הטקס שהתקיים באחר הצהריים של ה־18 באוקטובר 1867 היה אמור להיות תכליתי וקצר. קבוצת חיילים אמריקנים שהגיעה לא מכבר אל חופי העיר סיטקה בשתי ספינות קיטור צעדה לעבר בית המושל הרוסי, שניצב בראש גבעה בעיר שהייתה אז בירת אלסקה. קבוצת חיילים רוסים כבר המתינה להם בחצר הבית, וכולם יחד התייצבו אל מול עמוד הדגל, שבעוד כמה רגעים יורד ממנו דגל הנשר השחור בעל שני הראשים – סמל הצאר הרוסי – ויונף בראשו דגל הכוכבים והפסים האמריקני.
אך הדגל הרוסי סירב לרדת. שתי עדויות שנשתמרו מאז מתארות מאבק עיקש שנאלצו לנהל לא פחות מארבעה חיילים רוסים עם הדגל הסורר, כשציפורניו של הנשר כמו נאחזות בעמוד ומסרבות לעוזבו. רק אחרי שהדגל נקרע לשניים הצליחו החיילים להורידו לאדמה, והדגל האמריקני עלה לראש התורן. הליך מכירת אלסקה מרוסיה לארצות הברית הסתיים רשמית בפעולת התנגדות סמלית של דגל הקיסר אלכסנדר השני, באופן שרק הדגיש את כניעתה של רוסיה במשא ומתן על אחת מעסקאות הנדל"ן הגדולות, הסודיות, המוזרות, החשאיות והרווחיות – לפחות לגבי צד אחד – בהיסטוריה האנושית. 150 שנה בדיוק אחרי, עדיין יש המנסים למצוא את הסיבות והמניעים האמיתיים לעסקה הזו, שעלתה לארצות הברית קצת יותר משבעה מיליון דולר – כחצי סנט לדונם.
הרומן הרוסי עם אלסקה החל בשנת 1741, כשוויטוס ברינג, יורד ים דני, היה האירופי הראשון שגילה אותה. ברינג התנדב בתחילת המאה ה־18 לצי הרוסי, ועמד בראש משלחת שיצאה בהוראת שליט רוסיה, פטר הגדול, כדי למצוא את הגשר היבשתי האגדי בין רוסיה לאמריקה. במקום זאת הוא עבר במיצר ברוחב של כ־85 ק"מ בלבד שמפריד בין שתי היבשות, מיצר שנושא כיום את שמו. בשנת 1741 יצא ברינג למסע נוסף, והפעם הספיק לראות רכס הרים וחוף מרוחק שאכן היו אלסקה, אך אליה לא בא: סערה גדולה תקפה את המשלחת והטילה את חבריה חולים ורצוצים לחופי חצי האי קמצ'טקה. ברינג מת באותה שנה, אך את תהילת העולם של גילוי אלסקה לציביליזציה המודרנית איש לא ייקח ממנו.
בחמישים השנים הבאות יצאו מרוסיה לאלסקה כמה משלחות מסחר, אך התעניינותן בשטח האדמה העצום והקפוא הייתה זניחה. מטרת יורדי הים הללו הייתה בעיקר פרוותיהן היקרות של חיות המים הנמצאות בים ברינג, ובראשן לוטרת הים – יונק ימי קטן יחסית, שמשקלו המרבי מגיע ל־50 קילוגרם. ללוטרת הים פרווה צפופה במיוחד, ובשווקי סנט־פטרסבורג נמכרה הפרווה בשנים ההן במחיר גבוה, פי עשרים ממחירה של פרווה רגילה.
הסוחרים ראו ברכה בעמלם, בין השאר באמצעות דיכוי של ילידי האיים. משלחות ציד הפרווה הללו שייטו מחצי האי קמצ'טקה שברוסיה לאורך האיים האלאוטיים ועד לחופי אלסקה, ובחזרה (האיים האלאוטיים הם שרשרת של למעלה מ־300 איים געשיים קטנים, היוצרים יחד צורת קשת מדרום למיצר ברינג, ומשתרעים לאורך כ־2,000 קילומטרים). רק בתחילת המאה ה־19, לאחר כמה ניסיונות שלא עלו יפה, הוקם בשנת 1802 כפר קבע קטן בדרום אלסקה, לחוף האוקיינוס. הכפר יהפוך לבירת אלסקה הרוסית – סיטקה.
סיטקה לא הוקמה כדי לשמש בירה מנהלתית או ממלכתית, ואף לא כדי לממש את ריבונותה של רוסיה באלסקה. הסיבה הייתה כלכלית נטו: ראשי "החברה הרוסית־אמריקנית", שהוקמה לא מכבר והפכה ברשות הצאר למונופול בכל הקשור למסחר בטריטוריות הרוסיות בצפון אמריקה, הבינו שאי אפשר להמשיך את המסעות הימיים שאפיינו את המסחר באזור עד כה. מזג האוויר הסוער, תחלופת כוח האדם כתוצאה ממחלות ומוות והמרחק הרב בין איי אלסקה לרוסיה גרמו לעתים קרובות למחסור או הצפה פתאומית בסחורות, וכתוצאה מכך לאי יציבות בשוק הפרוות.
מסעות ציד כאלה נמשכו בין שנתיים לחמש שנים, ולעתים חלף עשור מרגע שיצאה ספינה רוסית מחופי קמצ'טקה ועד שחזרה אליהם. לפיכך הוחלט להקים באלסקה התיישבות קבע שאליה יעבור כל תהליך ייצור הפרוות, מתחילתו ועד סופו. כך קיוו אנשי החברה לפשט את תהליך שיווק הפרוות, באופן שיפריד בין גיחות ציד בנות ימים או שבועות בספינות קטנות ובין מסעות שינוע לרוסיה בספינות גדולות ועמידות. בתקופה הזו, מעבר לסחר הפרוות לא הייתה אלסקה קרובה ללבו של השלטון המרכזי בסנט־פטרסבורג, הרחוקה ממנה חצי גלובוס, והיא נותרה מוצב רוסי מרוחק בצפונה של יבשת אמריקה. בנקודת השיא של ההתיישבות הרוסית באלסקה, גרו בה בסך הכול כ־800 אזרחי הצאר. מצד שני, איש בשלטון הרוסי גם לא חשב לוותר על שטח אדמה שגילו בני עמו. אלסקה לא הייתה חשובה, אך גם לא עמדה למכירה.
קרח לסן־פרנסיסקנים
השינוי הדרמטי במעמדה של אלסקה אירע בגלל מלחמה שנערכה במרחק של למעלה מ־7,500 ק"מ ממנה. מלחמת קרים ניטשה בשנים 1853־1856 על רקע היחלשותה המתמדת של האימפריה העות'מנית. ממלחמה בין רוסיה לטורקיה הפכה מערכת קרים עד מהרה למלחמת עולם זעירה, כשהבריטים והצרפתים חברו לטורקים כנגד המעצמה מצפון־מזרח. המלחמה הסתיימה בחוזה שלום שסימל תבוסה רוסית, תוך אובדן שטחים נרחבים באירופה וקריסה כלכלית. בין השאר, רוסיה נאלצה לקחת ממשפחת רוטשילד הלוואה בסך 15 מיליון פאונד, בריבית של חמישה אחוזים בשנה.
תוך כדי המלחמה, וכשתוצאותיה הקשות כבר נראו באופק, נזרע אצל הרוסים לראשונה הרעיון למכור את אלסקה בתמורה לכסף מזומן שיעשיר את קופתה המידלדלת, וגם כדי למנוע מצב שבו בריטניה תכבוש את אלסקה בכוח הזרוע. סוכן של "החברה הרוסית־אמריקנית" קיבל אישור מסנט־פטרסבורג לגשש אחר אפשרות למכירת החברה לקבוצת סוחרים מסן־פרנסיסקו. מכירה כזו הייתה למעשה ויתור רוסי בפועל על אלסקה, מכיוון שכאמור, החברה הייתה סממן הריבונות היחיד של הרוסים באלסקה מאז גילו אותה 80 שנים לפני כן.
היוזמה הראשונית הזו לא יצאה לפועל, בעיקר כי הבריטים הכריזו בעצמם שהם מוכנים להחריג מהמלחמה את אזור אלסקה. הם חששו שרוסיה תעביר את השטח לשליטת ארצות הברית ללא מלחמה וללא תשלום, רק כדי ליצור ברית נגדם. אך זרע המכירה נזרע, והוא נבט באדמתו של החזון האמריקני של "הייעוד הגלוי" ("מניפסט דסטיני") – מונח שנטבע ב־1845 אך פעל את פעולתו בלבבות האמריקנים עוד קודם. אמונת "הייעוד הגלוי" גרסה שייעודה של ארצות הברית של אמריקה הוא להתפשט מערבה ככל האפשר כדי להפיץ את ערכיה. "הייעוד" הוביל לרכישתן של טריטוריות רבות, כולל טקסס שבלב היבשת ואורגון שבמערבה, לחופי האוקיינוס השקט.
בצד הרוסי, בינתיים, מעמדה של אלסקה הלך והידרדר. ציד מוגבר ללא פיקוח הקטין את אוכלוסיית לוטרות הים והחיות האחרות המניבות פרווה. במקביל, פרוות איכותיות וזולות יותר יובאו לרוסיה מקנדה, והחברה הרוסית־אמריקנית נאלצה לפנות לאפיקי הכנסה אחרים. שניים מהם, בולטים במיוחד, היא ייצוא זרעי תה לסין ושיווק קרח לאזור מפרץ סן־פרנסיסקו. הסחר היה עדיין רווחי. טון קרח שייצורו עלה 2.5 דולרים נרכש בקליפורניה תמורת מחיר גבוה פי עשרה. אך יוקרתו של המונופול הכלכלי הלכה וירדה, והממשל בסנט־פטרסבורג, שלא ראה התקדמות כלשהי בכל הקשור להתיישבות רוסית בחבל הארץ הרחוק והקפוא, השתכנע יותר ויותר שהנכס יכול להימכר ולהניב מזומנים, אך לא הרבה יותר.
אחיו של הצאר אלכסנדר השני, קונסטנטין ניקולאייביץ' המכונה גם "הנסיך הגדול של רוסיה", ביקש בשנת 1857 את חוות דעתו של משרד החוץ הרוסי על מכירת אלסקה לאמריקנים. טיעוניו היו מגוונים: ירידת ערך האזור עקב היחלשות שוק הפרוות, צורכי האוצר הרוסי בעקבות מלחמת קרים, וגם חשש מפלישה אמריקנית אלימה אם יתגלה במקום זהב – "הבהלה לזהב" הסתיימה אך שנתיים קודם לכן בקליפורניה – עוררו בלב הנסיך חששות לגבי מה שעלול לקרות באלסקה (הנסיך הרוסי חזה במובן זה את הנולד, אך כאשר אכן התגלה זהב באלסקה, 40 שנה אחר כך, האזור כבר היה אמריקני לחלוטין). משרד החוץ הרוסי החל לבדוק את העניין, והחליט ש"הדבר אכן אפשרי, אך לא לפני פקיעת תוקף החוזה של החברה הרוסית־אמריקנית ב־1861".
שגריר רוסיה בארצות הברית היה באותן שנים הברון אדוארד דה־סטוקל. כשהבין דה־סטוקל שמכיוון רוסיה מנשבות מחדש רוחות מכירה, הוא החליט לעלות על הגל וכתב לממשלתו שהוא חושש שעסקי הרוסים באלסקה עלולים לגרום לחיכוכים עם ארה"ב, וכן הביע דאגה משמועות על ניסיונות התיישבות של מורמונים באזור. בשנים שלאחר מכן היו שיחות עקרות כאלה ואחרות בין דה־סטוקל לנציגים אמריקנים, אבל הסנטימנט האמריקני להתרחבות הלך וגדל. הוא לא נעלם מעיני הרוסים, שחששו יותר ויותר מהשתלטות אלימה על הטריטוריה הרחוקה, מה שיוציא אותם קרחים מכאן ומכאן.
הבה נבנה מאחזים
מלחמת האזרחים האמריקנית בשנים 1861־1865 עצרה כל ניסיון רכישה, אבל מיד עם סיומה נכנס לתמונה ויליאם סיוארד, מי שבלעדיו לא הייתה נחתמת עסקת המכירה של אלסקה. סיוארד, בעבר מושל ניו יורק וסנאטור מטעם המפלגה הדמוקרטית, היה מזכיר המדינה של הנשיא אנדרו ג'ונסון, שהושבע לתפקיד לאחר ההתנקשות באברהם לינקולן. ארה"ב הייתה עסוקה בשיקום פגעי מלחמת האזרחים הארוכה, ולנשיא ג'ונסון היו בעיות פוליטיות למכביר, שבסופו של דבר תורגמו לניסיון הדחה שנפל על חודו של קול.
אבל סיוארד ראה למרחוק, והחליט למרות הכול לדחוף את עסקת מכירת אלסקה. בנאומים חוצבי להבות שנשא הטיף סיוארד להתפשטות מערבה, והזכיר בכל מקום אפשרי את אלסקה כיעד להתרחבות. באחד מהנאומים, שנישא בסנט־פול שבמינסוטה עוד במהלך קמפיין בחירות 1860, זיקק סיוארד את המסר: "כשאני עומד כאן ומסתכל הרחק לכיוון צפון־מערב, אני רואה את הרוסי שעה שהוא עסוק בעבודתו בהקמת נמלים וערים וביצורים על סף יבשת זו, כמאחז מרוחק של סנט־פטרסבורג. ואני יכול לומר – הבה נמשיך לבנות את המאחזים שלנו לאורך החוף, עד האוקיינוס הארקטי. הם עוד יהפכו למאחזים של ארצנו, אנדרטאות לציוויליזציה של ארצות הברית בצפון־מערב".
החלק האחרון בפאזל שהרכיב בסופו של דבר את ההיתכנות לעסקת הנדל"ן העצומה הזו קשור באירוע לא מאוד חשוב שהתרחש בשנת 1863. בעיצומה של מלחמת האזרחים הופיע בחופי ארה"ב משט שהורכב מאוניות צי המלחמה הרוסי.
האמריקנים פירשו את המשט כמחוות ידידות נייטרלית וסולידרית בין רוסיה למדינה הנקרעת מבפנים, וזאת בניגוד ליחסים הגרועים שהיו להם באותה תקופה עם הבריטים והצרפתים, שניסו להתערב בלחימה לטובת צד זה או אחר. שנים לאחר מכן עוד שימש המשט הוכחה ליחסים הטובים בין שתי המדינות. זאת אף שמדובר במה שמכונה בימינו "פייק ניוז": כמה שבועות לפני כן חוו הרוסים התקוממות באזור פולין, ולאחר דיכויה שייט הצי הרוסי במעקף גדול שהגיע עד לחופי ארה"ב, כדי להימנע מהיתקלויות עם ספינות מלחמה בריטיות או צרפתיות. אלא שכמו בפעמים רבות אחרות בפוליטיקה ובדעת הקהל, מציאות לחוד ונרטיב לחוד; המשט הזה היה גורם נוסף שאפשר בסופו של דבר את העסקה בין רוסיה לארה"ב.
שרבוט קליל של הצאר
בסתיו 1866 נכנס הליך המכירה להילוך גבוה. דה־סטוקל ביקר ברוסיה ונפגש עם הנסיך קונסטנטין. בדצמבר הצאר אלכסנדר השני אישר את המכירה באופן עקרוני, אך תמורת לא פחות מחמישה מיליון דולרים. דה־סטוקל חזר לארה"ב בפברואר וארגן את המשא ומתן מול מזכיר המדינה סיוארד. בין 11 במארס 1867 ל־30 בו דנו השניים בסעיפי החוזה. דה־סטוקל ציפה מארה"ב לכבד את החובות של החברה הרוסית־אמריקנית. סיוארד סירב. סיוארד רצה לקבל במסגרת העסקה את הציוד והבתים של החברה, ובסופו של דבר נקבע גם המחיר: 7 מיליוני דולרים. עוד הוסכם שארה"ב תשלם לרוסיה את מחיר העסקה עשרה חודשים אחרי ביצועה. במשך כל התקופה ידעו על המשא ומתן שמונה אנשים בלבד – שישה מהצד הרוסי, כולל הצאר אלכסנדר והנסיך, ועוד שניים מהצד האמריקני – סיוארד והנשיא ג'ונסון.
אחרי שההסכם העקרוני הושג, דה־סטוקל פנה לאשר את העסקה אצל הצאר. לצאר היו דרישות נוספות משלו: הוא רצה שהאמריקנים ישלמו מוקדם יותר, ושהעסקה תיחתם בלונדון ולא בוושינגטון. הצאר גם דרש שהחברה הרוסית־אמריקנית תמשיך לספק קרח לאזור מפרץ סן־פרנסיסקו. דה־סטוקל חזר לארה"ב לסיים את החוזה. סיוארד סירב לבקשותיו האחרונות של הצאר, וכמחוות ניחומים הסכים להעלות את הסכום ל־7.2 מיליוני דולר – שהם כ־120 מיליון דולר של ימינו.
בליל 29 במארס 1867 קראו דה־סטוקל וסיוארד למזכיריהם, וחתמו על החוזה בשעה ארבע לפנות בוקר. בשלב זה הכניס סיוארד בסוד הדברים אם צ'ארלס סאמנר, יו"ר הוועדה ליחסי חוץ בסנאט. סאמנר התרעם על הדרך שבה הושג החוזה, החשאיות הלא דמוקרטית לדבריו, אך בהמשך היה לו תפקיד מכריע באישור החוזה בסנאט.
לעומת הצד הרוסי, שבו אישור העסקה היה תלוי בשרבוט קליל של הצאר, בארה"ב המצב היה שונה לגמרי. על העסקה היה לצלוח שני שלבים, בסנאט ובבית הנבחרים. ב־30 במארס 1867 בשעה עשר בבוקר, שש שעות בלבד לאחר שנחתם, הוצג החוזה לציבור לראשונה באמצעות ישיבה בקונגרס. היה זה יומו האחרון של מושב הקונגרס לפני יציאה לפגרה, ובהמשך היה צורך לזמן את חבריו לדיונים מיוחדים כדי לקדם את אישור המכירה.
הפוליטיקה הפנימית ושנאת רבים מחברי הקונגרס את הנשיא ג'ונסון היו עלולות להיות בעוכרי ההסכם. סיוארד וסאמנר – שבמהרה הפך לתומך נלהב של העסקה – עמלו רבות לרכך חברי קונגרס ולשכנע אותם שלא ינקמו בג'ונסון באמצעות הצבעה נגד עסקת רכישת אלסקה. הלחצים עזרו, וב־9 באפריל 1867 הגיע העניין להצבעה בסנאט.
לאחר נאום פטריוטי למשעי בן שעתיים וחצי של סאמנר, התקבלה ההצעה ברוב עצום של 37 לעומת שני מתנגדים בלבד. דה־סטוקל השתומם על התהליך הדמוקרטי המורכב, והתלונן בפני סיוארד על הסרבול האמריקני לעומת הקלות הרוסית בהעברת החלטות ממשלה. סיוארד השיב לו במרירות כי החלק הקשה מתחיל רק עכשיו, בבית הנבחרים.
לעומת הצד הרוסי, שבו אישור העסקה היה תלוי בשרבוט קליל של הצאר, בארה"ב המצב היה שונה לגמרי. על העסקה היה לצלוח שני שלבים, בסנאט ובבית הנבחרים. ב־30 במארס 1867 בשעה עשר בבוקר, שש שעות בלבד לאחר שנחתם, הוצג החוזה לציבור לראשונה באמצעות ישיבה בקונגרס. היה זה יומו האחרון של מושב הקונגרס לפני יציאה לפגרה, ובהמשך היה צורך לזמן את חבריו לדיונים מיוחדים כדי לקדם את אישור המכירה.
הפוליטיקה הפנימית ושנאת רבים מחברי הקונגרס את הנשיא ג'ונסון היו עלולות להיות בעוכרי ההסכם. סיוארד וסאמנר – שבמהרה הפך לתומך נלהב של העסקה – עמלו רבות לרכך חברי קונגרס ולשכנע אותם שלא ינקמו בג'ונסון באמצעות הצבעה נגד עסקת רכישת אלסקה. הלחצים עזרו, וב־9 באפריל 1867 הגיע העניין להצבעה בסנאט. לאחר נאום פטריוטי למשעי בן שעתיים וחצי של סאמנר, התקבלה ההצעה ברוב עצום של 37 לעומת שני מתנגדים בלבד. דה־סטוקל השתומם על התהליך הדמוקרטי המורכב, והתלונן בפני סיוארד על הסרבול האמריקני לעומת הקלות הרוסית בהעברת החלטות ממשלה. סיוארד השיב לו במרירות כי החלק הקשה מתחיל רק עכשיו, בבית הנבחרים.
לפי הנהלים האמריקניים לסנאט הייתה הזכות לאשר את העסקה, אך בית הנבחרים היה צריך לאשר את הקצאת הכסף למימושה. ובלי כסף, כידוע, אין עסקה. כפי שנקבע בחוזה, ב־18 באוקטובר 1867 התקיים טקס החלפת הדגלים בסיטקה, אולם בית הנבחרים טרם אישר את העברת הכסף. ארה"ב נקלעה למצב מוזר שהיה עלול להידרדר לסקנדל בינלאומי: החוזה נחתם, אך לא יהיה בתוקף אם לא יאושר פיננסית בבית הנבחרים. רוב חברי הקונגרס היו אמנם בעד הרכישה, אולם לרבים מהם היו יחסים גרועים למדי עם הנשיא ג'ונסון, שנחשב לאחד הנשיאים הפחות מוצלחים שכיהנו בארה"ב אי פעם. עיקר ההאשמה כלפיו הייתה שלא הפנים את רוח התקופה, עם סיום מלחמת האזרחים, והתעקש להמשיך להתנגד לתיקון ה־14 לחוקת ארה"ב, שהעניק אזרחות לעבדים המשוחררים. סיוארד עבד ימים ולילות כדי לפרום את הקשר בין התיעוב שחשו חלק מחברי הקונגרס כלפי הנשיא ובין קולם בנוגע לרכישת אלסקה. בסוף הוא הצליח: ב־14 ביולי 1868 אושרה העברת הכסף, והעסקה הושלמה.
על טעויות משלמים
האגדה הרווחת היא שהציבור האמריקני התנגד לעסקת הרכישה. לראיה מובאים שמות גנאי שהתפרסמו בעיתונות של אז, כמו "קופסת הקרח של סיוארד", "השטות של סיוארד" ו"גן הדובים הארקטי של ג'ונסון". אולם פרופ' לי פארו, מומחית להיסטוריה רוסית מאוניברסיטת מונטגומרי באלבמה שכתבה לאחרונה ספר על רכישת אלסקה, טוענת שזה לא נכון. לדבריה, רוב בעיתונות ובציבור תמך בעסקת הרכישה, גם כשטיבה עוד לא היה ברור. התייחסות מעניינת לעסקה הגיעה מאירופה, מכיוונו של קרל מרקס, שאמר עליה: "מבחינה כלכלית, העסקה הזו לא שווה סנט. אבל תודות לכך הינקים ינתקו את הגישה הבריטית לאזור, ויאיצו את סיפוח כל שאר צפון אמריקה לארה"ב. פה קבור הכלב".
לא בפעם האחרונה, מרקס טעה כאן בגדול. ב־1897 התגלה באלסקה זהב, ובשנים אחר כך נמצאו מחצבים ומשאבי טבע אחרים כמו נפט וגז, שהפכו אותה לאחת מהמדינות החשובות בארה"ב בתחום האנרגיה. אלסקה היא המדינה הגדולה ביותר בארה"ב – שטחה כמעט כפול מזה של טקסס. מתגוררים בה כיום כ־700 אלף תושבים בלבד, והיא המדינה השלישית במדד חוסר הצפיפות, אחרי ורמונט במזרח ומדינת ויומינג בלב הרי הרוקי. היום כולם מסכימים שהעסקה הייתה מצוינת.
כולם, חוץ מהרוסים. בשנים האחרונות, כשנשיא רוסיה ולדימיר פוטין מנסה לשקם את מעמדה של מדינתו ומתנהל לא פעם כמו הצארים מן העבר, גוברים ברוסיה קולות הגעגוע והכמיהה לאלסקה. כתב עת צבאי רוסי פרסם בתחילת 2017 כתבה גדולה שכותרתה "אלסקה שאיבדנו". חברת פרלמנט במוסקבה הפיצה לא מזמן שיר של מקהלת ילדים המהלל את פוטין ומפעלותיו לביצור האומה. בבית האחרון נשבעים הילדים למות למען המנהיג ולהחזיר למענו גם את אלסקה. הסרטון מקדים את מסע התעמולה של מערכת הבחירות שתגיע לשיאה ביום הבוחר בחודש מארס 2018, אך יחד עם סימנים אחרים הוא מוכיח שמכירת אלסקה נשארה פצע פתוח במוסקבה.
לפחות בינתיים, הממשל הרוסי לא מראה כל סימן שהוא מתכוון לעשות משהו בנידון. פה נשלחים מטוסים רוסיים לגיחות מעל שמי אלסקה ונענים בהברחה בידי ההגנה האווירית האמריקנית, ושם פוטין זורק משפט בסגנון "פעילות ארה"ב באלסקה עלולה לערער את הסדר בעולם", אבל לא הרבה מעבר לכך. על טעויות משלמים, והרוסים לומדים זאת כעת, באיחור רב. ואם בכל זאת זכיתם שישלמו לכם על הטעות, כדאי לפחות שהסכום יהיה גבוה הרבה יותר.
