מומחים למאובנים סבורים שפתרו תעלומה בת עשרות שנים: כיצד כ־37 זוחלים ימיים ענקיים מתו והוטמעו באבן לפני כ־230 מיליון שנה במקום שכיום נמצא במרכז נבדה? אם צודקים המדענים ממוזיאון הסמיתסוניאן הלאומי להיסטוריה של הטבע וממוסדות אחרים, בית הקברות למאובנים הוא דוגמה מוקדמת לנדידה – מההתנהגויות המושרשות ביותר בקרב בעלי חיים.
העצמות שנמצאו באתר בנבדה הן של האיכתיוזאור הענק, זוחל דמוי־דג המכונה "שוניזאורוס" – מין שדמה לדולפין עצום. לפי מחקר חדש בכתב העת קורנט ביולוג'י, השוניזאורוס צף כמו אסדה למרחקים של אלפי קילומטרים באוקיינוס המכונה פנתלסה, הגרסה העתיקה של האוקיינוס השקט של ימינו, כדי להתרבות ולהוליד צאצאים.
- השלג כבר מתחיל להיערם בחרמון, ולכם ממש כדאי להגיע לגולן
- החוקרת בתיק 4000 מודה: "זו הייתה חקירה חריגה במיוחד עבורנו"
- כשאיראן מודאגת מהדרת נשים
הממצא פותח צוהר נדיר להתנהגותם של בעלי חיים פרהיסטוריים. הוא מעלה את האפשרות שרמזים נוספים המוטבעים במשקעים ובאדמה עשויים לאפשר הבנה עמוקה יותר של הזוחלים הימיים.
העדויות המוקדמות ביותר לנדידה מתוארכות לתקופה של לפני יותר מ־300 מיליון שנה. הן התגלו בקרב כרישי בנדרינגה העתיקים, שיש להם חוטמים המעוגלים. כיום ישנם מילארדי מינים של בעלי חיים נודדים, ובהם יונקי דבש, לווייתנים גדולי סנפיר, פרפרים וגנו.
הרמזים המאובנים שנמצאו בנבדה מצביעים על כך שהשוניזאורוס נדד למרכז נבדה מקליפורניה, אלסקה וניו־מקסיקו של ימינו. ההתנהגות הזו יכולה לקשר את השוניזאורוס – היצור הגדול ביותר באוקיינוסים בתקופת הטריאס – לענקים מודרניים: הלווייתנים הכחולים שאנחנו רואים כיום במפרץ קליפורניה, הנוטים לנדוד למים חמים יותר כדי ללדת, ואז למים קרירים יותר, עשירים בחומרי הזנה, כדי לחיות.
"יש לתהות אם אותם הכללים האקולוגיים פועלים בשני המקרים, חרף הפער בן 200 מיליוני השנים בין הלווייתן לשוניזאורוס", אומר ניקולס פיינסון, ממחברי המאמר, שעובד במחלקה לפלאוביולוגיה במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע.
לא כל המומחים בתחום סבורים שפיינסון ועמיתיו פתרו את התעלומה. "המחקר הזה אינו המילה האחרונה, אבל הוא צעד טוב קדימה", הזהיר פרופ' מרטין סנדר, פלאונטולוג מאוניברסיטת בון בגרמניה, שותף מחקר במוזיאון הטבע של מחוז לוס־אנג'לס. "אני לא לגמרי משוכנע, זה רעיון טוב אבל קשה להוכחה".
השלדים בפארק הלאומי ברלין־איכתיוזאור בקניון וסט יוניון מראים שאורכו של השוניזאורוס היה כ־15 מטרים, פי חמישה מאורכו של דולפין מודרני, ומשקלו היה כ־22 טונות – משקל שווה ערך לשלושה פילים גדולים. אורך צאצאיו של השוניזאורוס היה כמה מטרים בלידתם.
צ'רלס קמפ, פלאונטולוג מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, היה הראשון שחפר בשכבות של אבן גיר ואבן בוץ באתר בנבדה בשנות החמישים. כבר אז הוא תהה מה הסיבה למקבץ הגדול של שלדי השוניזאורוס. "הוא חשב שזה עשוי להיות מקרה של החפה המונית כמו אצל הלווייתנים המודרניים", הסביר ניל קלי, ממחברי המאמר ועוזר פרופסור במחלקה למדעי כדור הארץ וסביבה באוניברסיטת ונדרבילט. אך עדויות המאובנים מפריכות את ההשערה הזו, ומראות שהשלדים שקעו מתחת למים הרחק מהחוף.
המאמץ להסביר מדוע עצמות השוניזאורוס היו מאובני האיכתיוזאור היחידים שהתגלו באתר בנבדה הפך לעבודת בילוש מדעית. החוקרים שילבו סריקה תלת־ממדית וגיאוכימיה עם כלים מסורתיים, כמו אוספי מוזיאון, הערות שטח, תצלומים וחומרי ארכיון. הם ראו בנדידה את התרחיש הסביר ביותר לאחר הפרכת האפשרויות האחרות. בדיקת המשקעים העלתה היעדר רמות כספית, המאותתות על פעילות וולקנית שכנראה גרמה להכחדה ההמונית לפני 252 מיליון שנים. החוקרים הצליחו גם לשלול את האפשרות שפריחת אצות קטלנית הרעילה את הזוחלים. בסופו של דבר נותר רק תרחיש הנדידה.
"השוניזאורוס מופיע גם במקומות אחרים", ציין קלי, "למין הזה היה טווח גיאוגרפי רחב, וסביר להניח שהפרטים הגדולים שחו למרחקים ארוכים, כפי שעושים רוב בעלי החוליות הימיים הגדולים כיום".
נותרו עוד שתי תעלומות הקשורות בזוחלים הימיים העתיקים, דמויי הדג: לדברי סנדר, האיכתיוזאורים, כמו צבי הים, היו במקורם חיות יבשה, "אבל בתיעוד המאובנים הם כבר חיות אוקיינוס פתוח. אין לנו מאובנים שמראים כיצד הגיעו האיכתיוזאורים לים".
כמו כן, השוניזאורוס אומנם נכחד לפני כ־200 מיליון שנה בסוף תקופת הטריאס, אך "איכתיוזאורים קטנים יותר שרדו בתקופת היורה ומעבר לה, עד שהקבוצה כולה נכחדה לפני כ־88 מיליון שנה, בתקופת הקרטיקון", אמר קלי.
