בתקופה זו של השנה ברומא, שמי הערב הם פלא.
רגע לפני השקיעה, שם בין צריחי העיר, זרזירים מתאספים במאות אלפיהם ומבצעים ריקוד אווירי. הם צוללים ונוסקים, מתלכדים ומתפרסים. במבט מהקרקע, הפרבולות הארעיות שלהם נראות כמו משיכות מכחול קליגרפיות.
אבל כשהשמש שוקעת, הקסם מסתיים. הציפורים יורדות – וממיטות על העיר הרס.
הם ישנים במהלך הלילה, לפעמים אלפים על עץ אחד, ויוצרים עומס רב על הענפים. הם עושים את צרכיהם, והגללים שלהם – הודות לתזונה המלאה בזיתים – שמנוניים וחלקלקים. ההפרשות הללו עלולות לגרום לסגירת רחובות ולתאונות אופנוע. הם יכולות לקבור מכוניות, תחנות אוטובוס, סככות עסקים ואפילו מצבות, תחת ציפוי ג'קסון פולוק של שחור ולבן. "זבל בשפע", כינתה זאת המחלקה הסביבתית של רומא בדו"ח על הזרזירים.
הניגוד בין המופע המרתק שנמשך 30 דקות לבין הבלאגן הבא אחריו, גורם ליחסים לא פשוטים בין הזרזירים לבין בית החורף הנבחר שלהם. עבור הרומאים, החיים יהיו קצת יותר נוחים אם הציפורים ילכו למקום אחר. אבל מה שנעשה ברור יותר ויותר, על רקע הניסיונות לנהל את התופעה, הוא שלזרזירים יש יותר מה לומר בעניין מאשר לאנשים. "אי אפשר להזיז כל כך הרבה חיות", אמר אלסנדרו מונטמג'ורי, חוקר צפרות מאוניברסיטת סאפיינזה ברומא.
המלמולים המסתוריים
זרזירים הם אחד ממיני הציפורים הנפוצים בעולם, אך רומא בולטת באירופה כאחת מנקודות המפגש העיקריות שלהם. הזרזירים נודדים לכאן מדי שנה מאז שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר הם נמשכים על ידי האקלים המתון. תנועת האנשים וכלי הרכב, כמו גם המשטחים המרוצפים והאורות ברחבי העיר, מחממים אותה בכמה מעלות אפילו יותר מהאזור הכפרי שמסביב.
הציפורים שיוצאות דרומה מגרמניה, הונגריה ואפילו רוסיה, מגיעות לאזור באוקטובר ובנובמבר ונשארות לכמה חודשים. במהלך היום הם עפות אל מחוץ לעיר, מחפשות אדמות חקלאיות ומטעי זיתים. הן חוזרות לרומא, עם בטן מלאה, מעט אחרי 16:00, ונפגשות בשמיים.
הציפורים נעות בסינכרוניות כזו שצפרן בריטי חלוצי אחד, אדמונד סלוס, שיער שהזרזירים עושים זאת בעזרת טלפתיה.
מומחים מודרניים הגיעו למסקנה שהתנועות אינן מנוצחות על ידי מנהיג אחד, אלא על ידי תגובת שרשרת של השפעות בהפרשי זמן של מיקרו-שניות. ג'ורג'יו פריזי, פיזיקאי זוכה פרס נובל, גילה שכל ציפור מקיימת אינטראקציה עם שישה או שבעה זרזירים אחרים בסביבתה הקרובה. בראיון אמר פריסי שהציפורים נוטות לנוע במבנה שדומה ל"פנקייק". אבל שינוי הצורה שלו נראה דרמטי יותר מהקרקע, תלוי בזווית הפנקייק בשמיים. "זה מבוסס על פרספקטיבה", הוא אמר.
המלמולים פועלים כמו אותות לציפורים החוזרות – דרך של זרזירים, שהם מאוד חברותיים, להתאסף יחד. אבל נהוג לחשוב שיש להם גם מטרה הגנתית. עם כל כך הרבה ציפורים שמתערבלות יחד, קשה לטורף, כמו בז נודד, להינעל על מטרה אחת. בזים הם אויבים מפחידים, המסוגלים להגיע ל-200 קמ"ש באוויר. יש אוכלוסייה קטנה של בזים שחיה כל השנה ברומא. אחרים נודדים דרומה עם הזרזירים. "כשאתה רואה את הזרזירים מייצרים את הכדורים ההדוקים האלה, זה אומר שיש בז לידם", אמר מונטמג'ורי, חוקר הצפרות. "זה כוח במספרים. זו ההצלחה שלהם".
במשימה להכיל את הנזק
כשהשמש שוקעת ברומא ברוב ימי החורף, צוותים קטנים של עובדים לובשים חלוקים מגן לבנים ותופסים את המגפון. הם חלק מתוכנית, הפרוסה ברחבי רומא, להפריע לזרזירים ולמנוע מהם ללון במקום שבו הם גורמים למטרד הגדול ביותר. "אם נוכל להעביר אותם לאזור ירוק יותר, זה ניצחון", אמרה אחת העובדות, אלקסיה פרנטיני, זמן קצר לאחר שהכניסה סוללות חדשות לנגן מוזיקה המחובר למגפון שלה.
כאשר הוושינגטון פוסט הוטמע עם צוות עבודה בסוף דצמבר, הציפורים החלו להתכנס במקום בעייתי במיוחד: EUR, פרבר שתוכנן כמופע ראווה פאשיסטי על ידי בניטו מוסוליני, המשמש היום כמרכז של מטה משרדים.
אחר צהריים מאוחר אחד, הציפורים הגיעו מעל EUR במספרים כאלה שהחשיכו בטרם עת את השמיים. עד השעה 16:35, הם דמו לגל גאות באוויר, וגם אז, יותר ויותר ציפורים – שחזרו מאוחר מהכפר שלהם לחפש מזון – המשיכו להצטרף למסה.
במפלס הקרקע, הצוותים המתינו לראות באילו עצים יבחרו הציפורים למנוחתם. בשעה 4:58, הציפורים החלו לרדת בטורים מדהימים, מתגודדים בענפים בצפיפות גדולה כל כך עד שנראה כאילו עצים מסוימים קמו לפתע לחיים.
העובדים מיד החלו לפעול, מכוונים את המגפונים שלהם כלפי מעלה, ורעש חד של צווחה קולנית פילח את האוויר.
הרעש הקרין סוג של אימה גרונית: זו הייתה הקלטה של זרזיר במצוקה. הרעש הדהד מהבניינים כך שכל הEUR – במלוא זמזום הנסיעה שלו – נראה היה משחרר צרחות מפחידות. הטקטיקה עבדה: הציפורים, ככל הנראה חשו שאחת משלהן מסמנת סכנה, המשיכו לעלות לאוויר ולחפש מקומות לינה חדשים. "אפשר לראות שהם נסערים," אמר פרנטיני. עד מהרה עברו הציפורים למקום אחר.
זרזירים נפוצים ברחבי צפון אמריקה, ובוושינגטון בשלב מסוים אפילו ניסו לרסס ערפל מגרד-עיניים לתוך עצים (הפתרון הוכח כזמני בלבד). בחלקים אחרים בעולם, הזרזירים נמצאו כל כך מטרידים שניסו להרוג אותם עם רעל. אבל מומחים טוענים שהציפורים מסתגלות היטב, וממילא בעלות תוחלת חיים כה קצרה, עד שהרג שלהן נוטה להיות בלתי יעיל.
רומא השתמשה מאז שנות ה-90 בשיחות המצוקה המוקלטות, אסטרטגיה שהגה ברונו סיגניני, מנהיג ותיק של מחלקת הסביבה בעיר. סיגניני שאל זרזיר ממרכז לשיקום חיות פצועות, הביא אותו למשרדו והקליט את הרעש שלו כשהוא מגיב ללחץ. באמצעות ניסוי וטעייה, סיגניני מצא את חלקי ההקלטה שעבדו טוב יותר עם ציפורים אחרות.
בדרך כלל, לאחר שלושה ימים של שמיעת הרעשים במקום נתון, הזרזירים נוטשים את מקום הלינה לפחות עד העונה הבאה. "פעם הם היו בעיקר במרכז העיר, ועכשיו הם נדחפים קצת לפרברים", אמר סיגניני.
בשנות ה-80, אמר מונטמג'ורי, כמה אנשים בהנהלת העיר של רומא הציעו לנסות להרחיב את אוכלוסיית הבז כדרך להתמודד עם הזרזירים, אבל מהר מאוד הובא לידיעתם שבזים טורפים רק ציפור אחת בלילה. "אתה יכול לתאר לעצמך כמה בזים נצטרך?" אמר מונטמג'ורי.
