במפעל לבנים אדומות בעיר המבורג שבגרמניה קליפות פולי קקאו נכנסות מצד אחד, ומהצד השני יוצאת אבקה שחורה ומיוחדת עם פוטנציאל להילחם בשינויי האקלים. החומר, המכונה "ביו-צ'אר" (ביו-פחם), מיוצר על ידי חימום קליפות הקקאו בחדר נטול חמצן ל-600 מעלות צלזיוס. התהליך "נועל" את גזי החממה והתוצר הסופי יכול לשמש כדשן, או כמרכיב בייצור "בטון ירוק".
בעוד שתעשיית הביו-צ'אר עדיין בחיתוליה, מומחים טוענים כי הטכנולוגיה עשויה להציע דרך חדשה להיפטר מפחמן באטמוספרה של כדור הארץ. לפי הפאנל הבין-ממשלתי של האו"ם לשינויי אקלים (IPCC), ביו-צ'אר עשוי לשמש ללכידת 2.6 מיליארד מתוך 40 מיליארד טונות הפחמן הדו-חמצני המיוצרות כיום על ידי האנושות מדי שנה, אבל הגדלת השימוש בו נותרה אתגר.
"אנחנו הופכים את מחזור הפחמן", אמר פייק סטנלונד, מנכ"ל Circular Carbon, במפעל הביו-צ'ארים בהמבורג. המפעל, אחד הגדולים באירופה, מקבל משלוח של קליפות הקקאו המשומשות דרך רשת של צינורות אפורים ממפעל שוקולד שכן. הביו-צ'אר לוכד את הפחמן הדו-חמצני הכלול בקליפות – בתהליך שאפשר להחיל על כל צמח אחר. המפעל עטוף בריח קל של שוקולד ומחומם בחום המופק מצינורות המתקן.
אם היו נפטרים מקליפות הקקאו בצורה הרגילה, הפחמן שבתוך תוצר הלוואי שאינו בשימוש היה משתחרר לאטמוספירה תוך כדי פירוקו. במקום זאת, הפחמן נשאר סגור בביו-צ'אר "במשך מאות שנים", כך אומר דיוויד הובן, מדען סביבה במכון UniLaSalle בצרפת. טון אחד של ביו-צ'אר – או פחם ביולוגי – יכול להכיל כמות "שוות ערך לשתיים וחצי עד שלוש טונות של פחמן דו-חמצני", אמר הובן.
ביו-צ'אר כבר שומש על ידי אוכלוסיות ילידיות ביבשות אמריקה כדשן, לפני שהתגלה מחדש במאה ה-20 על ידי מדענים שחקרו קרקעות פוריות במיוחד באגן האמזונס. המבנה דמוי הספוג של החומר המפתיע, מפרה את היבולים על ידי הגברת ספיגת המים והחומרים המזינים באדמה.
המוצר הסופי נשפך לשקים לבנים כדי להימכר לחקלאים מקומיים בצורת גרגירים. אחד מאותם חקלאים הוא סילביו שמידט, בן 45, המגדל תפוחי אדמה ליד ברמן, ממערב להמבורג. שמידט מקווה שהביו-צ'אר יעזור "לתת יותר חומרים מזינים ומים" לקרקעות החוליות שלו.
תהליך הייצור, הנקרא פירוליזה, מייצר גם נפח מסוים של ביו-גז, הנמכר למפעל השכן. בסך הכל, 3,500 טונות של ביו-צ'אר ו"עד 20 שעות מגה-וואט" של גז מיוצרים על ידי המפעל מדי שנה מ-10,000 טונות של קליפות קקאו. עם זאת, עדיין קשה להגדיל את שיטת הייצור לרמה שה-IPCC חולמת. "כדי להבטיח שהמערכת אוגרת יותר פחמן ממה שהיא מייצרת, הכול צריך להיעשות באופן מקומי – עם מעט או ללא הובלה. אחרת, אין בזה היגיון", אמר הובן.
לא כל סוגי הקרקע מותאמים היטב לביו-צ'אר. הדשן "יעיל יותר באקלים טרופי", בעוד שחומרי הגלם לייצורו אינם זמינים בכל מקום, אמר הובן. העלות יכולה להיות עצומה גם כן – "בסביבות 1,000 יורו לטון – זה יותר מדי עבור חקלאי", הוא הוסיף. כדי לנצל טוב יותר את האבקה השחורה החזקה, הובן אמר שיהיה צורך למצוא יישומים אחרים. תעשיית הבנייה, למשל, יכולה להשתמש בביו-צ'אר בייצור בטון "ירוק".
אבל כדי להרוויח, עסקי הביו-צ'ארים העלו רעיון אחר: מכירת תעודות פחמן. הרעיון הוא למכור תעודות לחברות המעוניינות לאזן את פליטת הפחמן שלהן על ידי ייצור כמות נתונה של ביו-צ'אר. עם הכללת ביו-צ'אר במערכת תעודות הפחמן האירופית "רואים צמיחה חזקה במגזר", אמר המנכ"ל סטנלונד. החברה שלו מעוניינת לפתוח שלושה אתרים חדשים לייצור ביו-צ'אר נוסף בחודשים הקרובים.
ברחבי אירופה, פרויקטים של ביו-צ'אר החלו להתרבות. לפי פדרציית תעשיית הביו-צ'ארים, הייצור אמור להכפיל את עצמו לכמעט 90,000 טון השנה, בהשוואה ל-2022.
