מה שלמדתי מהשנה בה כתבתי טור רפואי, הוא שהמדע הוא רק הגוף החיצוני של הסיפור. חוויית החיים שלנו היא הלב. לאחר הרהור בתגובות לטור שלי ששמעתי וקראתי, אלו חמישה דברים שאני רוצה שמטופלים ידעו:
הבריאות שלנו לא מוכרעת על בסיס "הרגעים הגדולים"
בריאות מונעת מסתכמת באינספור החלטות ברמת המיקרו, שכל אחד מאיתנו מקבל מדי יום. עוגה או עוגיות ביחד עם הקפה בארוחת הבוקר עשויות להיות חסרות משמעות באופן יחסי בשבוע שלנו, בעוד שהסוכר המצטבר שלהן במשך שנים יכול להיות מה שיעשה את ההבדל בין בריאות לסוכרת בגיל מבוגר יותר.
לרגעים הקטנים האלה יכול להיות אפקט פרפר שלא תמיד ניתן לחזות מראש. מטופל אחד שלי הסכים לאמץ את הכלב של קרוב משפחתו לפני שלוש שנים – בעיקר בגלל שהוא הרגיש בודד ורצה לוויה. למרות היותו "בטטת כורסה", כפי שהוא עצמו מתאר, מאז הוא עומד בקלות בהנחיות הפעילות הגופנית המומלצות מדי שבוע – כי הוא התחיל לקחת את הכלב שלו לריצות ברחבי השכונה. בנוסף ליתרונות בריאות הנפש, הוא כבר לא בסיכון לחלות בסוכרת.
איך מסלול שלו היה שונה אם הוא מעולם לא היה מאמץ חיית מחמד? היכן הייתה עומדת הבריאות שלו בעוד 10 שנים אם הוא היה מפתח סוכרת?
ההחלטות היומיומיות שלנו אולי קטנות כשלעצמן, אבל הן מצטברות לכדי משהו השפעה משמעותית על החיים שלנו. הרגלים בריאים בהם אנו נוקטים רק חלק מהזמן, טובים יותר מהרגלים לא בריאים כל הזמן.
כולם מתוסכלים מהתור לרופא
נושא שחוזר על עצמו ששמעתי (וחוויתי על בשרי כמובן), היה על איך התור אצל רופא תמיד מתאחר. התסכולים האלה משגעים גם את הרופא שלך.
שורשי הבעיה נעוצים בשנות ה-90 המוקדמות, כאשר חברת Medicare הקצתה יחידה ערכית יחסית לתור במרפאה בשווי ערך של 15 דקות. מבטחי בריאות פרטיים הלכו בעקבותיה במהירות, וכך – כדי להצליח להתקיים – הנהלות המרפאות גדשו את לוחות הזמנים של הרופאים שלהן באותו האופן. לוח הזמנים הגדוש הזה שנקבע בזמנו על ידי חברות הביטוח, הוא דבר שגם רופאים וגם מטופלים מתעבים.
להלן שני טיפים למקסם את הזמן בתור לרופא:
1- מומלץ להגיע 15 דקות מוקדם לתור שנקבע. זה אומר שבשעה שהתור שלנו אמור להתחיל, כבר לקחנו מספר, מילאנו ניירת (אם יש) והאחות בדקה אותנו (אם זה נצרך), כך שלא "נבזבז" את הזמן שלנו ושל אלה שאחרינו בתור בטיפול בעניינים המקדימים לתור עצמו.
2- לתכננן את הסיפור מראש. כדאי להתחיל עם הבעיה הדחופה ביותר שבגללה קבענו את התור, תוך ציון ציר הזמן של הרפואי שלנו באופן כרונולוגי, עם כמה שיותר פרטים (זה עושה הבדל גדול לרופא אם השיעול נמשך כבר כמה חודשים או שבועיים).
אל תפחדו לדבר על בעיות בריאותיות "מביכות"
הסמנטיקה של הרגלי "היציאות" שלנו היו נושא לוויכוח לוהט באופן בלתי צפוי בין הקוראים שלי. חלקם לא היו בטוחים אם זה בכלל בסדר להגיד "קקי" בקול. (כן, אני מרשה). אני מבצעת קולונוסקופיה מדי שבוע, אז תאמינו לי כשאני אומר שמילים כמו "גזים" או "פלוצים" לא יגרמו לי להסמיק.
חשוב מכך, אל תתנו למבוכה למנוע מכם לקבל את העזרה שאתם צריכים.
לדוגמה, עד 80 אחוז מהאנשים הנוטלים SSRI, סוג של נוגד דיכאון, חווים חוסר תפקוד מיני כתופעת לוואי, אך כמחצית מהאנשים שמפסיקים את ה-SSRI שלהם מסיבה זו אינם דנים מדוע עם הרופאים שלהם. אם תספרו לנו את הסיבה האמיתית, נוכל לעשות עבודה טובה יותר בניסיון לעזור לכם.
שוחחו עם בני המשפחה על ההיסטוריה הרפואית שלהם
רבים מהמטופלים שלי לא יודעים ממה סבא וסבתא שלהם מתו, אם אח שלהם סובל ממשהו אוטואימוני או בן כמה היה דודם כשאובחן כחולה סרטן. פרטים אלה משפיעים על האופן שבו הרופא שלכם חושב על הבדיקות הנכונות עבורכם.
לדוגמה, אם ידעת שדודה וסבתא שלך חלו בסרטן שד שאובחן בשנות ה-40 לחייהן, הרופאה שלך עשויה להמליץ לך לעבור בדיקה גנטית לסרטן השד והשחלות. אבל אם לא ידעת על ההיסטוריה של דודה שלך כי אף אחד לא דיבר על זה, ולא היית בטוחה בת כמה סבתא שלך הייתה כשאובחנה, ייתכן שהרופאה פשוט תמליץ לך על ממוגרפיה רגילה.
דיבור על הבעיות הרפואיות שלהם עלול לגרום לאנשים להרגיש לא בנוח. אבל הסבירו להם שחשוב שתדעו למען הבריאות שלכם ושל שאר בני המשפחה.
הרופא הוא אוהד שלך
פשוטו כמשמעו. כשאני רואה שתוצאות פתולוגיות חוזרות ומראות שלאחד מהמטופלים שלי אין סרטן, אני מריעה בקול. כן, לבד, מול המחשב שלי, אבל עדיין מריעה. הקולגות שלי במרפאה ואני חגגנו יחד כשראינו את ההמוגלובין A1C של מטופל – מדד לשליטה בגלוקוז – יורד לאחר חודשים של עבודה קשה. אנחנו חוגגים בריקוד בבית החולים כשאנחנו שומעים שנמצאו תרומות השתלת איברים מצילות חיים לחולים שלנו.
רפואה היא ספורט קבוצתי, לא יחידני של הפציינט בלבד. מטופלים לא תמיד רואים מה קורה מאחורי הווילונות, אבל הניצחונות שלך הם לגמרי החלקים הכי הטובים של היום שלנו.
הכותבת היא ד"ר טרישה פסריחה, רופאה ובעלת טור בוושינגטון פוסט
