם? הצלחת לחבר מיליוני אנשים, איך אתה חווה את זה מבחינת הזהות שלך כיהודי?". התשובה של קום הייתה שומטת לסת: "כשהעלינו את וואטסאפ לאוויר היא לא הצליחה כאן בעמק. בקושי הורידו אותה בעמק הסיליקון (עד היום האפליקציה לא נפוצה מאוד בארה"ב – י"י). אם הייתי נולד פה, הייתי מתייאש ומרים ידיים. אבל מכיוון שאני יהודי מהגר, ידעתי שיש עוד מדינות בעולם, שכדור הארץ גדול, ולכן המתנתי. בסוף זה השתלם. האפליקציה הצליחה בגרמניה, ביפן ובישראל, ובסוף התפשטה בחצי מכדור הארץ".

הבנתם נכון. להיות יהודי, אליבא דקום, משמעו להיות מהגר, כלומר לדעת שיש עוד מדינות בעולם. בזה בערך מתמצה הזהות היהודית שלו. אבל רגע אחרי התשובה המהממת הזו חשבתי לעצמי: הבחור השקיע כמה שעות, עשה את כל הדרך מפאלו־אלטו שמדרום לסן־פרנסיסקו עד לאוקלנד הצפונית לה, והקדיש שעה ארוכה להרצאה בכנס שכל עניינו זהות יהודית. זה אומר שבאיזושהי דרך, הסיפור הזה חשוב לו ומשמעותי לו.

המחשה נוספת ל"תורת היחסות" ברוחניות ובסוגיות זהות הוצגה בהרצאה של הרב חיים זידלר־פלר, שמגיע מהקצה הליברלי־שמאלי של היהדות האורתודוקסית בארה"ב. במשך ארבעים שנה עמד זידלר־פלר בראש סניף "הלל" באוניברסיטת סן־פרנסיסקו, והוא חבר־מייסד ב"אמריקנים למען שלום עכשיו" וחבר סגל במכון הרטמן. הרצאתו נפתחה בשאלות־מתקפות מצד גורמים בקהל, שהתייחסו לדת היהודית בעוינות שעל גבול הניכור: איך ייתכן שהיהדות אוסרת על הומוסקסואליות? מדוע הגבר מקדש את האישה ולא ההפך? מדוע רבנים שותקים אל מול "עוולות הכיבוש"?

הדברים של זידלר־פלר הזכירו לי את "רומי וירושלים" של משה הס, שהשפיע עמוקות על הגותו של דוד בן־גוריון. עיקרם: היהדות היא זו שלימדה שהאדם נברא בצלם אלוהים, ולכן היא המקור לערכי ההומניזם האוניברסלי. כך למשל יום השבת מלמד שהעובד איננו עבד ויש לו זכויות מהותיות, יציאת מצרים הנחילה לעולם את רעיון החירות, דיני עבדים חידשו שגם העבד איננו רכוש של הבעלים אלא אדם שנברא בצלם אלוהים, ועוד.

בזמן שזידלר־פלר דיבר הבנתי שבשביל חלק ניכר מהשומעים, נתוני הבסיס של הרעיונות הללו הם בגדר חידוש מוחלט. חלקם לא שמעו מעולם על שלושת האבות, על סיפור יציאת מצרים, על המשפט העברי. בטח שלא שמעו על החידושים המוסריים של היהדות לעומת שיטות המשפט שהיו מקובלות בעולם העתיק. גם את המושגים הבסיסיים ביותר זידלר־פלר היה צריך להסביר ולבאר. הוא עשה זאת ברגש, וההרצאה הסתיימה כשלא מעט מהשומעים יושבים בעיניים דומעות.

נטשה צ'צ'יק, המפיקה החרוצה של כנסי "לימוד", היא ישראלית צעירה ואנרגטית שנולדה להורים ממוצא רוסי. כיום היא מגויסת כולה למשימת הצלת הזהות של השבט הגדול שלה, הפזור בכל רחבי הגלובוס. אני משתף אותה בתחושתי שזידלר־פלר לא היה עובר מסך בחוגי השמרנים בישראל. גם דוברים אחרים בכנס שייכים לזרמים דתיים השנויים במחלוקת גדולה בציבוריות הישראלית. אבל כאן האנשים הללו פוגשים קהל שלפעמים מגיע עם ואקום זהותי מוחלט כמעט, ועצם העובדה שהם מזכירים לו את היהדות שלו היא חידוש גדול.

"בדיוק", מסכימה צ'צ'יק. "נסה לדמיין את היהודי שחי ועובד בעמק הסיליקון, והאירוע הזה הוא אולי ההזדמנות היחידה שלו להרגיש שייך לקבוצה שהוא בקושי זוכר. תראה איך הם עומדים סקרנים לפני הדלקת נרות, נעמדים בכבוד בחדר האוכל כשעושים קידוש, מתרגשים עד דמעות בטקס ההבדלה, מוצאים חברים חדשים ומרגישים גאווה על מי שהם. נכון, אנחנו לא מטיפים להם לעלות לארץ ורק חלק מההרצאות עוסקות במישרין בטקסטים יהודיים, אבל בשבילם זה לפעמים מהפך תודעתי".

אחד הכוכבים של הכנס הוא ישי פליישר, עיתונאי ושדרן המשמש גם כדובר הבינלאומי של היישוב היהודי בחברון. ההרצאה שלו בערב הראשון הייתה טריקית: תחת הכותרת "סקס ומיניות ביהדות", שמילאה את האולם במאות מאזינים, הוא נתן שיעור תורני מלוטש על רומנטיקה, ערכי משפחה וילודה, מלווה בדפי מקורות. למחרת השתתף פליישר בעימות מול ח"כ יוסי יונה בנושא פתרון שתי המדינות. יונה, לפחות על פי תגובות הקהל, הובס בנוק־אאוט. "אל תתפלא", הסביר לי מאוחר יותר יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי. "הציבור הרוסי הוא ימני ביסודו. לא קונה את הסיפורים על שלום עולמי שבו זאבים וכבשים יושבים יחד. אבל המשתתפים פה אינם מייצגים את הלך הרוח בקהילות היהודיות בחוף המערבי". חשוב לציין שבכנס היו גם תכנים שלא מחליקים בקלות בגרון היהודי האורתודוקסי. כך למשל הרצאתו של אבי שטיין, שנולד כחרדי, התחתן, קיבל סמיכה לרבנות, התגרש ושינה את מינו לאישה. הנושא, אגב, היה צידוקים במקורות קבליים לטרנסג'נדריות.

לדברי צ'צ'יק, שיווק הכנס נעשה בעיקר מפה לאוזן. "אנחנו מעלים עמוד בפייסבוק, שולחים לינק לכמה אנשי קשר, ובתוך כמה ימים הכול 'סולד אאוט'. בסוף הכנס הם כבר רוצים להירשם לשנה הבאה". בהזדמנות זו היא מספרת כי יש לה בטן מלאה על שר החינוך והתפוצות נפתלי בנט, שלדבריה נמנע באופן עקבי מלתקצב את "לימוד": "אנשי 'הבית היהודי' מדברים גבוהה־גבוהה על השקעה ביהדות התפוצות, והנה יש להם כאן ארגון שעושה עבודה נהדרת כבר עשר שנים, ועדיין לא ראה שקל מהממשלה".

ד': הולכים על המים

בית הפדרציה היהודית של סן־פרנסיסקו, מרכז העיר

ראשוני היהודים במפרץ סן־פרנסיסקו הגיעו לכאן מגרמניה במאה ה־18, בתקופת הבהלה לזהב. המשפחות שבנו אז את הקהילה היהודית הגדולה במקום הן אותן המשפחות התומכות בה עד היום – שמות כמו גולדמן, קשלנד, האז ושטראוס (אב המשפחה, לוי שטראוס, היה ממציא הג'ינס). במהלך המאה האחרונה הצטרפו אליהם פליטי שואה ממזרח אירופה, יהודים מרוסיה וישראלים רבים שבאו בעקבות הבהלה המודרנית לזהב הטכנולוגי של עמק הסיליקון. אל המערב נהרו גם יהודים־אמריקנים ממזרח ארה"ב, כמו מארק צוקרברג. כיום רק 20 אחוז מהיהודים באזור חברים בקהילה כלשהי.

אל בית הפדרציה היהודית של סן־פרנסיסקו אני מגיע ביום שמש נאה באמצע השבוע. משרדו המבהיק של היו"ר יושב גבוה על המים, משקיף על גשר סן־פרנסיסקו־אוקלנד החוצה את המפרץ. הפדרציה הפועלת מכאן מעורבת מאוד במיזמי המגזר השלישי בישראל. השנה היא תרמה למעלה מ־18 מיליון דולר לשלל ארגונים ישראליים ובהם בינ"ה, אלומה, רוח חדשה, קרן רוטשילד, שחרית, אברטק (עמותה הפועלת לשילוב חרדים באקדמיה), השלטון המקומי הערבי, פרויקט גוונים (לקידום פלורליזם יהודי) ועוד.

"העתיד של יהדות אמריקה ייקבע כאן", מכריז יו"ר הפדרציה דני גרוסמן. "מה תגיד לכל היהודים שלא שייכים לקהילות? שהם התנתקו מהסיפור היהודי? רבים מהם בהחלט מרגישים שייכים. הם מעורבים, והם מפתחים צורות חדשות של קיום יהודי. בברקלי למשל יש מיזם בשם 'אורבן אדמה', שבו אנשים מתחברים ליהדות שלהם דרך עבודה חקלאית. במוזיאון היהודי בדאון־טאון לא תמצא יצירת יודאיקה אחת, אבל יש בו הרבה מאוד אמנות שנוצרה בידי יהודים בהשראה יהודית. יש לנו גם מיזמים כמו 'בית משה', גרעינים של שלושה־ארבעה צעירים שגרים במקום מסוים ומארגנים ליהודים מהאזור פעילויות בערב שבת ובחגים".

גרוסמן מקדיש מחשבה גם להיבטים הכלכליים של שימור הזהות היהודית: "יש פה לא מעט יהודים שעשו הרבה מאוד כסף בעשורים האחרונים – מייסדי גוגל ופייסבוק וחברות נוספות. הם צריכים להיכנס בנעליהן של המשפחות שהחזיקו את הקהילה מאז שנוסדה, אבל האתגר לחבר אותם אלינו איננו פשוט".

ומה עם ישראל? התמיכה בה מאחדת את היהודים?

גרוסמן נע בחוסר נוחות. "ישראל הייתה גורם מאחד, אבל עכשיו כבר לא. גם בגלל ביטול מתווה הכותל, וגם בגלל הקונפליקט והכיבוש. הקהילה כאן ליברלית מאוד, והכיבוש מקשה על ההזדהות עם ישראל. בני הדור שלי והמבוגרים יותר מבינים את המורכבות, אנחנו ביקרנו שם ויש לנו חברים בארץ, אבל הצעירים מתרחקים. קשה להם להבין את המדיניות הישראלית".

לפני כמה חודשים החליטו חברים בפדרציה לבקר בישראל. לחלקם זה היה ביקור ראשון לאחר עשרות שנים של נתק. הם ביקשו מברק לוזון, מנהל הפעילות של הפדרציה בישראל ובאירופה, שיארגן להם גם פגישה עם מוחמד דחלאן. לוזון העז להציע להם שבדרך לרמאללה יעברו בהתנחלות. לאחר משא ומתן הם הגיעו ליקב פסגות, לגמו מהיין המשובח, ופגשו את ראש מועצת אפרת עודד רביבי, שהותיר עליהם רושם משמעותי. כשהגיעו לרמאללה הם שמעו את המנהיג הפלסטיני, והביעו הזדהות עמוקה עם טענותיו. לקראת סוף הפגישה שאלה מישהי את דחלאן: "אני יכולה להבין את תנועות ההתנגדות, אבל נגיד שיש פיגוע ונרצחת ילדה בתל־אביב, מדוע אתם לא מגנים את זה?". התשובה של דחלאן השאירה אותם בהלם: תל־אביב היא התנחלות, ואין הבדל בין ילדה שחיה שם ובין חייל בצבא הכיבוש.

לוזון מסביר לי שמבחינתו יצירת המפגש עם המתנחלים היא חלק מאסטרטגיה: "אנשי הפדרציה שייכים לדי־אן־איי העמוק של השמאל היהודי, המקור הרוחני של ג'יי סטריט. אכפת להם מאוד ממה שקורה בישראל, והם משקיעים כאן הרבה משאבים – אלא שהם רגילים לפגוש את אנשי מדינת תל־אביב, אלו שמדברים איתם באנגלית מושלמת וחולקים איתם ערכים. לכן הם לא מבינים מדוע ישראל לא משתנה. אני מנסה להסביר להם שכדי לקדם את המטרות שלהם, הם חייבים להיפתח לציבורים חדשים: ערבים, חרדים, אנשי פריפריה וגם מתנחלים".

ה': אור לגויים

טמפל עמנו־אל, פרסידיו־הייטס

מערב סן־פרנסיסקו

כמה קילומטרים מערבה מבית הפדרציה ניצב הבניין המרשים של הקהילה הרפורמית. "טמפל עמנו־אל" הוא מונומנט הנשקף לקילומטרים. היכל התפילה הראשי מכיל מאות ואלפי משתתפים, והביקור במקום הוא ההזדמנות הראשונה שלי לעלעל בסידור תפילה רפורמי. הצוות של הטמפל גדול מאוד – רבנים, חזנים ועוד ועוד. בטקסים עצמם אני צופה ביוטיוב: אלו קונצרטים של ליטורגיקה יהודית מושקעת בהוד והדר. רביי ג'ונתן סינגר ואשתו בת' מנהלים את קהילת הענק הזו ביד רמה. מלבד טקסי שבת הם מפעילים גן ילדים ושלל פעילויות תרבות. לא פחות מ־2,500 בתי אב רשומים אצלם, במעגלי מעורבות משתנים.

סינגר, איש חייכן ומאיר פנים החובש כיפה סרוגה, מסביר לי שהסידור התעבה בדורות האחרונים כשחלק מהטקסטים המקוריים של סידור התפילה היהודי שבו אליו. את שיעור ההתבוללות הגבוה הוא רואה כהזדמנות. "מדהים לראות כמה אנשים מתחברים ליהדות שלהם בזכותנו. הרבה מאוד אנשים שיש להם אבא יהודי או אמא יהודייה באים ואומרים: אנחנו רוצים לחוות חוויה יהודית. הם מגיעים לכאן ומרגישים חלק ממשהו גדול, מתרבות שמקדמת תיקון עולם ואור לגויים. הזהות היהודית הופכת למקור לגאווה, לדבק שבונה קהילה גדולה ומגובשת, ומאחד אותה סביב ערכים נעלים".

על השבר עם ישראל הוא מדבר בכאב: "חשובה לנו מאוד התמיכה במדינת ישראל, למרות שלפעמים המדיניות של ממשלתה סותרת את הזהות היהודית שלנו. ירושלים היא עיר השלום, אולם כרגע היא מקום הקונפליקט והסכסוך. המשבר סביב מתווה הכותל בכלל בלתי נתפס, שהרי מה המסר שישראל מעבירה לבני הקהילה שלי? 'אתם לא יהודים טובים, אני לא מכירה ביהדות שלכם'. הרבנות מחמירה מאוד בגיור, ואני שואל, השתגענו? הפכנו למועדון היחידי בעולם שדוחה חברים שרוצים להצטרף אליו. אני מוצא את עצמי נלחם בארגוני החרם ביד אחת ובממשלת ישראל ביד האחרת. במקום שישראל תהיה גורם מאחד בקרב היהודים היא הופכת למחולל מחלוקת, עד שלפעמים מעדיפים לא לעסוק בה כדי לא להיכנס לעימות".

אני לוקח את רשות הדיבור: "אתה יודע, רביי סינגר, במסכת תענית בתלמוד הבבלי יש פרשנות מעניינת על פסוק מהושע, 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר'. מה פשר הפסוק הזה, שואלת הגמרא, בגלל ש'בקרבך קדוש' אני 'לא אבוא בעיר'? מה הקשר? התשובה של רבי יוחנן היא 'אמר הקדוש ברוך הוא, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה'. לדעתי, זהו לב הרעיון הציוני – אין משמעות לירושלים של מעלה, עם כל החלומות והחזון הרוחני והמוסרי שהיא מסמלת, בלי התמודדות עם האתגרים בירושלים של מטה.

"התחושה שלי כאן", אני ממשיך ואומר לו, "היא שהיהדות מסמלת בשבילכם עולם ערכים אידיאלי, ירושלים של מעלה. ישראל מנפצת אותו, כי היהדות בישראל היא מימוש לאומי ולא רק דתי. ירושלים של המזרח התיכון איננה ירושלים של פסוקי התפילה והנבואות האוטופיות. בית הכנסת שלך פונה אל המזרח, אבל במזרח הזה יש פלסטינים שנלחמים ביהודים ויהודים שעומדים על נפשם ומגינים על עצמם. ואחרי שאני קולט שאתה לא תבין את הישראלים והישראלים לא יבינו אותך, אני מעריך את מה שאתה עושה פה, כי בשביל עשרות אלפי יהודים המקום הזה הוא התחנה האחרונה לפני שהם נמוגים בענן אוניברסלי".

רב הקהילה האורתודוקסית בסן־פרנסיסקו, הרב יוסי לנדאו, מגדיר את עצמו חרדי־לאומי. הוא למד בישיבת "שבות ישראל" באפרת, התגייס לשריון, הוסמך לרבנות וכיהן שנים רבות בקהילות יהודיות בחוף המערבי של ארצות הברית. מאה משפחות שייכות לקהילה שלו, אבל לא כולן יהודיות לפי ההלכה. "אני מתמודד כאן עם קטגוריה חדשה, שאותה אני מכנה 'בעלי זהות יהודית'. אלו אנשים שאינם יהודים לפי ההלכה, אולם מרגישים יהודים או מוגדרים כ'זרע ישראל', והם לגמרי חלק מהקהילה. יחד עם זאת, ברור שאם ירצו להתחתן אני אציע להם לעבור גיור מלא אצלי או לעבור לקהילה אחרת".

מה היחס שלך לקהילה הרפורמית?

"הם תינוקות שנשבו. יש הבדל תהומי בין הרבנים הרפורמים של פעם, שמרדו בהלכה, לאלו של היום. מדובר באנשים נחמדים מאוד, הם מבינים שעם ישראל נמצא בתהליך של הכחדה רוחנית, אכפת להם מזה והם עושים כמיטב יכולתם לקרב אנשים תחת כנפי השכינה, לשיטתם. יש בינינו מחלוקת דתית עמוקה, אולם אני מכבד אותם כמנהיגים יהודים. אני חושב שהעולם החרדי טועה כשהוא מפנה להם עורף. בכך הוא מונע הצלת נפשות, כפי שעשה בזמן השואה. אני מבין שהחרדים לא רוצים להכיר בשקר, אולם אי אפשר להאשים אדם שגדל על ביקורת המקרא וההבנה שלו בהשקפות רוחניות מוגבלת".

 

ו': אי בסערה

אוניברסיטת קליפורניה בברקלי

מזרח ברקלי

מעבר למפרץ, בעיר ברקלי, שוכן קמפוס האוניברסיטה הציבורית הטובה ביותר בארצות הברית, המכונה UC Berkeley. הפאר והגודל של המקום בלתי נתפסים. מתחם הקפיטריה, שאני מסתנן אליו בעקבות סטודנט נושא כרטיס מגנטי, נראה כמו אגף בארמון בקינגהאם. מרכז הספורט הסמוך הוא שילוב של האנגרים גדולים בעיצוב יוקרתי שמגבלות תקציב לא חלו על המתכננים והבונים שלהם. בכניסה הראשית לקמפוס נפרשת רחבת ההפגנות, ובה עומס שלטי "פרי פלסטיין". היא משמרת את רוח המקום, שהחלה להתגבש בימי ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם ולמען שוויון הזכויות לשחורים, המחאות הפמיניסטיות, והכינוסים של רבי שלמה קרליבך והרב זלמן שחטר־שלומי.

פרופ' קלי במברגר, חוקר משפט, מארח אותי לסעודת שבת. הוא צבר מוניטין כמומחה בינלאומי למשפט מנהלי, לפני שהחליט לעשות מעשה ופתח מרכז ללימודי משפט עברי ויהדות באוניברסיטה. מאות סטודנטים יהודים ושאינם עוברים במרכז במהלך לימודי התואר ורוכשים התמחות משנית, אבל לא רק אותה. "הבסיס של הפגנות החרם הוא בורות ואי הכרת העובדות, והמיזם שלי משנה את התמונה", אומר במברגר. "אלה הפגנות שעושות הרבה רעש, אבל את רוב הסטודנטים הן לא מעניינות".

גם פרופ' מארק דולינג'ר מאוניברסיטת סן־פרנסיסקו לא מתרגש מהמתחולל בקמפוס. "השילוב של מוסד שהדיבר הראשון שלו הוא חופש ביטוי מוחלט, הזילות הכללית בערך העובדות והאמת, וכמות גדולה מאוד של סטודנטים ממוצא פלסטיני –כל זה יחד יוצר המון רעש. רוב הסטודנטים עוברים ליד ההפגנות בדרך לארוחת הצהריים ולא מתעכבים כדי להקשיב. הן הפכו לקולות רקע".

הקהילה האורתודוקסית בברקלי, בהנהגת הרב יונתן כהן ומהר"ת (מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית) ויקטוריה סוטון, היא אי בסערה: תפילות ארוכות ומלאות רגש בנוסח קרליבך, דברי תורה מושקעים, קידוש גדול ושיעורים לרוב. סביב השולחנות המשפחתיים השליטה בעברית קלושה, אולם דיוני עומק על פרשת השבוע תופסים את החלק הארי של הסעודה. אף אחד שם לא מרגיש שהוא בערבו של חורבן או בסיומה ההיסטורי של תקופה יהודית.

בשעות שוטטותי האחרונות בעיר נפל לי האסימון. ה־Bay Area, אזור המפרץ, מציע קיום בציוויליזציה מפותחת מאוד ומפתה מאוד. העוצמה הכלכלית והתרבותית, רוח היזמות הסוחפת, הכישרון וההצלחה כסטנדרט, הירידה לפרטים הקטנים – הכול בבחינת "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". החלום שנחלם בבהלה לזהב הפך למציאות, ומי שלא נפלט מהגלגל הענק של השפע התובעני הזה לא יכול לסרב לו. כמו הצפרדע שמתבשלת לאיטה במים ולא מרגישה, גם זהותן של קבוצות הלאום באזור הותכה. בשלב מסוים היהודים חשים בזה, אבל אם אין להם עוגן חזק במורשת אבות, הפתרון היחידי הוא להמציא מחדש את הדת – יהדות בנוסחו, ברוחו, בצלמו ובדמותו של גן העדן.