התגובות בשמאל האמריקני להודעת הבית הלבן ביום שני בשבוע שעבר על מועמדותו של ברט קבאנו לשופט בבית המשפט העליון, במקום השופט הפורש אנתוני קנדי, היו חריפות אך צפויות. קשה לראות מועמד שמרני כלשהו מטעם הנשיא טראמפ שהיה זוכה לקבלת פנים שונה מזו שקידמה את קבאנו: הפגנות מחוץ לבית המשפט, טורים אפוקליפטיים בעיתונות הליברלית, וזעקות שבר על קץ הדמוקרטיה ברשתות החברתיות. עמדתו הנוכחית של קבאנו נגד חקירות פליליות של נשיאים מכהנים – לאחר שבעבר היה חלק מהצוות שחקר את הנשיא קלינטון – מוסיפה לזעם הדמוקרטי ולתחושה שמדובר במשחק מכור.
אבל האמת היא שקבאנו הוא בחירה סולידית מבחינת טראמפ, שוויתר על דמויות שמרניות ורדיקליות בהרבה. קבאנו הוא בשר מבשרה של מערכת המשפט האמריקנית. הוא נלד וגדל בוושינגטון הבירה, צמח בסביבה משפטית אליטיסטית להפליא, וכבר בגיל 38 הוכרז בידי הנשיא בוש האב כמועמד לשופט בבית המשפט לערעורים של מחוז קולומביה – הערכאה שנחשבת שנייה בחשיבותה בארה"ב אחרי בית המשפט העליון. לא פחות משלוש שנים חלפו עד שהמינוי אושר בסנאט, ועדיין, בגיל 41 הוא היה השופט הצעיר ביותר שמונה אי־פעם לתפקיד.
כעת, 12 שנים אחרי, טראמפ מאותת בעצם הבחירה בקבאנו כמועמד, כשהוא מעוניין בהליך אישור מהיר בהרבה. הדד־ליין ברור לכולם: 6 בנובמבר, יום בחירות אמצע הקדנציה.
עם פרישתו של אנתוני קנדי לפני כשבועיים, עמדו בפני טראמפ שתי אפשרויות עיקריות. למשוך את המינוי ואת אישורו עד הסתיו, כלומר לאחר בחירות אמצע הקדנציה, או לנסות לבצע מינוי מהיר לפניהן. לשתי האפשרויות היו מבחינתו ומבחינת המפלגה הרפובליקנית יתרונות וחסרונות, וכדי לרדת לעומקן צריך להבין את המצב הפוליטי בוושינגטון.
לפי החוקה האמריקנית, הנשיא הוא בעל הסמכות היחידה להמליץ על מועמד לבית המשפט העליון. בעוד בישראל, למשל, ישנה לפחות מראית עין של בחירה מקצועית המגולמת בוועדה שבה חברים בעלי דעות פוליטיות שונות, בארה"ב שופט עליון הוא משרה פוליטית לחלוטין ואיש אינו מפקפק בכך. נשיאים רפובליקנים ממנים שופטים שמרנים, ונשיאים דמוקרטים ממנים שופטים ליברלים.
אגב, לא תמיד הדבר עולה יפה. כששאלו את הנשיא הרפובליקני דווייט אייזנהאואר על טעויות שעשה בכהונתו, הוא השיב במשפט שהפך לקלאסיקה: "עשיתי שתי טעויות גדולות, ושתיהן יושבות בבית המשפט העליון". הוא התכוון לארל וורן ולוויליאם ברנן, שני שופטים שמינה מתוך אמונה כי יצטרפו לאגף השמרני בבית המשפט, אבל שניהם ביצעו פניית פרסה אידאולוגית והתגלו כליברלים, אפילו ליברלים מאוד. זו גם הסיבה שבעשורים האחרונים המינויים נעשים אידאולוגיים ומובהקים יותר, באופן שמשקף גם את הקיטוב בחברה האמריקנית.
לאחר שהנשיא מכריז על מועמד, הסנאט צריך לאשר את המועמדות. בסנאט האמריקני ישנם 100 חברים, שניים מכל מדינה. במקרה של תיקו 50־50, מי שמכריע הוא סגן הנשיא, המשמש גם נשיא הסנאט. סנטורים נבחרים לשש שנים, ובכל שנתיים נבחר מחדש שליש מהסנאט. כיום ישנו בסנאט רוב דחוק מאוד לרפובליקנים – 49:51. עם רוב זה הצליח טראמפ למנות מיד עם תחילת נשיאותו את השופט העליון הראשון בקדנציה שלו: ניל גורסיץ'.
לא סומך על המזל
בחירות אמצע הקדנציה נחשבות תמיד למעין משאל־עם על השנתיים הראשונות של הנשיא. הוא עצמו אמנם אינו עומד לבחירה, אבל הציבור האמריקני יכול להפוך אותו ל"ברווז צולע" אם יבחר קונגרס לעומתי, כלומר שהרוב בו שייך למפלגה היריבה. זה מה שאירע לאובמה בבחירות אמצע הקדנציה בשנת 2014, שבהן איבד את הרוב הדמוקרטי בסנאט (בבית הנבחרים הרוב הפך לרפובליקני כבר ב־2010, ומאז ועד היום הוא נשאר כך). הרוב הרפובליקני החדש בסנאט הצליח למנוע מאובמה במשך כשנה למנות שופט עליון ליברלי במקום השופט הארכי־שמרן אנטונין סקאליה, שנפטר בפברואר 2016. ואז הגיעו הבחירות, טראמפ ניצח והשאר היסטוריה.
בבחירות הקרובות, כמו בכל שנתיים, ייבחר מחדש כל בית הנבחרים וכאמור שליש מהסנאט. בית הנבחרים אינו משתתף בהליך המינוי של שופטים, אבל הסנאט בהחלט כן. לפני טראמפ עמדו אפוא שתי אפשרויות: האחת, להשתמש במינוי השופט הבא כדגל שבעזרתו ידרבן את הרפובליקנים לצאת לקלפי בהמוניהם כדי לשמר את הרוב השמרני בבית המשפט העליון ואף לחזק אותו. האפשרות השנייה, שבה בחר לבסוף, היא לא לסמוך על המזל ולנסות למנות את קבאנו במהירות האפשרית.
ההוכחה הטובה ביותר לכך שזו כוונתו של הנשיא היא דווקא בביקורת שנמתחת על המינוי החדש מהכיוון השמרני. הסנטור טד קרוז מטקסס, למשל, מי שהתמודד מול טראמפ על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, טוען כי קבאנו אינו שמרן דיו, והביע הסתייגות מכמה חוות דעת משפטיות שכתב בנושאים החשובים לרפובליקנים כמו הפלות וחוקי סעד שונים.
טראמפ הבין, כנראה בעצת יועציו, שדווקא בחירה באישיות שאין חולק על סגולותיה המשפטיות ושנהנית מקשרים איתנים גם בקרב ליברלים, היא הצעד הנכון לקראת מערכת בחירות שאמריקנים רבים רואים אחת מהגורליות ביותר שהיו בארה"ב. סנטורים רפובליקנים העומדים לבחירה מחודשת במדינות שאינן שמרניות במובהק, היו עשויים להתנגד למועמד רדיקלי מדי כדי לא לפגוע בסיכויי הבחירה שלהם בקרב בוחרים מתנדנדים.
טראמפ יכול היה להחליט אחרת, כלומר למשוך את המינוי עד לאחר הבחירות ולהפוך את הנושא למנוע שידרבן את בוחריו לצאת לקלפי. היה בכך אפילו היגיון: 33 מושבים בסנאט עומדים השנה לבחירה מחדש, ומתוכם 24 מוחזקים בידי דמוקרטים ורק תשעה רפובליקנים. מראש, אם כן, הסיכוי של הרפובליקנים "לגנוב" מושב או שניים ולהגדיל את הרוב שלהם, גדול מזה של הדמוקרטים לצמצם אותו.
אם לא די בכך, מתוך 24 המושבים הדמוקרטיים שעומדים לבחירה מחודשת בסנאט, עשרה נמצאים במדינות שבהן טראמפ ניצח ב־2016. כלומר, מקומם כלל אינו מובטח. לעומת זאת, רק סנטור רפובליקני אחד שעומד לבחירה מחדש נמצא במדינה שבה ניצחה הילרי קלינטון ב־2016: נבדה.
במילים אחרות: אף שבבחירות אמצע הקדנציה מפלגת השלטון נוטה לחטוף סנוקרת הגונה, הסיכוי של הרפובליקנים לשמור על הרוב בסנאט ואולי אף להגדיל אותו נראה הפעם לא רע בכלל. טראמפ יכול היה לבצע הימור מושכל ולבנות על כך שהרוב השמרני בסנאט יישאר גם אחרי 6 בנובמבר, אבל החליט שלא לקחת סיכון אלא לנסות להעביר את המינוי בסנאט הנוכחי. החיסרון: מינוי השופט עשוי לזרוע אדישות בקרב הבוחרים השמרנים, זאת לעומת ההתלהבות בצד הדמוקרטי מהאפשרות לקצץ את כנפיו של הנשיא השנוא באמצעות העברת הרוב בשני בתי הקונגרס לידיים ליברליות.
תסריט בלהות
שופטים בבית המשפט העליון בארה"ב ממונים לכל ימי חייהם, אלא אם כן ביצעו עבירה שמחייבת את הדחתם. בפועל הם מכהנים עשרות שנים בתפקידם. העובדה הזו, יחד עם החלוקה הקטגורית המובהקת של בית המשפט לשמרנים וליברלים, הופכות כל מינוי כזה לנדיר וחשוב ביותר. הנסיבות הובילו לכך שלטראמפ, פחות משנתיים לתוך כהונתו, כבר ניתנת ההזדמנות למנות שני שופטים עליונים. אלא שאם הדמוקרטים נבהלו משני המינויים הראשונים, הפחד הגדול שלהם הוא מהמינוי השלישי, אם זה אכן יקרה. שני השופטים שמינה וימנה טראמפ לא שינו את מאזן הכוחות בבית המשפט. שני כיסאות שמרניים התפנו (אנטונין סקאליה, שכאמור נפטר ב־2016, ואנתוני קנדי שפרש לא מכבר), ושני שמרנים מונו או ימונו. הרוב השמרני שקיים כבר לא מעט שנים – חמישה לעומת ארבעה ליברלים – לא השתנה.
אמנם, אין דין מחליפו של סקאליה כדין מחליפו של קנדי. סקאליה נחשב לשופט השמרן ביותר שכיהן אי־פעם בבית המשפט העליון. קנדי, לעומת זאת, הצטרף לא פעם לעמדת ארבעת השופטים הליברלים והיה למעשה לשון המאזניים בבית המשפט. כמה פסיקות ליברליות בשנים האחרונות – למשל הפיכתם של נישואין חד־מיניים לזכות חוקתית בכל מדינות ארה"ב – הושגו באמצעות קולו של קנדי. אי לכך, מינוי קבאנו – ללא ספק שופט שמרן בהרבה מקנדי, גם אם לא כמו סקאליה – הוא הישג חשוב לשמרנות האמריקנית.
אבל כאמור, באופק ישנן עוד שנתיים לקדנציה של טראמפ. אם ייבחר שוב ב־2020, יהיו אלה שמונה שנים של נשיא רפובליקני. כאן כבר לא יהיה בלתי מנומס להזכיר את גילה של השופטת הליברלית והיהודייה, רות ביידר־גינסבורג: 85. בשבוע שעבר היא ביקרה כאן לרגל קבלת פרס בראשית למפעל חיים. היא השתתפה בכמה פורומים ודיונים, והפגינה צלילות וחדות. אמנם דיבורה איטי וכבד קמעא, אך כרגע אין ספק בכשירותה לתפקיד. עם זאת, אנשים לא נעשים צעירים, ובקרב הדמוקרטים ישנו חשש שכיסאה עשוי להיות המינוי הבא של טראמפ. אם זה יקרה, הרוב השמרני בבית המשפט העליון האמריקני כבר יעלה לשישה שמרנים לעומת שלושה ליברלים. מבחינת הדמוקרטים, זהו תסריט בלהות.
בשיח פומבי שנערך ביום שישי שעבר בחסות השגרירות האמריקנית בירושלים, בין ביידר־גינסבורג לנשיאת העליון לשעבר דורית ביניש, הופנתה מהקהל שאלה לעבר השופטת האמריקנית האורחת, בנוגע למינוי השופט החדש והשלכתו על יחסי הכוחות בבית המשפט שבו היא מכהנת. היא השיבה תשובה מתחמקת, וטענה בצדק כי אינה יודעת מיהו המועמד. כיום היא כבר יודעת; היא וחבריה מכירים היטב את קבאנו ואת פסיקותיו. יותר מ־300 כאלה נכתבו בתקופת כהונתו בבית המשפט של מחוז קולומביה, ורבות מהן הגיעו לאחר מכן כערעורים לבית המשפט העליון והתקבלו כמות שהן כעמדת הרוב השמרני. במובן הזה, קבאנו עומד להתיישב בכיסא שכמו עוצב במיוחד בשבילו. 
