״יחסיהן של ארה"ב וקוריאה הצפונית היו עוינים למדי במשך יותר מחצי מאה. היום המנהיגים הבכירים ביותר של שתי המדינות יכולים לשבת יחד ולנהל שיחות כשווים. יש לכך משמעות חשובה וחיובית, וזה יוצר היסטוריה חדשה. סין כמובן תומכת בכך״. את הדברים הללו אמר ביום שלישי השבוע שר החוץ של סין, ואנג יי, במסיבת עיתונאים לאחר פגישתו עם מזכ״ל ארגון מדינות דרום מזרח אסיה. האמירות הללו מייצגות את הגישה הפומבית והרשמית של הממשל הסיני, שלפיה הם מברכים על כל מאמץ לפתרון סכסוכים בזירה הבינלאומית. הסיבה המרכזית לכך היא השאיפה הסינית ליציבות המאפשרת צמיחה כלכלית, מטרה שסין פועלת ללא הפסקה כדי להשיגה.
אך מתחת לפני השטח יש בקרב הסינים גם לא מעט כעס ומורת רוח מהמהלך ומהאופן שבו הוא התבצע. הד מסוים לכך אפשר היה למצוא באותו נאום עצמו של ואנג, שאמר: ״אני לא חושב שיש למישהו ספקות בנוגע לתפקיד הייחודי והחשוב של סין בתהליך זה״. ואנג הדגיש כי סין היא התורמת המרכזית לביטחונו העתידי של חצי האי הקוריאני, וכי היא גם בת הברית הקרובה ושותפת הסחר הגדולה ביותר של קוריאה הצפונית. הוא הוסיף וציין כי המנהיג הצפון־קוריאני, קים ג'ונג און, ביקר בסין פעמיים לפני הפסגה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, וכי אחד המטוסים שבהם השתמש קים בדרכו למפגש ההיסטורי בסינגפור היה מטוס סיני שהוביל בעבר את בכירי המדינה, בהם הנשיא שי ג'ינפינג. כלומר, המפגש התקיים תוך מעורבות סינית עמוקה.
מדוע הסינים חשים צורך להבהיר כי הם השושבינים המרכזיים של ההסכם, והמוציאים והמביאים בכל הנושא? התשובה לכך היא שסין נוהגת לראות את אסיה בכלל, ואת המדינות החולקות עמה גבול בפרט, כאזור ההשפעה המיידי שלה, וכתוצאה מכך היא צריכה להיות המובילה של סדר היום האזורי. מעורבותה של ארה"ב באזור – או כפי שגורמים סיניים נוטים לכנות זאת לעיתים: הבחישה האמריקנית – איננה מתקבלת בברכה בבייג׳ינג.
ההנהגה הסינית לא רק רואה עצמה פטרונית של קוריאה הצפונית; היא גם נהנתה מהאפשרויות שהאיום הגרעיני של פיונגיאנג העניק לה. במשך עשרות שנים שימשו הסינים גשר כמעט יחיד בין העולם החיצון לשושלת הרודנים שהנהיגה את המדינה המבודדת ביותר בעולם. המשטר הסיני עשה בקשר הזה שימוש כפול, הן פוליטי־מדיני והן כלכלי־מסחרי. מבחינה פוליטית־מדינית, הסינים הציגו עצמם כמי ש״אוחזים ברסן״ של המשטר הקיצוני בקוריאה הצפונית, וכמי שביכולתם לשמור על הסדר העולמי. בין היתר הם נופפו באיום הצפון־קוריאני כדי להזהיר מפני ההשלכות האפשריות של פגיעה בעוצמתה של סין, או של התערבות כוחות חיצוניים בנעשה בחצר האחורית שלה.
במישור הכלכלי, הבידוד של קוריאה הצפונית מרוב העולם אִפשר לסין להיות ספקית הסחורות היחידה כמעט ושותפת הסחר הבכירה ביותר של המדינה הטוטליטרית, עובדה שהעניקה לסינים יכולת מיקוח גבוהה יותר מולם (כפי שעשו עם איראן במהלך סבב הסנקציות שקדם לחתימת הסכם הגרעין ב־2015).
העובדה שטראמפ מרשה לעצמו לשחק במה שהסינים תופסים כמגרש הביתי שלהם – ואולי אף לשחק בהצלחה, אם כי כמובן מוקדם עדיין לדעת – איננה מתקבלת אצלם בברכה. כבר כאשר הודיע הנשיא האמריקני על כוונתו להיפגש עם עמיתו הצפון־קוריאני, נשמעו קולות של אי־שביעות רצון מצד סין. קים הוזמן אז לשתי פגישות עם הנשיא הסיני, שמטרתן הייתה גם להראות שסין מעורבת עמוקות בתהליך, וגם כדי לתאם את הצעדים הבאים.
התרחיש האופטימי ביותר של האמריקנים, שבו שתי הקוריאות מתאחדות והופכות למדינה פרו־אמריקנית על הגבול הסיני, הוא הסיוט של הסינים. כבר היום מדינת האי טאיוואן משממשת בסיס אמריקני סמוך מאוד לסין, ונמצאת במקום גבוה ברשימת המחלוקות בין שתי המעצמות. צירוף של עוד גורם פרו־אמריקני באזור מאיים על הסינים. על כן תמיכתם בהפשרת היחסים ובהסכמות בין ארה״ב לקוריאה הצפונית היא מוגבלת, ויש מקום לצפות שהם ינסו להשפיע על תוצאותיו הסופיות של ההסכם. גם האפשרות שהמשק הצפון־קוריאני ייפתח לסחורות ממקורות אחרים, כתוצאה מהפחתת הסנקציות או הסרתן, איננה אידיאלית בלשון המעטה מצידה של סין.
רעיונות מסוכנים
לצד היבטים גיאופוליטיים וכלכליים אלו, ישנו גם ההיבט האידיאולוגי והפוליטיקה הפנימית. למרות ההבדלים העמוקים ביניהן, קוריאה הצפונית וסין הן שתי מדינות קומוניסטיות. אך ההיסטוריה הקומוניסטית המשותפת, כמו גם העובדה שאחד ממוקדי ההתגבשות של הקומוניזם הסיני החל בשגרירות הקוריאנית באחת הסמטאות הוותיקות של שנחאי – עודן משחקות תפקיד. כך שגם מתוך רצון להגן על הקומוניזם ולמנוע השפעות קפיטליסטיות, הגישה הסינית לפגישת קים־טראמפ ולצעדים העשויים לבוא בעקבותיה היא זהירה וחשדנית.
האפשרות שהפגישה תביא לחתימה על הסכם, שחלק מתוצאותיו יהיו הקלת המשטר הרודני על אזרחי קוריאה הצפונית ואולי אף מידת־מה של חופש ופתיחות, איננה מעוררת אהדה בקרב קובעי המדיניות הסינים. לשם כך יש לזכור שהסינים עצמם, למרות הפתיחות היחסית שהם מציגים לעולם, עודם מנהלים מדינה בעלת משטר חד־מפלגתי, ומואשמים בפגיעה בזכויותיהם של מיעוטים שונים ובהם האויגורים בצפון־מערב המדינה, הטיבטים החיים מדרום להם, ומתרגלי הפאלון־גונג הפזורים ברחבי המדינה. התנופה והאומץ שמיעוטים אלה עשויים לקבל כתוצאה מ״שחרור״ הצפון־קוריאנים, עלולים להיות הרסנית בעבור המשטר.
הרשויות הסיניות משקיעות משאבי עתק, בכסף ובכוח אדם, לנטר את צעדיהם של מיעוטים אלו, כמו גם של אזרחי סין האחרים, במטרה למנוע כל התקוממות או מחאה אזרחית. שיעורם של כל אותם מיעוטים אמנם נמוך באוכלוסייה האדירה של סין, אך נתון זה אינו משנה את העובדה שמשטר חד־מפלגתי איננו יכול להרשות לעצמו התקוממות מכל סוג – מהלך שעלול לגרום לעוד ועוד קבוצות לחשוב שישנו סיכוי לשינוי. האפשרות שרעיונות כאלו יחלחלו לסין משכנתה הקרובה מדאיגות את המשטר בבייג׳ינג יותר מכול.
