בית המשפט הכריע: "על חורבות המסגד ייחנך מקדש"

טורו של ההיסטוריון חביב הימין ההודי ד"ר ויקראם סמפאת הופיע ביום שלישי בעמוד השער של העיתון The New Indian Express, הנמכר בתת־היבשת בעשרות מיליוני עותקים. העילה למאמר: חנוכתו הצפויה של המקדש החדש־ישן לאליל ראם בעיר איודיה ב־22 בינואר. המקדש ייחנך בטקס אלילי למהדרין שכולל את פקיחת עיניו של הפסל הטרי של האליל, כדי ש"רוחו תשרה" במקדש המיועד לו.

"כשנשמת הציוויליזציה מוצאת ביטוי" – כותרת המאמר שמבטאת את התחושה בקרב הרוב ההינדי בהודו כיום: האפשרות לנשום לרווחה אחרי שנים של התכחשות ודיכוי תרבותי של הדת המרכזית לטובת תרבויות המיעוטים.

לפני מעט יותר מארבע שנים הכריע בית המשפט העליון בהודו במחלוקת שקורעת את המדינה כבר מאות שנים. הערכאה המשפטית החליטה שבעיר איודיה במדינת אוטאר־פראדש הצפונית, בשטח שבשנים 1528־1992 שכן עליו מסגד בשם "באבור", ייבנה מקדש. פסק הדין שהשתרע על פני 1,182 עמודים העניק את הבעלות על שטח המריבה כולו ל"קבוצות המקדש" ההינדיות. כן, גם בהודו הן מכונות כך. בקיץ 2020, בעיצומה של הקורונה, הניח ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי אבן פינה למקדש המחודש. כעת הוא הושלם ועומד בפני חנוכתו.

תולדות המקום בקצרה: בשנת 92' פשטו מאות אלפי הינדים זועמים על האתר והחריבו את המסגד שבו, מה שהוביל לפרוץ גל אלימות מחריד בין מוסלמים להינדים – שהותיר אחריו אלפי הרוגים בכל רחבי הודו.

הסיבה לזעם ההינדי היא טענת המאמינים שבמאה ה־16 הרס באבור – השליט האסלאמי כובש הודו – את המקדש העתיק של האליל ראם ששכן עד אז על הקרקע הזו באיודיה, ואנשיו בנו במקומו מסגד על שם מנהיגם. זה ניצב על עומדו במשך 464 שנים, וסימל מבחינת ההינדים מציאות של השפלה מתמשכת ואובדן ריבונות, כמו התחושה של יהודים לא מעטים לאורך השנים ביחס לנוכחות האסלאמית בהר הבית. אלא שההינדים לא נקטו בגישה סבילה. בניגוד לנעשה אצלנו, בהודו שני הצדדים טובחים זה בזה על רקע המחלוקות סביב מקומות קדושים.

יש לציין שההינדים מאמינים שראם נולד בדיוק במקום זה, ובית המשפט בהכרעת הדין אף הסכים עימם וקבע שהאמונה בעובדה הזו "איננה נתונה לוויכוח". ראם, יש לציין, הוא מהאלילים היותר־פופולריים בהינדואיזם. המסורת המקומית גורסת שהוא היה לא פחות ממלך איודיה, ולמעשה שלט ממנה על רוב שטחה של הודו. בהמשך הוכתר רשמית לאל. אם לרדת לעומק המיתולוגיה, ראם הוא אחד מגלגוליו של וישנו, מבכירי אלילי הודו, שמשמעות שמו הוא "הנצחי". כך או אחרת, אתר הולדתו נחשב נקודת תורפה מבחינת הרשויות ומוצף בכוחות משטרה וצבא, מוקף גדרות ומגדלי שמירה. לא פעם נאסר להכניס לתוכו מצלמות או ציוד אחר וכל הבאים בשעריו נבדקים בשבע עיניים. בקיצור, נראה שמדובר בגרסה הודית של הר הבית שלנו.

בזמן המרד הגדול בהודו בשנת 1857, במטרה למנוע התנגשויות בין הינדים למוסלמים בשטח המחלוקת באיודיה, חילקו הבריטים את המתחם בין הינדים למוסלמים. המוסלמים התפללו בתוך המבנה, ואילו ברחבה הגדולה בחוץ התאפשר פולחן הינדי. זה לא סיפק את מאמיני ראם. כבר ב־1885 פנו ההינדים לבית המשפט כדי לאפשר את חידוש המקדש במקום המסגד, ומאז ועד לסוף 2019 נשפך ים של מלל בבתי המשפט על אודות אתר המריבה הזה – אולם ללא הכרעה. בחורף 1949 הציבו ההינדים פסלי אלילים בתוך חלל המסגד, צעד שהביא את המוסלמים להדיר מאז את רגליהם ממנו. ב־1992 הוחרב המסגד כליל, כאמור. כוחות הביטחון ההודים, אגב, עמדו אז מהצד ולא מנעו את ההרס.

משלחת ארכיאולוגית שנשלחה בשנת 2003 בידי בית המשפט לבדוק מה מצוי מתחת להריסות המסגד גילתה שם לבנים מהתקופה המאורית, מהמאה ה־11 ליתר דיוק. מבחינת ההינדו הייתה זו ראיה ניצחת לקיומו של מקדש ראם במקום עוד לפני פלישת המוסלמים. קיומו של מקדש בנקודה הזו מסביר כמובן את הכמיהה ההינדית לבנייתו מחדש על חורבות השיקוץ בעל הסהר שתפס את מקומו. רשות העתיקות ההודית, אגב, הודיעה אז שבאתר דווקא לא נמצאה ראיה ממשית לכך שמקדש ראם ניצב שם אי פעם.

בית המשפט המקומי ביקר בחריפות את הרס המסגד ב־92' וכינה זאת בביטוי המוכר היטב ממחוזותינו "הפרת הסטטוס קוו", אך עד היום הזה לא נענש איש מהורסי המסגד, ביניהם כמה מבכירי מפלגת העם השלטת כיום בהודו. הפסק הוסיף שהמוסלמים לא סיפקו כל הוכחה לכך שהייתה להם בעלות בלעדית על הקרקע, אך עם זאת קבעו השופטים פה אחד שלמוסלמים יוקצו עשרים דונמים במיקום מרכזי אחר באיודיה לבניית מסגד חלופי. מודי בירך על פסק הדין שלמעשה תאם הבטחת בחירות מפורשת שלו ב־2014, הבחירות שבהן עלה לשלטון – לבנות מחדש את המקדש במקום. זפרייב ג'ילאני, לעומת זאת, נציג מועצת הווקף המרכזית של הסונים במדינת המחוז אוטאר־פרדאש שבה שוכנת איודיה, הודיע שאיננו מקבל את החלטת בית המשפט.

כיום, יש לציין, איודיה נחשבת עיירה קטנה במונחים הודיים ומונה כ־55 אלף תושבים, 6% מתוכם מוסלמים. 180 מיליון מוסלמים חיים כיום בהודו, לא מעט גם במושגים של מדינת הענק הזו, שללא ספק מאתגרים את הרשויות בה.

באקלים הרוחני של הודו בעלת אין־ספור האלילים, אין בנמצא מוקד קדושה יחיד כפי שיש ליהודים, ובכל זאת הודים לא מועטים רואים באיודיה עיר הקודש, המקבילה במשמעותה לחשיבות שמייחסים יהודים לירושלים. הודים רבים, ודאי תומכי מפלגת העם, עורכים את ההיקש הלוגי הזה ובכל פעם שירושלים עולה לכותרות, תומכים ללא פשרות בצד היהודי בסיפור. הכחשת ההיסטוריה היהודית של ירושלים, הם יאמרו, כמוה כהכחשת ההיסטוריה ההינדית של איודיה.

ובחזרה למאמרו של ד"ר סמפאת: "חזרתו של ראם למקום הולדתו לאחר 500 שנה תהיה רבת חשיבות", הוא פתח. "אין לראות את השקת המקדש איודיה‏ כהתרחשות פוליטית צרה אלא כרנסנס ציוויליזציוני. בהתקרב 22 בינואר, להט חסר תקדים אוחז באומה בעודנו מתכוננים לחנוכת מקדש ראם באיודיה". סמפאת הגדיר את חנוכת הפסל והמקדש כ"ביטוי בטוח של תקווה ואמונה עבור המוני הודים פשוטים שאין להם נטיות פוליטיות או אידיאולוגיות גלויות. זהו באמת רגע שבו נראה כי נשמתה של ציוויליזציה שהודחקה זה מכבר מוצאת לבסוף ביטוי". הוא מספר על "תפילות המוניות והדלקת מנורות ברחבי מקדשים בערים ובכפרים, שירים ואנשים המציבים מנורות בחזית בתיהם כדי להנציח את שובו של ראם מגלותו".

"במשך זמן ארוך ההינדים נקראו להתבונן בעצמם תוך התנצלות", מחה סמפאת. "גרמו לנו להאמין שאנחנו ציוויליזציה חסרת שורשים. כל קהילה בהודו יכלה לענוד בגאווה את זהותה ואמונתה, אבל כשההינדים רצו לעשות זאת זה נחשב לנסיגה תרבותית. סברו שהאמונה הזו צריכה לשתוק. נוחות למיעוטים הייתה המטרה היחידה של החילוניות ההודית שנהגה באופן מעוות.

"מקרה איודיה הוא עדות על 500 שנות חוסן והתעקשות של ההינדים להחזיר לעצמם את אחד ממתחמיהם הקדושים ביותר. נוסעים זרים (לאורך השנים, א"ס) סיפרו כיצד, למרות ההרס, זכה המקדש להערצה שקטה של ​​הינדים אדוקים. ההינדים נאלצו להמתין בסבלנות 500 שנה, אפילו לאחר השגת העצמאות, ובאמצעות תהליכים משפטיים מפותלים לקבל בחזרה את מה שהיה שלהם בצדק.

"היום, כשהחלום היקר הזה מתגשם, עדיין מבקשים מאיתנו לא לחגוג אותו יותר מדי. מקרה איודיה הוא קץ התפיסה הדורשת להרפות מהעתיקות ולהחליף את ארצנו בהודו חדשה שבמקרה הטוב יש לה קשר קלוש עם עברה. התפיסה שלפיה העבר טוב כדי לראות אותו במוזיאון מאובן ואף פעם לא כמסורת חיה. אתרים קדושים להינדים, במיוחד בצפון הודו, נחסמו באכזריות. לאותה מדינה חילונית אין שום נקיפות מצפון לשלוט במקדשי הינדו. ממשלות של עשר מדינות (מתוך 28 המדינות המרכיבות את הודו, א"ס) שולטות ביותר מ־110 אלף מקדשים".

בניגוד להינדים "שמהם נמנע אפילו לתבוע את מה שנחטף מהם בכוח". טוען סמפאת, "לכל המיעוטים בהודו החילונית יש את הזכויות להחזיק ולנהל את מוסדות הדת והחינוך שלהם. לאיזו דמוקרטיה בעלת צדק בעולם יש הוראות כאלה? אפילו במדינות מוסלמיות, מסגדים נעקרים באופן שגרתי לצרכים ארציים כמו הרחבת כבישים או הנחת קווי רכבת. אבל בהודו, ציפור הענק של החילוניות נשענה תמיד על הכתפיים ההינדיות".