במרחק אלפי קילומטרים מישראל, משחקת לה קבוצת כדורגל פלסטינית באצטדיון בבירת צ'ילה, סנטיאגו.
מאות אוהדים יצאו לתמוך בקבוצה שלהם, "מועדון הספורט הפלסטיני" – מועדון כדורגל מקצועי המשחק בצבעי הירוק, השחור, האדום והלבן של דגל פלסטין. השרוול השמאלי של חולצת הקבוצה מציג "מפה פלסטינית היסטורית" – שהיא בעצם מפה של ארץ ישראל.
הפוליטיקה תמיד הייתה חלק מהמועדון. "יותר מקבוצה, עם שלם", מכריז הלוגו של המועדון. "יש לנו אפילו שירים: 'עזה מתנגדת/פלסטין קיימת'", אמר המעריץ רפאל מילאד, איש עסקים בן 29. "פלסטינו היא בת 100, היא מבוגרת ממדינת ישראל", הוא הוסיף תוך שימוש בכינוי של הקבוצה.
"פלסטינו היא פלסטין"
בתחילת המאה ה-20 הגיעו לצ'ילה הרחוקה ערבים נוצרים מהעיר בית לחם, ומהכפרים בית ג'אלה ובית סחור, והקימו קהילה דרום-אמריקנית המונה כיום כחצי מיליון איש – הגדולה ביותר מחוץ לעולם הערבי. הם הפכו לסוחרי טקסטיל מצליחים, וצאצאיהם נכנסו לעולם הפוליטי: 35 היו שרים או חברי קונגרס. שלושה עשורים לאחר הקמתו ב-1920, המועדון ערך את הופעת הבכורה המקצועית שלו.
"פלסטינו היא פלסטין ופלסטין היא פלסטינו. תמיד אכפת לנו מאוד מהמטרה", אמר רוברטו בשארה, שחקן מועדון לשעבר.
הקבוצה זכתה בשני תארים לאומיים (1955 ו-1978) ועלתה לחצי הגמר בגביע הליברטדורס ב-1979. ב-2014, הקבוצה שינתה את הספרה 1 בגב חולצתה לצורת "המפה הפלסטינית" לפני 1948, אך היא נקנסה בשל כך על ידי התאחדות הכדורגל הצ'יליאנית לאחר תלונה, והשימוש בחולצה זו נאסר. פעם השחקנים גם עוררו מחלוקת כאשר חבשו על המגרש כאפיות.
ב-2019, המועדון סידר לאוהדים ברמאללה מסכי ענק כדי לעקוב אחר משחק מול ריבר פלייט, מועדון הפאר הארגנטינאי, והוא מממן דרך קבע בתי ספר לכדורגל לפלסטינים ביו"ש ובעזה.
היום כבר אין בהרכב שחקנים ממוצא פלסטיני. האחרון היה ניקולס זדאן, שעזב את המועדון ב-2021. אבל הצוות ממשיך לייצג את "כל אותם הפלסטינים שנמצאים שם. כל ניצחון של פלסטינו… הוא שמחה קטנה בתוך הסבל שהם חווים מדי יום", מיגל קורדרו, עורך דין בן 49.
כשהם לא באצטדיון, אוהדים מתאספים לצפות במשחקים במועדון האוהדים, גם הוא בסנטיאגו, שמתהדר בכ-4,600 חברים. המקום מתהדר ב"מפה הפלסטינית ההיסטורית" שהזכרנו לעיל, ציור קיר עם דמותו של יאסר ערפאת ומשמיע מוזיקה ערבית ברקע.
