המחאה ברחבי איראן נמשכת. אחרי שבשבוע שעבר נצפו הפגנות בכל חלקי המדינה ובייחוד בבזאר בטהרן, הבוקר כבר דווח על הרוגים ראשונים בהפגנות בדרום איראן. הרקע למחאות, ירידה תלולה בשער המטבע האיראני ומחסור במים ואמצעים בסיסיים נוספים. האם משמרות המהפכה אחראים לקפיצות הדרמטיות בשער הדולר באיראן? מקורות אופוזיציה איראניים גולים טוענים שזוהי התנהלות מכוונת של גורמים במשמרות המהפכה, המשחקים בהזרמת כסף לשוק במטרה להציג את נשיא איראן חסן רוחאני ככלי ריק, וליצור לחץ להחלפתו.
לא נעים לראות בזאר סגור, אבל זה בדיוק מה שקרה בשבוע שעבר בטהרן. אלפי אזרחים זועמים פשטו על הבזאר הגדול בטהרן, והכריחו את הסוחרים לסגור את החנויות במחאה על מחירו המאמיר של שער הטומאן לדולר. משם המשיכו רגלית לכיוון הפרלמנט, השוכן לא הרחק מן הבזאר. הם הניפו אגרופים קפוצים, השמיעו סיסמאות ודרשו מהמשטר לחשוב קודם על האזרחים ולהפסיק לבזבז כסף על הרפתקאות בסוריה, תימן ועזה.
בחודשים האחרונים חווה הציבור באיראן עלייה מתמדת בשער החליפין. הלחץ גדול. רק לפני שנה עמד שער הטומאן על 4,200 טומאן לדולר. זהו עדיין השער הרשמי, אך בפועל, השער כבר מזמן לא שם. עם יציאת טראמפ מהסכם הגרעין חלה קפיצה ל־6,000 טומאן. בראשית השבוע הזדעזעו אזרחי איראן לגלות כי השער זינק ל־8,700 טומאן לדולר, ובהמשך הוא אף הגיע ל־9,000 טומאן.
התוצאה הבלתי נמנעת הייתה זינוק מיידי במחירי מוצרי הייבוא, ובראשם הטלפונים הסלולריים. והתגובה לא איחרה לבוא. מוקד הזעם הראשוני היה קניון קטן בדרום טהרן, המתמחה בממכר טלפונים ובחלפנות כספים. הזעם הומר לפעולה, כאשר מאות צעירים יצאו מן הקניון והחלו לצעוד לכיוון הבזאר הגדול, תוך קריאות "לא רוצים דולר של עשרת אלפים טומאן". עד מהרה הצטרפו אליהם עוד ועוד אנשים מן הרחוב. כאשר ההפגנה נכנסה לבזאר הגדול הצטרפו אליה גם רבים מן הסוחרים, אחרי שסגרו את הדוכנים. בשלב הזה כבר החלו לטפטף לרשתות החברתיות צילומי וידאו, שבהם נראו אלפים רצים לאורך הכביש המוביל לפרלמנט. אבל שם כבר המתינה להם המשטרה, ערוכה ודרוכה עם זרנוקי מים ועם גז מדמיע.
בכל פעם שפורצת מחאה באיראן, עולה השאלה מתי יגיע הקץ לשלטון האייתוללות, והאם הפעם זה הדבר האמיתי. תשובות בשלב זה אין, אבל יש תחושה שמשהו אולי קורה. וכדי להבין יותר טוב מה קורה, יש לראות את סגירת הבזאר ואת ההפגנה מול הפרלמנט כעוד שלב ברצף של מחאות, שבו עוד ועוד אנשים באיראן מאבדים את כבלי הפחד.
ההפגנות השבוע הן חלק מרצף מחאות שפרצו בדצמבר האחרון במקומות רבים במקביל בפריפריה האיראנית, רובן ככולן על רקע המצב הכלכלי המידרדר. האיכרים והפועלים חשופים הרבה יותר מבני המעמדות העירוניים למדיניות הריסון הכלכלי של ממשלת רוחאני, הכוללת קיצוץ מסיבי בתקציבי הרווחה. האבטלה בפריפריה חריפה, ופתרונות אין. לכך נלוות בעיות חמורות, ובראשן מחסור כרוני במים.
מאז התקיימה סדרה חריגה בהיקפה של מחאות, המהווה ביטוי לזעם אזרחי מול המצוקה הכלכלית שרק הולכת וגוברת. מוקד הזעם הוא ממשלת רוחאני והנשיא עצמו, שנבחר פעמיים על רקע הציפייה המתמשכת לשיפור כלכלי. אך כגודל הציפייה, כך עומק האכזבה. הקו המחבר בין המחאות הוא עלייה ברמת התסכול האזרחי. מחאת הפריפריה, מצוקת המים, המחאה בעיר קאזרון ושביתת נהגי המשאיות – הן הנקודות הבולטות על הרצף. רובן ככולן כלכליות. שביתת נהגי המשאיות הייתה המשך ישיר למחאת הפריפריה. מחאת הצעירים בקאזרון נבעה מחשש שניסיון של הממשלה לבצע חלוקה מנהלתית של העיר יביא לאבטלה מסיבית בקרב הצעירים. שונה מכל המחאות הללו הייתה מחאת החיג'אב, שביטאה את המיאוס של הנשים הצעירות מהכלא הדתי־פטריארכלי שהמשטר כולא אותו בתוכן. חשיבותו איננה מתמצה בעצם הסרת החיג'אב, אלא בהסרת מחסום הפחד.
מן הפח אל הפחת
ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי, קובע כי "אין ספק שבחודשים האחרונים ניכרת מגמת החרפה של המחאה. הגל חריג בהיקפו, ומבטא תסכול ציבורי גובר נוכח המצוקה הכלכלית המחריפה. ברקע המחאה מככב משבר ציפיות, בעקבות כישלונה של ממשלת רוחאני לחולל שיפור כלכלי משמעותי בעקבות החתימה על הסכם הגרעין. כעת, עם שובן של הסנקציות, צפוי המשבר הכלכלי להעמיק עוד יותר ולהזין את גל המחאה".
אבל, מסייג צימט, יש כמה דברים שטרם קרו והם חיוניים כדי שיתחולל שינוי. ראשית, המחאות הן עדיין בעלות אופי סקטוריאלי, ורובן פורצות על רקע כלכלי. על הרקע הזה, לכניסתו של הבזאר למעגל המחאה השבוע יש בהחלט משמעות. זה לא עוד סקטור. ואכן, אנשי הבזאר אינם עוד סקטור. ב־ 1979, עם פרוץ המהפכה האסלאמית, היו אלה אנשי הבזאר שאיחדו כוחות עם האייתוללות במאבק להפלת השאה. לעמדת אנשי הבזאר יש משמעות בעבור כל האיראנים.
"עם זאת", מדגיש צימט, "המשטר עדיין לא באמת מוטרד. בטהרן יתחילו לדאוג כאשר למחאת הפריפריה וסוחרי הבזאר יצטרפו הצעירים, בני המעמד הבינוני המשכיל, שהובילו את המחאה ב־2009. חשיבותם לא רק כמותית. הם מביאים איתם סדר יום פוליטי אנטי־ממסדי. בלעדיהם, המחאה איננה מציבה אתגר ממשי ליציבות המשטר. בטהרן אולי מוטרדים, אבל אין תחושת איום מיידית. אבל בנתונים כאלה, המשטר מעדיף לנהוג זהירות".
ואכן, זה מה שקורה. כאשר פרצו המהומות בחורף האחרון, הפעילה הממשלה יד קשה.
תחילה היו הרוגים בהפגנות, והמסר שעבר היה שכל ניסיון התקוממות ידוכא ביד ברזל. אבל מהר מאוד הבינו בטהרן שעדיף מבחינתם להכיל את הזעם ובעיקר להימנע מהרג מפגינים, שעלול להצית את הזעם ולקחת את ההפגנות למחוזות לא צפויים. הלקחים האלה יושמו השבוע. גם כאשר המחאה הגיעה קרוב מאוד לפרלמנט, השתמשה המשטרה בזרנוקי מים ובגז מדמיע אבל נמנעה מהפעלת נשק חם.
ועדיין, כל הניתוחים הללו אינם מספקים תשובה אמיתית לשאלה מה גרם השבוע לקפיצה בשער הטומאן. האם היה זה אירוע בלתי נמנע, או שעמדה מאחוריו יד מכוונת. מקורות אופוזיציה בקרב הקהילה האיראנית הגולה בפריז מעריכים כי מאחורי הקפיצה הדרמטית, ולא בפעם הראשונה, עומדים גורמים מסוימים במשמרות המהפכה. בידי משמרות המהפכה, אומרים המקורות, יש כמויות אדירות של כסף. הם יכולים לשחק בשער המטבע על ידי הצפת השוק, ולהוריד את השער באופן דרמטי. המטרה היא לקעקע את מעמדו של הנשיא רוחאני ולהבאיש את ריחו. להציג אותו כמי שהבטיח גדולות ונצורות בכלכלה ושהייתה לו הזדמנות פז לספק לאנשים רווחה, אך מדיניותו הכלכלית הכושלת, בצירוף השחיתות וחוסר הכישרון, חברו לגזול מן העם את כבשת הרש.
צימט נוטה להסכים עם הטענה. "אין ספק שיש ניסיונות של גורמים באיראן המתנגדים לרוחאני, בהם גם משמרות המהפכה, להציג את המחאה כביטוי לכישלון הממשלה. כך למשל יש עדויות שנחשפו על ידי שר התקשורת האיראני, שלפיהן חברות סלולריות עשו שימוש לרעה במטבע זר כדי לרכוש 20 אלף מכשירי סלולר על פי השער הרשמי של הטומאן. אבל התברר שאותן חברות מכרו 15 אלף מכשירים בשער של השוק השחור, והשאירו במחסנים עוד 5,000 מכשירים במטרה לספסר בהם בהמשך. ומכיוון שמשמרות המהפכה שולטים ב־30־40 אחוז מן הכלכלה האיראנית, אי־אפשר לשלול מעורבות שלהם. בזמנו גם מחמוד אחמדינג'אד האשים את משמרות המהפכה שהם שולטים בהברחות הענק באיראן, מכיוון שהם שולטים בגבולות".
אז האם אותם צעירים שאיימו על סוחרים שסירבו לסגור את דוכניהם השבוע, הם קולה האמיתי של המחאה באיראן? או שאולי אלה סוכני השמרנים, מתנגדיו של חסן רוחאני? האם מה שראינו השבוע הוא הסלמה במאבק בין ממשלת רוחאני לשמרנים ובראשם משמרות המהפכה, הנחושים לנצל את המשבר הנוכחי כדי לסלק את רוחאני מהשלטון? שהרי כאשר אותם צעירים קראו "הם משקרים – האויב נמצא כאן ולא באמריקה", הם התכוונו לממשלה.
הצמרת האיראנית, ובראשה המנהיג העליון חמינאי, הציגה אמנם השבוע חזית אחידה והטילה את האשמה כולה על ארה"ב, שהסתלקה מהסכם הגרעין והשיבה את הסנקציות. אבל לא מן הנמנע שבאיראן כבר מבינים שהם על סף מלחמת סחר עם ארה"ב. דונלד טראמפ הרי הבטיח "סנקציות שלא היו כדוגמתן", הן על איראן הן על מי שיסחר עמה, באופן ישיר או עקיף. ייתכן שגם בצמרת האיראנית מבינים שהעם עייף מעצם המחשבה על סבב נוסף של סנקציות, ועל עוד שנים ארוכות של דאגה ומחסור. ייתכן שבטהרן מתלבטים כעת בין האופציה הקלאסית למשוך זמן ולשאת בנטל עד הבחירות הבאות בארה"ב שבהן אולי ייפטרו מטראמפ, או שבטהרן הבינו שבשלב מסוים ייאלצו להידבר עם האמריקנים, ואם כך עדיף שזה יהיה מישהו מקרב השמרנים בעלי הקו הנוקשה, ולא רוחאני הרכרוכי.
"כל האפשרויות גרועות", סיכם השבוע גולה איראני בפריז המעטירה. "כשאצלכם מדברים על חילופי שלטון באיראן, לא מפנימים שהאופציה הסבירה ביותר היא שבמקום רוחאני נקבל בשלטון חונטה צבאית־קלריקלית".
