מחקר: ההומור הנפוץ בימי הביניים – בדיחות על ארנבות רצחניות

השנה היא שנת 1480 (בערך), ומשורר אנגלי נודד נכנס לבר. מה הוא מספר לקהל האיכרים השיכורים שנמצאים בפנים? סדרה של בדיחות על בריחת שתן, ארנבות רצחניות ושתייה מוגזמת, על פי מחקר ספרותי חדש.

המחקר, שפורסם ב-Review of English Studies ביום רביעי האחרון, מצא כי ספר מימי הביניים המכונה כתב היד "Heege" (היג) אינו מחברת רגילה, אלא כולל למעשה תסריט קומי של בדרן נודד ללא שם, הידוע גם כ-"Minstrel" (מינסטרל). משמעות הגילוי היא שכתב היד מספק, אולי בפעם הראשונה, הצצה ישירה למסורת בעל-פה של מעשי מינסטרל אנגליים שנדמה שאבדה בזמן.

בדיחות המשוררים הללו הן המקבילה של ימי הביניים לתוכניות אירוח ליליות, אמר ג'יימס ווייד, המומחה מאוניברסיטת קיימברידג' העומד מאחורי המחקר. כתב היד תומלל ככל הנראה בסביבות 1480 באנגליה על ידי ריצ'רד היג, מורה משפחתי; מומחים ספרותיים חשבו בעבר שתוכנו הוא ממקור לא ידוע. "זה נותן לנו הצצה לקומדיה חיה ובידור בימי הביניים שאחרת היו הולכים לאיבוד", אמר ווייד, וציין את הדמיון שבין סגנון הבדיחות של המינסטרל לקומדיה שנותרה פופולרית כיום.

מינסטרלים היו בדרנים נחותי-דרג שנסעו בין בתי מרזח כדי לזמר ולספר סיפורי מעשיות "מפוארים" (ולעיתים קרובות טפשיים) שהנעימו את שגרת יומם הקשה של האיכרים, ולגלגו על הקהל ועל האדונים הפיאודליים שלהם כאחד. קיומם ברחבי אירופה של ימי הביניים מתועד היטב, אבל בהתחשב בעובדה שרוב המינסטרלים לא ידעו קרוא וכתוב – לא שרדה באנגליה עדות ישירה לרפרטואר הקומי שלהם מאותה תקופה.

ווייד טען שזה בדיוק מה שמייחד את כתב היד של היג. "זה נכתב על ידי סופר שהלך להופעות של מינסטרל", הוא אמר, בהתבסס על ניתוח חדש של הטקסט העוסק באינטראקציה של הקהל, חוש ההומור המרושע של המינסטרל ובאורכן הקצרצר כל אחד מההופעות, מה שהופך אותן למעין מערכונים המתאימים להפסקות שבין חלקי הארוחה.

"המינסטרל מלהיב את עצמו. הוא עוסק בקומדיה מצבית, בסלפסטיק, בהומור המבוסס על תנועות גוף גסות", אמר ווייד והוסיף כי ספר הבדיחות מכיל גם הומור עצמי, שמקנה לו אלמנט מודרני של רגישות. הקטעים כוללים גם את השימוש הידוע הראשון במונח "Red Herring" (הרינג אדום), כלומר זריקת מידע לא רלוונטי אל תוך משפט במטרה להסיח דעת.

הבדיחות של המינסטרל מציירות תמונה מלאת חיים של הומור אנגלי של סוף ימי הביניים, כשהן הופכות סצנות יומיומיות לאפקט קומי ומראות לעתים קרובות איכרים ומלכים "נעקצים" על ידי הטיפשות או החמדנות שלהם.

בחוברת אחת, שכותרתה "ציד הארנבת", יצאו איכרים לא-חכמים-במיוחד לצוד ארנבות. בתוך הבלגן והבלבול של המרדף, הציידים צדים בסופו של דבר אחד השני. הסצנה כל כך כאוטית עד שאחד האיכרים נבהל ומפחד שהארנב ירצח אותו, ולא להיפך.

בשלב מסוים, הסיפור הולך כך (כל הסיפורים כאן תורגמו על ידי ווייד מאנגלית תיכונה):

***

ג'ק ווייד מעולם לא היה כל כך עצוב כמו שהיה כשהארנבת דרכה על ראשו, למקרה שהיא תתלוש את גרונו.

***

דמותו של השפן הרוצח – המוכר למעריצי הסרט "מונטי פייטון והגביע הקדוש" משנת 1975 – חוזרת על עצמה לאורך כל הספרות האנגלית של ימי הביניים. לפי הספרייה הבריטית היא אפילו מופיעה ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר, מאה שנים לפני כתב היד של היג. הפיכת החיה הצייתנית, בעלת ארבע הרגליים מטרף לטורף, הייתה בעלת תהודה ספציפית לאוזני ימי הביניים, מכיוון שרבים מאותם הבליינים בבתי המרזח היו מעבירים את חייהם בעבודה לצד בעלי חיים.

בעלי חיים מספקים מקור קבוע להומור בקטעי המיניסטרל. במערכון אחר, הבדרן מספר על תקופה שבה נכנס לכנסייה כדי לגלות שספסליה מכוסים בדגים. יש גם את הפעם שבה השתתף במשתה שהוכן והוגש על ידי שועל מנגן בכינור, עם דבורה על החליל.

באופן מפתיע, או שאולי לא, חלק מהקטעים מכילים בדיחות גסות יותר. באחד, גבר נרדף על ידי בריחת שתן לאחר שקיבל מכה על גבו:

***

לכן עד מהרה הוא נפגע בגב, לנצח אחרי שהתחתית שלו אמרה "קוואק" – בכל פעם שהוא קם ללכת.

***

שגרה נוספת לובשת צורה של דרשה מדומה שמגחיכה את הכמורה – שרק דוגמה אחת או שתיים ממנה שרדו עד היום, לדברי ווייד. באחד, המינסטרל מציע שהסעודה האחרונה עשויה להיות בעצם נקניקיית בשר. באחר, הוא מדבר בשבח שתיית האלכוהול ובסגולותיו, ומציע לאנשים יראי שמיים להקפיד לסיים את המשקה שלהם אם הם רוצים מקום בגן עדן:

***

אם יש לכם כוס גדולה ביד והיא מלאה בבירה טובה ואתם משאירים כלשהו בפנים – אתם מסכנים את נשמתכם. נאמר בתנ"ך שמישהו שלא טוב בשתייה כנראה לא יגיע לגן עדן.

***

"במאה ה-15, זה היה דבר קיצוני", אמר ווייד. "חוסר ההישרדות שאפיינה אותה תקופה מעיד שזה ממש היה על סף הקבילות של אנשים", הוא הוסיף – והשווה בין ז'אנר הדרשות המדומה של ימי הביניים למקבילה המודרנית של קומיקס סאטירי של פוליטיקאי. מינסטרלים היו מציגים לעתים קרובות את ההופעות שלהם בבתי מרזח, כלומר יש סיכוי טוב שהבדיחות – גם אם היו מעט "חצופות" בסגנונן ובמהותן – נועדו לצחוק גם על הקהל השיכור, אמר ווייד.

במקום אחר בדרשה המדומה, הבדרן מספר סיפור אבסורדי על קבוצת מלכים גרגרנית שדוחסים את עצמם בכל כך הרבה דייסה שהם הופכים ל"הרינג אדום":

***

פעם היה מלך שעשה משתה גדול, והזמין שלושה מלכים למשתה שלו. שלושת המלכים האלה אכלו מנה אחת של דייסה. והם אכלו כל כך הרבה שהבטן שלהם התפוצצה. ומהבטן יצאו 24 שוורים לוחמי-חרב. ולא נותרו עוד בחיים אלא שלושה הרינגים אדומים.

***

הבדיחה היא שאריסטוקרטים אדירים הופכים לחסרי תועלת ברגע שהם מבלים יחד. "הדרך הזו לספר בדיחות – לקחת אנשים שנמצאים למעלה ולהוריד אותם למטה – זה סוג של מצחיק באופן אוניברסלי", אמר ווייד.

איכרים מימי הביניים נרגעו ושחררו לחץ אחרי יום עמל קשה בשדה, בדיוק כמו שאנחנו עושים היום על ידי הפעלת הטלוויזיה, אמר ווייד. "הם עשו הרבה מאותם סוגים של דברים שאנחנו עושים", אמר. "לכו לפאב או לבר האהוב עליכם ותשתחררו לערב אחד. שתו קצת בירה, תאכלו אוכל נחמד ותהנו מקצת בידור".