המתכת צווחה, נמתחה, ואז נקרעה תחת הלחץ. מים פלשו לסיפונים התחתונים. המוני אדם התרוצצו הלוך ושוב, מחרטום לירכתיים, נחושים למצוא דרך, כל דרך, להינצל. קולות נפץ בקעו מגוף האונייה הנשבר, שבקרוב ישקע במצולות. במסדרונות, בגרמי המדרגות, באולמות ובתאים צעקו בייאוש אנשים שגורלם נחרץ. אבל בניגוד לכמעט כל ספינה טובעת אחרת, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה כל זה קרה על הסיפון המסוים הזה, סיפונה של ה"אס־אס קאפ ארקונה". אוניית הנוסעים הגרמנית חזתה בזוועת הטביעה פעמיים במרוצת שלוש שנים, בין אביב 1942 לאביב 1945. הפעם הראשונה הסתיימה במילה "קאט" מפיו של בימאי גרמני, ששירת את מכונת התעמולה הנאצית. הפעם השנייה נגמרה כשהקאפ ארקונה שוכבת על צידה בים הבלטי, עולה באש, גופה קרוע, ולידה במים הקפואים צפים שברים, גופות הרוגים, וגם כמה ניצולים החותרים בכוחות אחרונים אל החוף.
זהו סיפורה של "הטיטניק הנאצית", שבצעירותה נהגה לחצות בשעטה את מרחבי האוקיינוס האטלנטי; בנעוריה גויסה למאמץ המלחמה של הרייך ונוצלה לצורכי תעמולה; ב־1945 סייעה לנסיגה הגרמנית הנואשת מפני הצבא האדום; ולבסוף, ברגעי גסיסתה, שימשה כאוניית אסירים – ספק קלף מיקוח אל מול בעלות הברית, ספק נשק שטני במיוחד להשמדה המונית, שמטרתו רצח אלפי עדים למעשי הזוועה במחנות הריכוז. אבל בתעתוע אחרון של הגורל, ימים ספורים לפני כניעתם נלקחה מהנאצים ההזדמנות להתמקח על חיי האסירים הכלואים בקאפ ארקונה, או ללחוץ על הדק הנשק המחריד שיצרו. האסון התפרץ לבסוף לפני שהחליטו בעצמם להוציא אותו לפועל.
יהלום בכתר צי הסוחר
היא הייתה יפה, גדולה, מודרנית. אורכה מחרטום לירכתיים היה 205 מטרים, רוחבה 25 מטרים, נפחה 27 אלף טונות. שמונה טורבינות הניעו את שני המדחפים שלה, ופלטו את קיטורן ועשנן דרך שלוש ארובות שהתנשאו מעל לחמישה סיפונים שבכוחם לאכלס 1,315 נוסעים ואנשי צוות. מערכות הניווט שלה היו מהמתקדמות ביותר לזמנה, וכללו משדר רדיו תת־ימי. אפילו מגרש טניס השתרע על סיפונה, בירכתיים שמאחורי הארובה השלישית. כשהקאפ ארקונה, ספינת הדגל של "המבורג סוד", יצאה להפלגת הבתולין שלה ב־29 באוקטובר 1927, היא השלימה את המסע מנמל המבורג לבואנוס־איירס – למעלה מ־12 אלף קילומטרים – בתוך 15 יום בלבד. זה היה זמן שיא לימים ההם. הקאפ ארקונה הייתה פאר התעשייה הימית של גרמניה, היהלום בכתר צי הסוחר של רפובליקת ויימאר.
אבל בראשית 1942, רק 15 שנה אחרי השקתה, עגנה הקאפ ארקונה בים הבלטי מול גדיניה, או גוטנהפן כמו שקראו לה הגרמנים, בצפונה של פולין. גופה וארובותיה נצבעו אפור־הסוואה. על סיפוניה הוצבו מכונות ירייה ותותחים. באולמות הנוסעים, בסלונים ובחדרי האוכל ישבו חיילים, מלחי חיל הים הגרמני, שזכו בהפוגה מהמצור במפרץ פינלנד במזרח הים הבלטי, או מסיורים בחופי לטביה וליטא, או מאימוני צוללות בנמל גדנסק. בלילות כבו כל אורותיה, כדי שלא תשמש מטרה למטוסי אויב. היא עדיין הייתה גדולה וחזקה, אבל המלחמה נתנה בה את אותותיה כמו בגרמניה כולה.
זו הייתה שנת המפנה במלחמת העולם השנייה. בדצמבר 1941, אך לפני חודשים ספורים, הותקפה ארצות הברית בהוואי בידי היפנים, והצטרפה למלחמה בחזיתות האוקיינוס השקט, צפון אפריקה ואירופה. באותו חודש פתחה ברית המועצות במתקפת הנגד הגדולה באזור מוסקבה, והבהירה לגרמנים שלא יצליחו להשיג הכרעה מהירה מול היריבה ממזרח. בפברואר 1942 כבר החלה לחלחל ההכרה שלמרות כל ההצלחות הראשוניות גרמניה מכותרת, משאביה מתוחים עד לקצה גבול היכולת, והניצחון כבר לא עומד להיות קל.
ובכל זאת במהלך שנת 1942 הקצתה ממשלת הרייך השלישי סכום עתק של 4 מיליוני רייכסמארק – בין 25 ל־100 מיליון דולר במונחים של ימינו – לשם צילומי סרט פעולה תעמולתי שישחזר את טביעתה של ספינת הפאר הבריטית טיטניק ב־1912, שלושים שנה לפני כן. משרד התעמולה הגרמני לא חסך דבר מההפקה היומרנית: בימאי עולה, צוות מוכשר, כוכבים גדולים, תקציב עצום לבניית סט הצילומים, מערכות תאורה, פילם יקר, מאות חיילים שהובאו לשמש כניצבים, וכמובן – ספינת ענק, הקאפ ארקונה בכבודה ובעצמה.
בעיני הנאצים, הקולנוע היה דרך אפקטיבית במיוחד להבעת רעיונותיהם ולשכנוע הקהל בצדקת דרכם. הסרט "ניצחון הרצון" של הבימאית לני ריפנשטאהל, שתיעד את כנס המפלגה הנאצית בנירנברג ב־1934, היה תו התקן לתעמולת הרייך. תמונות ההמונים הצועדים, מצדיעים ומריעים, תחת דגלי צלב הקרס ולצלילי המוזיקה של ואגנר, רוממו את דמותו של היטלר כמושיעה של גרמניה הסובלת. אבל שר התעמולה של ממשלת הרייך, יוזף גבלס, העדיף דווקא סרטי עלילה כדרך להניע את קהלו. הוא למד זאת מהצלחת הסרט "היהודי זיס", המתאר מעשה באונס נערה גרמנייה בידי יהודי בשטוטגרט, ומכישלונו הקופתי של "היהודי הנצחי", סרט תיעודי על יהודי פולין המדמה אותם לעכברושים. ההשוואה בין הישגיהם של שני הסרטים, שהוקרנו ב־1940, שכנעה את גבלס שעליו להשקיע משאבים רבים יותר בסרטי עלילה, והוא פנה בשאפתנות רבה להפיק גרסה משלו לאסון הטביעה הדרמטי מ־1912.
את הרעיון הציג לו תסריטאי ששמו הרולד בראט. אחרי הכול, אמר בראט, הסיפור המקורי של הטיטניק עוסק בטיפשותם, חמדנותם ופחדנותם של בני המעמד העליון, ובמחיר שפשוטי העם שילמו על כך. הרעיון היה לשייך את כל התכונות הללו לאליטה הבריטית המושחתת: הסרט החדש יבהיר לעולם שמנהיגי בריטניה מסכנים את שלום בני עמם בגלל הרפתקנות ורדיפת בצע, בכך שהם מתמידים בהתנגדות לכיבוש הנאצי של אירופה.
המשאבים שהושקעו בסרט היו גם ניסיון להיאבק – לפחות מבחינת היוקרה – באמריקנים, שאך זה הצטרפו למלחמה. גבלס שאף להפיק שובר קופות של ממש, סרט כמו־הוליוודי שיתחרה ביצירות הגדולות ביותר של תעשיית הקולנוע של ארצות הברית. לשם כך הוא שכר את הרברט סלפין, בימאי סרטי פעולה והרפתקאות בן 38. סלפין היה חבר המפלגה הנאצית, מלא קסם, אנרגטי ונמרץ, עמוס באגו. בתמונות הוא נראה תמיד כשלעיניו משקפי שמש אופנתיים. לתסריטאי מונה וולטר זרלט־אולפניוס, ידידו של סלפין. העלילה שכתב הייתה עיוות מופלא של העובדות, בשירות התעמולה הגרמנית.
הסרט נפתח בישיבת חבר המנהלים של חברת "וייט סטאר ליין", בעלי הטיטניק. עלויות הבנייה של האונייה הביאו את החברה לסף פשיטת רגל, ורק מסע בתולין מוצלח במיוחד יכול להבריא את מחיר המניה. נשיא החברה ברוס איסמיי מורה לקברניט להאיץ את ספינתו החדשה במלוא הקיטור במסלול צפוני במיוחד, בכוונה להביא את הטיטניק לניו־יורק מוקדם בהרבה מהצפוי ולהפתיע את הספקולנטים. זאת על אף אזהרות הקרחונים, ומתוך ביטחון מלא שהספינה פשוט אינה מסוגלת לטבוע.
מכאן מתפתחת העלילה. הקצין הראשון, גרמני בשם פיטרסון – דמות בדיונית לחלוטין, ללא יסוד במציאות, שגילם השחקן הנס נילסן – פוצח במסע שכנוע בניסיון לגרום לקברניט להאט ולנקוט משנה זהירות. הוא משוחח על כך עם הקברניט עצמו, עם איסמיי וגם עם זיגריד אול, דמות בדיונית של נוסעת דנית עשירה, בגילומה של השחקנית סיבילה שמיץ. מהגברת אול הוא מבקש שתפעיל את קסמיה על איסמיי, ותשכנעו להפחית את המהירות.
דבר לא עוזר, כמובן, והטיטניק מתנגשת בקרחון ומתחילה לטבוע. כמו בכל סרט שעוסק בספינה, הפרק הזה מלא בטרגדיה, גבורה, פחדנות, ידידות, טיפשות ואובדן. בשלב מסוים הקברניט מאבד את עשתונותיו וצועק "כל אדם לעצמו", מה שגורם להמונים לפתוח במהומה כללית על הסיפון. איסמיי עושה הכול כדי לקנות מקום בסירת הצלה; פיטרסון ניצל רק כי הוא נחלץ לעזרתה של ילדה קטנה, ושוחה איתה לסירה שבה יושבת אול, הארית האולטימטיבית. הסרט מסתיים בוועדת חקירה בעניין הטביעה: איסמיי המושחת משכנע את השופטים שהאשם מוטל אך ורק על הקברניט, וכך חומק מעונש על מעשיו.
בתוכנית של ערוץ ההיסטוריה על סרט התעמולה "טיטניק" הסבירה ד"ר סאבין הייק, היסטוריונית של הקולנוע מאוניברסיטת טקסס, ש"הרוב המוחלט של מקצועני הקולנוע בתעשיית הסרטים הנאצית לא היו פוליטיים במיוחד. הם היו אופורטוניסטים, ורק רצו לעשות את עבודתם, ולעשות אותה היטב". המשאבים שקיבלו אפשרו לסלפין, לזרלט ולמנהל האמנותי פריץ מארישאט לעשות עבודה טובה מאוד. עם 87 ימי הפקה, תשעה סטים ענקיים לצילומי פנים בברלין, מודל יקר באורך שבעה מטרים לצילום הטביעה וספינה שלמה לצילומי הסצנות הימיות, היה להם כל מה שנזקקו לו כדי לספק לגבלס את מבוקשו. אבל כמו עם הטיטניק עצמה, הכול השתבש.
ורמאכט דפוק!
בפברואר 1942 אישר משרד התעמולה את התסריט, והצילומים החלו באולפנים בברלין בחודש מאי. לאחר מכן עבר צוות ההפקה לאגם סמוך לברלין, ושם צולמו חלק מהסצנות הימיות בעזרת המודל המוקטן של הקאפ ארקונה. כאן החלו הצרות.
גשם דק ירד על האגם הרחב. אף שהייתה זו עונת האביב, החוף שבו עבד צוות ההפקה איבד את כל הרומנטיות שלו. משאיות ציוד פרקו בו את מטענן. צוללנים צעדו לעבר המים בציוד מלא. קורות עץ ענקיות ועליהן מסילות מתכת הורכבו על החוף, כדי להניע אל תוך המים את דגם הספינה שנבנה במיוחד. השחקנים, הניצבים, הצלמים והטכנאים ניצבו זה בדרכו של זה, והפריעו האחד לאחר.
סלפין התקשה לנצח על המהומה. למעשה, הוא רק הוסיף לה. הוא דרש שהצילומים יתקיימו בשעות הלילה, בניגוד לנהוג אז – לצלם בשעות היום ולהכהות את התמונה באמצעות פילטר שמורכב על העדשות. צילומי הלילה דרשו תאורה מיוחדת ואישורים חריגים מהצבא, שהורה על האפלה מוחלטת של כל גרמניה בשעות החשכה. סלפין נסע לברלין, שוחח עם גבלס, וקיבל את האישור להאיר בלילות. עם התקדמות הצילומים מזג האוויר נעשה גרוע יותר, אך למרות סערות האביב התכופות סלפין התעקש לקיים את צילומי הלילה המורכבים. אלה דרשו בנוסף לכול גם פילם יקר של 100 פריימים לשנייה, המסוגל לתת תחושת גודל למרות השימוש במודל מוקטן.
בסצנת הטביעה הייתה הספינה אמורה לחדור בזווית חדה אל תוך המים. סלפין דרש שמסילת המתכת שהמודל הורכב עליה תוכנס עמוק למים. לאחר כל צילום נשלחו הצוללנים לדחוף את המודל בחזרה אל פני האגם. כמה פעמים נשבר הדגם, וסלפין נאלץ לשלוח אותו לתיקון בברלין ולהמתין לשובו.
את הזמן הפנוי ניצל הבימאי כדי לתכנן את השלב הבא בצילומים. הוא שלח את חברו זרלט לפולין, אל הקאפ ארקונה, כדי להכין את הספינה למשימתה הקולנועית. התסריטאי – אדם בעל ניסיון קרבי ממלחמת העולם הראשונה – התיידד שם עם אנשי חיל הים, שלא היו מאושרים מהשתלטות משרד התעמולה על הספינה שלהם. במענה לרצונותיהם, זרלט לא התקדם בהכנת הקאפ ארקונה להפקה. כשהסתיים סוף־סוף פרק צילומי המודל באגם וצוות ההפקה כולו יצא לגוטנהפן, התברר לסלפין לחרדתו שהסט העצום שלו אינו מוכן.
הבימאי נכנס לפעולה במלוא המרץ. הוא נאבק עם לובשי המדים, והחל בצילומי הסצנות על הקאפ ארקונה. אבל קצב ההתקדמות לא השביע רצון. מפרץ גוטנהפן היה עמוס בכוחות צבא. סירנות מהבסיסים ורעשים בלתי פוסקים מהספינות הסמוכות הפריעו להקלטות. מאות הניצבים – חיילי הצבא ומלחי חיל הים, שנלקחו מבין שורות הלוחמים אל סט הצילומים – לא היו ממוקדים בפרויקט של סלפין, והעדיפו לחזר אחר השחקניות ונשות ההפקה. מדי פעם אחד מהם כשל, בשכרותו, או נכנס אל תוך הסט בלי לשים לב שהסצנה בעיצומה. סלפין התקשה להתקדם.
במלון שבו התארח צוות ההפקה קיבל סלפין את ההזדמנות לפרוק את תסכולו. סביב שולחן ארוחת הערב, בעודו אוכל ושותה עם עמיתיו, הוא התווכח וצעק. ברגע מסוים הוא התפרץ לעבר זרלט, שניסה לגונן על החיילים: "אתה והצבא הדפוק שלך, לוטננט דפוק, ורמאכט דפוק!". הוא גם קילל את צלב הברזל, עיטור הגבורה הגרמני. זו הייתה מפלתו של סלפין: ידידו נעלב עד עמקי נשמתו הפטריוטית, ויצא לברלין, לדווח על חילופי הדברים לגסטפו ולמשרד התעמולה.
סלפין זומן לבירת גרמניה, לחקירות באשמת ביקורת על המשטר, על מאמץ המלחמה ועל הרייך השלישי. במהלך הקיץ הוא חזר מפעם לפעם לגוטנהפן. בתוך תאים מוצפים למחצה על הקאפ ארקונה, כשהמים מגיעים עד ברכיו, הוא הדריך שחקנים בניסיון לקדם במעט את הצילומים, שהאטו עד בלימה. אנשי הצוות חששו לשוחח איתו, והוא לא היה מסוגל לדבר עם ידידו התסריטאי שהלשין עליו.
ב־31 ביולי 1942 הוא הגיע לברלין בפעם האחרונה, ונחקר בידי שר התעמולה גבלס בכבודו ובעצמו. לסלפין נמאס. במענה לשאלה ישירה הוא לא הכחיש את התפרצותו, עמד על כך שאמר את הדברים, וקבע שהוא עדיין מאמין בהם. כמו ספינה חסרת מורא בצפון האוקיינוס האטלנטי, הוא האיץ אל תוך הקרחון.
גבלס הורה לגסטפו לעצור את סלפין. אנשי האס־אס הכניסו אותו לתא מעצר, העמידו אותו על ספסל, קשרו את צווארו למסגרת החלון באמצעות כתפיות מכנסיו, ואז נטלו משם את הספסל ויצאו מהחדר, הכול בהוראת גבלס. הבימאי ניסה להיאחז בסורגי החלון ולמנוע מהכתפיות להתהדק סביב צווארו. למחרת, ב־1 באוגוסט, נכנסו אנשי האס־אס לתא ומצאו בו את גופתו של סלפין.
כשהגיעו החדשות לגוטנהפן, צוות ההפקה היה כמרקחה. הוצאתו להורג של הבימאי נחשבה בעיני הקולנוענים הגרמנים למתקפה של משרד התעמולה על תעשיית הקולנוע הלאומית כולה. גבלס ניסה להפחית את עוצמת הזעם באמצעות הודעה רשמית של משרד התעמולה, שסיפקה גרסה שונה לחלוטין באשר לנסיבות המוות. "בימאי הקולנוע הרברט סלפין, באמצעות עלבונות והשמצות שפלים של החיילים והקצינים בחזית, ביצע פשע חמור ביותר נגד המורל המלחמתי", נכתב בהודעה. "לפיכך הוא נעצר על מנת לעמוד לדין.
עבירותיו של סלפין היו מבישות במיוחד, משום שלא השתתף במלחמת העולם ולא במלחמה הנוכחית, ולעומת זאת גויס לשם ביצוע משימות חשובות בקולנוע הגרמני. בעת שהיה במעצר לפני משפט, בליל 1 באוגוסט, סלפין שם קץ לחייו בתלייה".
איש לא השתכנע. אנשי הצוות בגוטנהפן ניסו להחרים את זרלט בשל הלשנתו, וגבלס בתגובה הכריז שכל מי שיסרב לשתף פעולה עם התסריטאי יטופל בידי הגסטפו, ממש כמו סלפין. בימאי חדש, ורנר קלינגלר, נשלח לסיים את הסרט. הצוות נאלץ לציית להוראותיו.
קלינגלר, שהיה מבוגר מסלפין בשנה וביים סרטים באמריקה עד אמצע שנות השלושים, האיץ את ההפקה, קשר את כל הקצוות, ובאוקטובר סיים את הצילומים. לאחר עריכה זריזה והדבקת פסקול, גבלס הוזמן להקרנה פרטית בברלין כדי לחזות בפרי השקעתו. שר התעמולה צפה בסרט, ונחרד.
אחרי הכול, זו הייתה 1942. בפברואר הופצה לחיל האוויר המלכותי של בריטניה פקודת ההפצצה האזורית, שהורתה ללהקי המטוסים לפגוע בכוח העבודה התעשייתי בגרמניה ובמורל העם הגרמני באמצעות תקיפה אסטרטגית של ערים ואוכלוסייה אזרחית. בראשית מארס הותקפו אסן ושלוש ערים אחרות בחבל הרוהר שבמערב גרמניה. בחודש מאי התרחבו ההתקפות לאזורים נוספים בגרמניה – הערים ברמן, קאסל, פרנקפורט ושטוטגרט. תשע פעמים לפחות הופצצו מטרות בברלין עצמה.
אזרחי גרמניה זכו להיכרות עמוקה עם סירנות, קולות פיצוץ, מוות ברחובות, צווחות ובהלה. פתאום הרעיון של הצגת המון נחרד ונמלט – גם אם על גבי ספינה שהפליגה אי אז ב־1912 – לא נראה חיובי במיוחד, מנקודת מבט תעמולתית. הסרט מעניין, כפי שגבלס זיהה בעת אישור התסריט בפברואר, משום שהוא מציג חברה במשבר, שסובלת בגלל מנהיגים חסרי גמישות שהמיטו אסון על עצמם ועל הכפופים להם. אך מה שנדמה לפני שנה כאלגוריה על בריטניה המבודדת, נראה כעת יותר ויותר כמשל על טביעתה הבלתי נמנעת של גרמניה. הקצין הראשון פיטרסון, גיבור העלילה, מפקפק בפקודות ללא הרף, ומנסה לשנות את כיוונה של הספינה; האם זה המודל לחיקוי שיש להציג לחיילי צבא הרייך? "כל אדם לעצמו", צועק הקברניט לעבר ההמונים המבוהלים על הסיפון: האם זה המסר שיש להעביר לציבור הגרמני?
גבלס החליט לא לגנוז את הסרט לחלוטין, אלא רק להימנע מלהקרין אותו בפני אזרחי גרמניה. ההפצה התעכבה במשך חודשים, אך הסרט הוצג בסופו של דבר בשטחי הכיבוש הנאצי מחוץ לגרמניה – בפראג, בפריז, בפירנצה ועוד. הוא הוקרן אחרי שמכונת המלחמה הגרמנית כבר נבלמה בסטלינגרד, בנובמבר־דצמבר 1942, ואחרי שהקורפוס האפריקני של גנרל ארווין רומל הובס באל־עלמיין, במערב מצרים. "טיטניק" כבר נראה אז כסרט תעמולה בעל מסרים תת־קרקעיים אנטי־גרמניים, על רקע החזית המתפוררת.
ב־1943 נעשו כמה ניסיונות להתנקש בהיטלר. שבויים גרמנים שהוחזקו בידי הסובייטים וגרמנים גולים קומוניסטים הקימו את "הוועד הלאומי למען גרמניה החופשית". באיטליה גברה הביקורת על המשטר הפשיסטי של בניטו מוסוליני, והוא הודח. שליט ספרד פרנסיסקו פרנקו משך מהחזית הסובייטית את כוחות המתנדבים ששלח לשם. ברומניה, בהונגריה ובבולגריה התרחבה ההתנגדות לגרמנים. העכברים החלו לברוח מהספינה הטובעת, אבל בעלילת הטיטניק הנאצית נותר עוד פרק אחד, הטרגי מכול.
גיהנום צף
"איני יודע כמה רחוק הפלגנו במפרץ לובק כשקלטתי שרסס הים נמוג. במבט לאחור לא נראה כל סימן למזח או לעיירה הקטנה שמעבר לו. במבט לפנים הצטיירה במעורפל ספינה בתוך העלטה. היו לה שלוש ארובות, והיא הייתה ענקית. מעולם לא ראיתי ספינה כזאת, גם לא בתמונות. גופה האפור היה מפוספס בזרזיפי חלודה, והיה ברור שהיא ראתה ימים יפים יותר. באמצע גובה גופה נפרצה דלת במתכת האפורה, וסולם חבלים שנראה קטלני השתלשל ממנה מטה, כמעט עד גובה המים".
כך כתב סם (שמואל) פיבניק בספרו "ניצול: אושוויץ, צעדת המוות ומאבקי לחירות" על הפלגתו במי מפרץ לובק, ביומו האחרון בידי הנאצים. פיבניק, יליד בנדין בדרום פולין, הלך לעולמו ב־30 באוגוסט השנה, יום לפני שמלאו לו 91. הוא היה היחיד מבני משפחתו שלא נשלח להשמדה מיד כשהגיע לאושוויץ ב־1943. על ידו קועקע המספר 135913, והוא צורף לקבוצה שסייעה לפרוק את המשלוחים האנושיים מהרכבות ולהובילם אל הסלקציה – מי לחיים ומי למוות.
פיבניק שרד במחנה למעלה משנה, ובינואר 1945 יצא לצעדת המוות בפיקודו של מקס שמידט מאושוויץ למחנה דורה־מיטלבאו, מרחק של למעלה מ־700 קילומטרים בקור המקפיא של החורף האירופי. היינריך הימלר, ראש הגסטפו, ניסה אז למחוק את העדויות לקיומם של מחנות הריכוז, בעוד הצבא האדום דוהר לתוך פולין. צעדות המוות העבירו את האסירים למרכז גרמניה, ומשם צפונה, לעבר הים הבלטי.
פיבניק נשלח לעבודה חקלאית בכפר סמוך להמבורג. ב־18 באפריל השלימו כוחותיו של הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגומרי את כיבושו של חבל הרוהר, מה שפתח לבעלות הברית את הדרך לצפון גרמניה. במזרח, במקביל, כיתרו הסובייטים את ברלין, וב־30 באפריל התאבד היטלר. התבוסה הייתה ברורה מאי פעם, אבל האס־אס רקם עוד תוכנית שטנית אחרונה בשביל ניצולי המחנות ששרדו את צעדות המוות והגיעו לגרמניה.
בראשית מאי הוצעד פיבניק עם המוני אסירים נוספים לנמל נוישטאט. שלמה לשמן, ניצול אושוויץ, היה אחד מהאסירים הללו. כמו פיבניק גם הוא שרד את צעדות המוות. לעיתון "דבר" שראה אור ביום העצמאות תשי"ב, 30 באפריל 1952, הוא סיפר שבנוישטאט אמרו להם אנשי האס־אס שהשלטונות החליטו להעבירם "לטובתם" לדנמרק ולשוודיה הסמוכות, לפני שהמלחמה תגיע אליהם. אנשי הצלב האדום הוזמנו להעניק לאסירים טיפול ומזון לפני העמסתם על האוניות. לדברי לשמן, הוא וחבריו פקפקו בסיפור, וחשדו בכוונות הזדון של הנאצים.
ביום חמישי, 3 במאי, עלה פיבניק יחד עם חמישים איש לסירת דיג שהפליגה במפרץ לובק. הספינה שהופיעה מולם מתוך הערפל הייתה מלאה, כך צעק לעברם מלח שעמד בדלת שבגוף המתכת. אבל גם הספינות האחרות – שתי אוניות קטנות יותר ופגועות יותר – היו מלאות. "נהג הסירה הניח לנו להיסחף לצד גוף הספינה העצום בזמן שיחת הצעקות הזו", כותב פיבניק בספרו. "אז הוא סובב את ההגה והחזיר אותנו אל סולם החבלים והפתח. כשעשה זאת ראיתי מתחת לצבע ההסוואה האפור של הקריגסמרין (חיל הים הגרמני – י"פ), את שמה המקורי של הספינה. נכתב שם: אס־אס קאפ ארקונה".
זו הייתה התחנה האחרונה של הקאפ ארקונה. בחודשים שלפני כן היא הייתה שותפה למבצע חניבעל, חברה בצי בן אלף כלי שיט שנעו הלוך ושוב בין צפון פולין למפרץ לובק, מפנים חיילים ואזרחים גרמנים מחזית פולין המתמוטטת לגרמניה ולדנמרק הכבושה.
החילוץ נעשה תחת הפצצות בלתי פוסקות של מטוסים בריטיים, אמריקניים ורוסיים, ובאיום מתמיד של הטבעה בטילי צוללות רוסיות. כמה מחברותיה של הקאפ ארקונה למבצע החילוץ ייזכרו כקברי ההמונים הימיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. האונייה "וילהלם גוסטולף" הוטבעה בטורפדו ב־30 בינואר כשעל סיפונה 10,582 נוסעים ואנשי צוות. 9,400 מהם מתו. "הגנרל פון שטובן" הוטבעה גם כן, וכ־3,500 מהשוהים על סיפונה מתו. בסך הכול אבדו כ־160 כלי שיט קטנים במהלך מבצע הפינוי, שנמשך 15 שבועות, אך הצי הצליח לחלץ כמעט מיליון אזרחים ו־350 אלף חיילים.
קברניט הקאפ ארקונה במבצע חניבעל, יוהנס גרץ, ירה בעצמו למוות בתאו בספינה בעת שעגנה בקופנהגן. הוא העדיף למות מלשוב לגוטנהפן, לעוד חילוץ מסוכן עד אימה. הספינה נפגעה כמה פעמים ומדחפיה הושבתו, אך היא שרדה. אחרי שהסובייטים שחררו את צפון פולין, הופנתה הקאפ ארקונה לעגון במפרץ לובק לצד כמה כלי שיט מושבתים אחרים. האס־אס החליט להפוך אותה לספינת אסירים.
פיבניק טיפס בסולם החבלים, ונכנס לבטן הספינה. "הריח הוא שהכה בי בתחילה", הוא כותב בספר. "כשעיניי הסתגלו לתאורת החשמל העמומה יכולתי לראות ראשים וכתפיים, כשאסירים כמוני ישבו בכל מקום פנוי אפשרי, דחוסים יחד כמו סרדינים בקופסה. הריח גילה לי שהאנשים הללו היו שם, במחנה הריכוז הימי הזה, ימים שלמים, ואנו היינו בין האחרונים להגיע. זה היה גיהנום צף, ולא היה לאן ללכת בחלל הדחוק. המתים, גילינו, כבר הושלכו מעבר לסיפון, לצוף כמו שברי אנוש במים השחורים של מפרץ לובק. אפילו שומרי האס־אס היו עצבניים, ושוחחו עם אנשי הצוות, שואלים לאן עליהם לקחת אותנו. האוויר התפצח מרוב מתח".
פיבניק מזכיר תיאוריה שלפיה הספינה כולה הוסבה בידי הנאצים לפצצה צפה, עם מכלי דלק מלאים ומתקני הצתה. "אם זו אמת, זו הייתה דרך שטנית ומתאימה במיוחד לאס־אס להוציא לפועל עוד רצח משוכלל שלנו", הוא כותב.
הקאפ ארקונה, כאמור, הייתה יכולה להכיל כ־1,300 איש בימיה הטובים ביותר. כעת היו על סיפונה 4,500 אסירים, מאות שומרים אנשי אס־אס, וצוות מלחים מותש. פיבניק הובל לתוך אולם שבו נדחסו מאות בני אדם, ניצולי מחנות ריכוז במדי פסים. "הסצנה הייתה כמו משהו מציור ישן של גיהנום, כי האשנבים נצבעו ורק אור אפור עמום הסתנן דרכם לעבר 'הנוסעים' המצטופפים. לפחות היה שם מעט מקום לשבת, ועברתי על גבי אנשים כדי למצוא מרחב משלי כשהתפרצה מהומת אלוהים. הספינה נטתה הצידה באלימות לקול פיצוץ עצום, ואני הוטחתי מטה, כמו כל מי שעמד באותו רגע על רגליו. הייתי על ארבע, ליבי פועם בבהלה, מבולבל לחלוטין. מה לעזאזל קרה? היו עוד פיצוץ וזעזוע, והפעם החלונות התנפצו פנימה, מטיחים בכולנו זכוכית מעופפת. הותקפנו".
כמו לווייתן גווע
ליד הקאפ ארקונה עגנו אז כאמור שתי ספינות אסירים נוספות, "תילבק" ו"אתנס". ספינה רביעית, "דויטשלנד", עגנה לא רחוק משם, אבל מעבר לטווח ראייה בערפל המפרץ. הבריטים האמינו שכל הארבע נשאו כוחות ורמאכט ואס־אס, שבכוונתם לפרוץ לנורווגיה ולנסות להמשיך את המלחמה משם.
בבוקר 3 במאי עננות נמוכה הסתירה את החוף הדרום־מערבי של הים הבלטי, לאורך מפרץ לובק. מזג האוויר הגרוע דחה את המתקפה של חיל האוויר המלכותי עד שעת הצהריים. המפציצים תקפו קודם את הדויטשלנד, שיומיים לפני כן הפכה לספינת בית חולים. רק ארובותיה נצבעו לבן, והצלב האדום נצבע על צד אחד בלבד של ארובה אחת בלבד. הטייסים לא ראו את הסימונים, והטילו 32 פצצות. הדויטשלנד עלתה באש.
ואז הותקפה הקאפ ארקונה. תשעה מפציצי טייפון הטילו ארבעים פצצות על הספינה. "מה שבא בעקבות המתקפה היה הקול הנורא ביותר ששמעתי מעודי", מספר פיבניק. "הוא רעד ורעם אי שם מתחתינו, ולקח לי זמן מה, כורע על ארבעותיי והמום, להבין מה אני שומע. זה היה קולם של אלפי אנשים צועקים באימה, מהדהד עוד ועוד במעלה גרמי המדרגות ודרך מסדרונות המתכת".
האסירים עשו הכול כדי לצאת מן האולמות הדחוסים אל הסיפון העליון, תוך התחמקות משומרי האס־אס החמושים שירו בכל מי שעמד בדרכם ולבש חולצת פסים. האש התפשטה על הסיפון, והמטוסים חזרו שוב ושוב ביעף, יורים לעבר הספינה הבוערת. לאיש לא היה מושג איך לשחרר את סירות ההצלה ולהוריד אותן אל הים. אסירים שקפצו לתוך המים הקפואים נורו בידי אנשי אס־אס וחיל הים. לובשי המדים הגרמנים עלו לסירות הדיג הרבות שנהרו אל זירת האסון בניסיון להציל כמה שיותר מהם. 16 מ־80 אנשי הצוות ניצלו, וכ־400 מ־500 חיילי האס־אס. הם לא אספו אפילו אסיר אחד.
לבסוף גם פיבניק קפץ אל המים, ומצא קורת עץ צפה להיאחז בה יחד עם אסיר נוסף. "הארקונה התנשאה מעלינו, אונייה טרופה בוערת, פיצוצים מהדהדים מגופה המתכתי, מתעוותת וקורסת בחום העז. סירות הדיג נהמו סביבנו, מנועיהן רועמים ומעלים עשן כשהצוותים מנסים בייאוש לגרור אנשי אס־אס מן המים. מעת לעת נשמעו פרצי אש מאקדח או מקלע, כשהאנשים שעל הסירות זיהו אסירים המנסים לעלות עליהן". מעת לעת חזרו המטוסים אל התופת, יורים אל המים ולעבר הסיפונים.
הספינה התגלגלה על צידה "כמו לווייתן גווע", מתאר פיבניק. "כל מי שהיה על הסיפון בוודאי כבר מת". הניצולים שצפו במים ניסו בכל כוחם לא לזוז, ולא למשוך את תשומת ליבם של אנשי האס־אס ששייטו סביב. בערב, לאחר רדת החשכה, החל פיבניק להיסחף עם הגאות, אבל נמנע מלהגיע ממש אל החוף, שם ירו שוטרים לעבר מי שניסה לצאת מהמים. רק בלילה כשל פיבניק מבין קצף הגלים אל האדמה, ונרדם בין השיחים.
שלמה לשמן לא היה על הקאפ ארקונה, אלא הועלה לסיפונה של האתנה הסמוכה. הוא צפה מרחוק בהפצצת הספינה הגדולה ובטביעתה. שומרי האס־אס שעל האתנה ברחו והותירו את האסירים לבדם, עוגנים במים ללא תנועה. בעזרת מפרשים הצליחו האסירים להניע את הספינה לחוף. "כשהגענו, אור לרביעי במאי, אל החוף, ידענו שניצלנו, ונרדמנו מיד מרוב עייפות, אוזלת כוח ורעב. רק הטנקים הבריטיים, שהגיעו בטרטור ובשאון רב, עוררו אותנו משנתנו העמוקה. תחילה לא ידענו מי הם, הלנו אם לצרינו? אך עד מהרה נוכחנו לדעת כי אמנם בני חורין אנחנו".
פיבניק התעורר על החוף ליומו הראשון זה שנים "ללא מפקד בוקר, ללא נביחת פקודות, ללא אלות, אגרופים, מגפיים". קשיש גרמני לקח אותו במשאית, עם עוד כמה ניצולים, אל העיירה הקרובה. שעות ספורות אחר כך, האדמירל קרל דניץ, המנהיג האחרון של הרייך השלישי, שלח את קציניו למפקדתו של פילדמרשל מונטגומרי, לדון בכניעת הנאצים. חוזה הכניעה נחתם ב־8 במאי. המלחמה נגמרה.
החשש: אי סדר
למעלה מ־4,000 אסירי מחנות ריכוז, שורדי צעדות המוות, נספו בטביעת הקאפ ארקונה. עוד כ־3,000 נהרגו בספינות הסמוכות – התילבק, הדויטשלנד והאתנה. רבים נורו על הסיפון, במים ועל החוף בידי אנשי האס־אס. כמותם גם אלפים אחרים משורדי המחנות נטבחו על רקע פרפורי הגסיסה של הרייך השלישי. כל מכשול ועיכוב נוצל בידי הנאצים כדי לרצוח את האסירים ולנוע הלאה. הם ירו בהם. חנקו אותם. העלו אותם באש באסמים סגורים. דחסו אותם לרכבות שהופצצו. וגם העמיסו אותם על סירות ושלחו אותם לספינות נוסעים צפופות במפרץ לובק, שהפכו למטרה.
כל המבצע הזה, האחרון, נועד כדי להיפטר מהעדויות ומהעדים למעשי הזוועה של הנאצים. זו גם הייתה הסיבה לפינוי האסירים שעבדו באזור הכפר סביב המבורג. מנהלי העיר חששו שיעמדו לדין לאחר הכיבוש, אם יתגלה שהשתתפו בפשעי המלחמה. האחראי לפינוי האסירים מהאזור ולהעברתם אל הספינות היה קארל קאופמן, מנהיג המפלגה הנאצית בהמבורג. ב־1941 הוא זכה בכבוד המפוקפק להיות הנאצי הראשון שגירש מעירו יהודים־גרמנים לגטו לודז' בפולין. כעת, עם תום המלחמה, הוא חשש שהאסירים בעיר ובסביבותיה ישוחררו, ויפרוץ גל של מעשי נקם, שוד ואי סדר כללי.
לדברי ד"ר מארק בוגלן, היסטוריון וחוקר מחנות ריכוז מאוניברסיטת הומבולדט של ברלין, זה היה החשש העיקרי של קאופמן, כמי שניהל את העיר. העברת האסירים לספינות, מבחינתו לפחות, לא נבעה מרצון להביא למותם. "הימלר נטה לא לאפשר למחנות ליפול בידי האויב, במיוחד לאחר שהעיתונות הבריטית והאמריקנית דיווחה על התנאים המחרידים במחנה ברגן־בלזן המשוחרר. בהמבורג, עם זאת, לחץ ממנהיגים פוליטיים ועסקיים היה הגורם המכריע בשכנוע האס־אס לפנות את האסירים", מסביר בוגלן.
קאופמן נעצר בידי בעלות הברית, העיד במשפטי נירנברג, ונשפט בעצמו על פשעי מלחמה. הוא ריצה תקופת מאסר קצרה עד ששוחרר בשל בריאות לקויה, ומת ב־1965 בהמבורג. וולטר זרלט־אולפניוס, תסריטאי ה"טיטניק", הורשע בהלשנה שהביאה להוצאתו של סלפין להורג, ונשלח למאסר של ארבע שנים. הוא לא עבד עוד בתעשיית הקולנוע הגרמנית, ומת ב־1975.
יוזף גבלס, לאחר כישלון הפקתו הגדולה ב־1942, פתח במסע תעמולה נואש שמטרתו לשכנע את הגרמנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה ועד האדם האחרון, אף שכל התקוות אזלו. בפברואר 1943 הוא קרא ל"מלחמה טוטלית" נגד האיום "היהודי־בולשביקי", וב־1944 נאבק בקושרי קשר ה־20 ביולי, שניסו להתנקש בהיטלר באמצעות פצצה שהונחה בחדר הישיבות שלו. ב־30 באפריל 1945 שהה גבלס בבונקר של היטלר בברלין, והיה עד לנישואיו של הדיקטטור עם אווה בראון שעות ספורות לפני התאבדותם. היטלר מינה את גבלס ליורשו כקנצלר גרמניה, תפקיד שבו כיהן במשך פחות מיום. ב־1 במאי, יומיים לפני סופה הקטלני של הקאפ ארקונה, התאבד גבלס יחד עם אשתו, לאחר שדאג לרצח ששת ילדיהם.
אסון טביעת הספינות במפרץ לובק המשיך לרדוף את תושבי נוישטאט והסביבה. חלקי גופות נשטפו אל החוף מפעם לפעם בעשורים שחלפו מאז, והזכירו לגרמנים את פשעיהם. הגוויות הבלתי מזוהות נקברו ביער שמאחורי העיירה האפקרוג, ב"בית הקברות לחללי הקאפ ארקונה והתילבק", בחלקה לקורבנות ללא שם.
