"זה נשמע מטורף", מודה ניק סלואן. "אבל אם תסתכלו על הפרטים, התוכנית אינה באמת כזאת משוגעת". סלואן, מומחה לחילוץ והצלה ימיים, הוא ההוגה של תוכנית חדשה שהשיגעון שבה עלול להיות בדיוק מה שדורש המשבר שהיא באה לפתור: גרירת קרחון ענק מאנטארקטיקה לקייפטאון שבדרום אפריקה, כדי לספק מים מתוקים לעיר הנתונה בבצורת קשה.
הברזים בקייפטאון נסגרו כמעט השנה, אך הירתמות תושבי העיר להפחתת השימוש במים וכן גשמי הסתיו הצילו את המצב ברגע אחרון. למרות זאת, האיום צפוי לשוב ולרחף מעל העיר הדרום־אפריקנית השנה ובשנים הבאות.
לפי הצעתו של סלואן, תוצב סביב קרחון ש"יילכד" במימי האוקיינוס הסמוכים לאנטארקטיקה מעטפת בידוד חיצונית, שתמנע את המסתו. לאחר מכן יגררו את הקרחון מכלית נפט ענקית ושתי ספינות גרר. הן יובילו אותו לדרום אפריקה, מרחק של כ־2,000 ק"מ. הקרחון עצמו – שייבחר בקפידה בעזרת רחפנים וסריקות רנטגן – יהיה בערך באורך קילומטר, ברוחב 500 מטרים ובעומק 250 מטרים, ויהיה שטוח וישר.
כשהקרחון יגיע לאזור דרום אפריקה, בכל יום ייאספו ממנו המים הנמסים בעזרת תעלות מיוחדות ומכונת טחינה, שתיצור מעין ברד. השיטה תפיק 150 מיליון ליטרים של מים מתוקים בכל יום במשך שנה.
יהיו שיגידו שהתוכנית היא לא יותר מפנטזיה בלי סיכוי להתממש. אבל לסלואן הדרום־אפריקני יש מוניטין של מי שלוקח על עצמו משימות בלתי אפשריות, לאחר שהצליח להציף מחדש את ספינת הענק "קוסטה קונקורדיה", שהתהפכה בשנת 2012 בתאונה שהרגה 32 אנשים. המבצע היה אחת מפעולות החילוץ הימיות הגדולות והמורכבות ביותר.
"קרחונים מורכבים מהמים המתוקים ביותר בעולם", אומר סלואן, שייסד את חברת "סלואן מרין". "אלפי קרחונים מתנתקים מאנטארקטיקה בכל שנה. אמא אדמה מקניטה אותנו כבר הרבה זמן ואומרת 'יש כאן מים'".
לפי הערכותיו של סלואן, גרירת הקרחון תעלה כ־100 מיליון דולרים ותימשך כשלושה חודשים. תהליך קצירת המים יעלה עוד 50־60 מיליון דולרים בשנה. "ברוסיה כבר הרחיקו בעבר קרחונים מאסדות נפט, אבל אלה היו קרחונים קטנים ששקלו כחצי מיליון טונות. במקרה הזה מדובר במשקל של 100 מיליון טונות".
בקייפטאון נאבקים בינתיים בבצורת בדרכים מגוונות: מבניית מתקנים להתפלת מי ים ועד פרסום הוראה הקוראת לצמצום הורדות המים בשירותים. טרם ברור אם הרשויות בקייפטאון ישוכנעו לתמוך בתוכניתו של סלואן. "בשלב הזה נראה לנו ששאיבת מי תהום או התפלת מי ים הן אפשרויות זולות יותר, או לכל הפחות עלותן תהיה זהה", אומר איאן נלסון, סגן ראש העירייה.
יש גם תהיות לגבי המכניקה של הזרמת המים מהקרחון למערכת חלוקת המים העירונית. נוסף על כך, אין דרך לדעת אם הקרחון יוכל להפיק את אותה כמות מים ברגע שיגיע לקייפטאון. תוכניתו של סלואן היא לגרור את הקרחון הענק לאזור שנמצא 150 ק"מ מצפון למפרץ סנט הלנה בדרום אפריקה, מכיוון שזרם בואנגלה הקר שומר את המים באזור אפס מעלות צלזיוס.
סלואן מציע שכאשר יגיע הקרחון ליעדו, הוא יעוגן בתעלת צוללות תת־ימית ישנה. הקרח יימס לאיטו, והמים יישאבו אל תוך מכליות שיובילו אותם לקייפטאון. "התוכנית לא תפתור את המשבר לחלוטין, אבל תספק בין 20 ל־30 אחוזים מדרישות המים השנתיות של העיר", אומר סלואן.
"התוכנית הזאת משוגעת, אין שאלה", אומר אולף ארנהיים, מומחה קרחונים רב ניסיון מנורווגיה, שעבד בעבר על תוכנית דומה בערב הסעודית. לפי ארנהיים, מעולם לא נגרר קרחון גדול כל כך, ולא ידוע אם הוא ישרוד בכלל את זרמי הים בדרכו לדרום אפריקה. ובכל זאת, לדבריו, "התכנית מציאותית, מכיוון שאנחנו יודעים הרבה יותר היום משידענו לפני ארבעים שנה. הסיכון בתוכנית גבוה, אך אם היא תצליח הגמול שלה יהיה גבוה ביותר".
וולפגנג פורג, מנכ"ל החברה השווייצרית "ווטר וויז'ן" שהצטרפה לפרויקט של סלואן, אומר שלתוכנית יש פוטנציאל אדיר, במיוחד לנוכח האפשרות להחמרת הבצורת בעיר. סלואן עצמו אומר שכל מה שהוא צריך זה אור ירוק: "אם נקבל אישור להתחיל היום, הקרחון יהיה כאן עד חג הפסחא 2019".
