לחץ, לחץ, לחץ. שבוע לא קל עבר על נשיא איראן חסן רוחאני. כשבועיים בלבד חלפו מאז הטלת הסבב הראשון של הסנקציות האמריקניות על איראן, האוסרות על סחר בינלאומי בזהב ובדולרים עם הרפובליקה האסלאמית, אבל השפעת המהלך כבר מורגשת היטב. במקביל ללחץ החיצוני, גוברת גם הביקורת מבית על ממשלתו. ביום ראשון הדיח הפרלמנט האיראני את שר הכלכלה האיראני בעקבות טיפולו הכושל בצניחתו הדרמטית של ערך הריאל. בעקבותיו הועבר מתפקידו גם שר העבודה. ההמשך היה מאיים עוד יותר. סגן נגיד הבנק המרכזי פוטר, נעצר והוכנס לכלא יחד עם שורת בכירים בבנק, החשודים בתרגיל הונאה מורכב של סחר בדולרים. נגיד הבנק עצמו הודח כבר בחודש שעבר.
אין לדעת היכן תסתיים עריפת הראשים הזאת, אבל דבר אחד ברור כשמש: המחנה השמרני באיראן נחוש לנצל את המצב כדי לייצר תהליך שיביא בסופו של דבר להדחתו של רוחאני מן הנשיאות. השמרנים, שמלכתחילה התנגדו לחתימה על הסכם הגרעין עם המערב, רואים בנשיא רוחאני, שהוביל את המהלך, האשם העיקרי במצב. מאז נסוגה ארה"ב מהסכם הגרעין והטילה מחדש עיצומים על איראן, נתון רוחאני ללחץ גובר והולך מצד המחנה השמרני ובראשו משמרות המהפכה. לשיטתם, הם אלה שהזהירו מלכתחילה מפני הבוגדנות המערבית, ועכשיו מתברר שצדקו. כעת המטרה היא החלפתו של רוחאני בנשיא אחר, רכרוכי פחות לטעמם, אולי מישהו משורות משמרות המהפכה, שיוביל את איראן תחת משטר הסנקציות האמריקני.
הרגע הזה נראה קרוב מתמיד. ביום רביעי אמר המנהיג העליון, עלי חמינאי, כי על איראן להפסיק לקוות שמדינות האיחוד האירופי יצליחו לשמר את הסכם הגרעין, וכי כמו ארה"ב, גם איראן יכולה לסגת ממנו. "הסכם הגרעין הוא אמצעי ולא מטרה, ואם נגיע למסקנה שהוא אינו משרת עוד את האינטרסים הלאומיים שלנו, נוכל לפרוש ממנו", הצהיר. בפגישה עם רוחאני לפני שבועיים קבע המנהיג העליון שאיראן הסכימה לוויתורים רבים מדי בהסכם הגרעין, וציין שללא הייעוץ שלו לרוחאני, היה נשיא איראן מסכים לוויתורים רבים עוד יותר. נסיגה של איראן מהסכם הגרעין, כפי שמציע חמינאי, תהיה מכה קשה לרוחאני הנחשב לאדריכל ההסכם, ועלול ללכת יחד איתו.
בשבוע שעבר רוחאני נאלץ להתמודד עם מתקפה חזיתית במג'לס, הפרלמנט האיראני, לאחר שנקרא לתת דין וחשבון על מצבה הכלכלי העגום של איראן. אולם ניסיון ההתגוננות שלו לא עלה יפה. בנאומו הודה רוחאני כי "רוב העם איבד אמון בעתידה של הרפובליקה האסלאמית בגלל הסנקציות האמריקניות", אבל חברי המג'לס לא ממש התרשמו מכנותו של הנשיא. רוחאני לא רק התגונן אלא גם תקף. "ההפגנות באיראן בינואר האחרון הן שעודדו את טראמפ לסגת מהסכם הגרעין". בכך רמז כי גם גופי ביטחון־הפנים באיראן, הנמנים עם יריביו, אחראים למצב משום שלא השכילו לצפות ולדכא מראש את ההפגנות. במקביל ניסה לייצר תחושה של אחדות: "לא ניתן למזימה השפלה להצליח. טהרן תביס את אויביה בבית הלבן ותתגבר על הקשיים. שיתוף הפעולה בין הרשויות, צמרת הפיקוד הצבאי ומשמרות המהפכה, רק הולך ומתחזק". וכדי שלא יהיו אי־הבנות ביחס למעמדו האישי, סיכם: "על ידידינו ויריבינו להבין שתשאול הנשיא בפרלמנט אין פירושו קרע עם הממשלה". אולם זמן קצר לאחר הנאום דיווחה סוכנות הידיעות האיראנית 'תסנים' כי המחוקקים בפרלמנט "לא השתכנעו" מדברי רוחאני על מצב הכלכלה.
בחסות העיזים
כדי להמחיש שלאיראן אין כל כוונה להיכנע לשום תכתיב, חיצוני או פנימי, לִהטט רוחאני בסדרה של מהלכים שנועדו לאותת שהמילה כניעה איננה בלקסיקון של טהרן. להפך. ואכן, איראן הצליחה להציג הישג נאה במיוחד. בביקורו בדמשק של אמיר חאתמי, שר ההגנה האיראני, נחתם הסכם שיתוף פעולה בין איראן לסוריה, הכולל את שיקום הצבא הסורי ואת הקמתה מחדש של התעשייה הצבאית הסורית ופיתוחה. זוהי אמירה חד־משמעית של טהרן, המכוונת לירושלים: איראן נמצאת בסוריה כדי להישאר. נכון, יכולותיו של הצבא הסורי, בחסות השיקום האיראני, אינן צריכות להטריד את ישראל. המטרד האמיתי הוא המשך הנוכחות האיראנית בסוריה. בחודשים האחרונים העבירה ישראל מסרים נחרצים לקהילה הבינלאומית ובראשה רוסיה, כי לא תסכין עם המשך הנוכחות האיראנית בסוריה. והרוסים עשו מאמצים גדולים לרצות את ישראל.
בחודש שעבר הודיעה רוסיה לישראל כי הצליחה להגיע עם האיראנים להסכמה שלפיה כוחותיהם ייסוגו למרחק של 85 קילומטרים מהגבול עם ישראל. אבל ההסכמה הרוסית־איראנית איננה כוללת את מרחב דמשק. כפי שהוכיחו התקריות השונות, ובראשן הרחפן האיראני שגרם להפלתו של מטוס F16 ישראלי, הפוטנציאל הנפיץ נותר בעינו. כך גם החזון האיראני בדבר גשר יבשתי מאיראן, דרך עיראק, בואכה סוריה ולבנון. איראן נותרה פעילה בכל החזיתות. בעיראק, השפעתה הפוליטית, הכלכלית והצבאית באמצעות המיליציות הנאמנות לה הולכת וגוברת. המצב בלבנון ידוע ומוכר. חיזבאללה נחשב כעת צבא מנוסה בעל כוח רקטי גדול, שיהווה בעיה ממשית לישראל אם וכאשר תפרוץ מלחמה. כעת, עם החתימה על הסכם שיקום התעשיות הביטחוניות הסוריות, מעמיקה איראן עוד את אחיזתה בסוריה, בדרך להפיכתה למעוז קדמי של התעשיות הביטחוניות האיראניות.
כולם היו רוצים לראות את האיראנים מחוץ לסוריה: האמריקנים, הרוסים, הטורקים, האיחוד האירופי. אך אין בכוחו של אף אחד מהם לגרום לכך. במסיבת עיתונאים שקיים בשבוע שעבר בירושלים ג'ון בולטון, יועצו לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, הוא חשף שפוטין כבר אמר לטראמפ כי האינטרסים של רוסיה ואיראן בסוריה שונים ואינם תואמים. לדברי בולטון, פוטין דווקא היה רוצה לראות את הכוחות האיראניים בחזרה בארצם, אבל הודה לפני טראמפ כי אין בכוחו לגרום לכך. ומאחר שהרוסים לא הגיבו על דברי בולטון, שתיקתם כמוה כהסכמה.
האיראנים עשו עבודה לא רעה בכלל בהעמקת אחיזתם בסוריה. אמנם הרוסים הם שהפכו את הקערה על פיה בספטמבר 2014, כשנכנסו צבאית לסוריה. מאותו שלב, הפך אסד ממנוצח למנצח. האינטרסים של הרוסים והאיראנים עלו אז בקנה אחד. המטרה המשותפת הייתה להחזיק בשלטון את הקליינט המשותף, בשאר אל־אסד. בעבור הרוסים, האיראנים היו בשר התותחים במלחמה על הקרקע, בעוד הם עצמם נלחמו מן האוויר. כעת, לאחר שהשליטה ברוב האזורים החשובים להמשך קיומו של שלטון אסד הושגה, והאחיזה בקרקע כמעט הושלמה – הפכו רוסיה ואיראן למתחרות על חלוקת השלל בסוריה.
מבחינת הרוסים, ההישגים העיקריים הם האחיזה בנמל טרטוס ובבסיס חְמֶיימִים, והשליטה האווירית בשמי סוריה. אבל לאורך שנות העליונות הצבאית הרוסית, גם האיראנים פעלו להבטיח את האינטרסים שלהם בפיקחות ובהתמדה. הם הקצו לסוריה קו אשראי פתוח בשווי מיליארד וחצי דולר. ממנו, יש להניח, משכו בני משפחתו ומקורביו של אסד לא מעט כסף לחשבונותיהם הפרטיים. בינואר 2017 חתמו האיראנים עם המשטר בדמשק על סדרה של מזכרי הבנות, הכוללים רישיון מפעיל לרשת טלפונייה בסוריה, וחוזים לכריית פוספטים במכרות שרקיה. רשת טלפונייה היא נכס אסטרטגי, המאפשר לאיראנים פריסה על פני שטחים נרחבים בסוריה ובעיקר יכולות מודיעיניות נרחבות באמצעות ציתות. מדובר בנכס צבאי, לא רק כלכלי. כך גם מכרות הפוספטים, שאת ההכנסות מהם יחלקו האיראנים עם המשטר בדמשק. האיראנים הם כעת שותפים עסקיים לכל דבר ועניין של משפחת אסד והאליטה הסורית.
באותה הזדמנות הוסכם גם על החכרת 5,000 הקטר (יחידת שטח השווה לעשרה דונמים) של אדמה חקלאית סורית לאיראנים, ואלף הקטר נוספים למסופי גז ונפט איראניים. סעיף נוסף, מעט מוזר, שנראה כאילו לקוח ממאה אחרת, כולל הקצאת אדמות למרעה בעבור האיראנים. אז יכול להיות שהאיראנים יקימו חוות חקלאיות בסוריה וירעו שם עיזים וכבשים, אבל סביר יותר שהן נועדו לספק לאיראנים לא רק הכנסות מן הצד למשמרות המהפכה, אלא שטח שעליו יוקמו מתקני צבא חשאיים מתחת לפני הקרקע, שיהיו אתגר ממשי למודיעין הישראלי. תפקידם של רועי העיזים במזרח התיכון מוכר היטב לצה"ל גם מהחזית הלבנונית.
בעבור הרוסים, האיראנים היו בשר התותחים במלחמה על הקרקע, בעוד הם עצמם נלחמו מן האוויר. כעת, לאחר שהשליטה ברוב האזורים החשובים להמשך קיומו של שלטון אסד הושגה, והאחיזה בקרקע כמעט הושלמה – הפכו רוסיה ואיראן למתחרות על חלוקת השלל בסוריה
חשש ממרחץ דמים
אז רוחאני אמנם ספג מכה כואבת בפרלמנט האיראני, אבל בשבוע הבא דימויו צפוי לשוב ולהתחזק. בסוף השבוע הוא אירח את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ואת נשיא טורקיה ארדואן לפסגה משולשת בעיר תבריז שבצפון מערב איראן. זו אמנם רק העיר השישית בגודלה באיראן, אך היא בעלת מורשת היסטורית ותרבותית עשירה. היא נוסדה במאה השמינית לספירה על ידי זובידה, אשתו של הח'ליף הארון א־ראשיד, ונודעה מאז כמרכז תרבות, אמנות ומסחר בינלאומי. סוחרים ונוסעים דגולים פקדו אותה, בהם מרקו פולו. שטיחי תבריז ידועים ביופיים, מורכבותם ואיכותם האומנותית. 2018 הוכרזה כשנת התיירות האסלאמית בתבריז, ואמש ננעל בה פסטיבל בינלאומי לגסטרונומיה שבו הוצגו נפלאות המטבח הפרסי. על רקע הסנקציות, הבחירה לערוך את המפגש בעיר ששמה הוא חלק בלתי נפרד מכל מה שמסמל את התרבות האיראנית במיטבה, ופורט על מיתרי נפשו של כל מי שעלילות המזרח הקדום קרובות לליבו, איננה מקרית.
אולם נושא הפסגה בתבריז רחוק מלהיות רומנטי. נשיאי רוסיה, איראן וטורקיה, ינסו למצוא פתרון מוסכם לפצצה המתקתקת הקרויה אידליב. המפגש הוא חלק מתהליך אסטנה, שאותו מובילים הרוסים כבר שנתיים בניסיון לייצר פתרון מוסכם לסוריה. שתי הפסגות הקודמות נערכו בסוצ'י ובאנקרה, וכעת תורם של האיראנים לארח. אידליב הוא המחוז האחרון בדרך להשתלטות סופית של המשטר בדמשק על שטחי סוריה האבודים, אולם הוא גם אחת הבעיות הסבוכות, בהיותו מחוז החולק גבול משותף עם טורקיה. במחוז אידליב חיים כשלושה מיליון בני אדם, בהם פליטים ועקורים רבים מאזורים אחרים בסוריה. האו"ם כבר הזהיר כי מבצע צבאי, הכולל כוחות קרקע ומתקפות מן האוויר כדי להשתלט על האזור, עלול לגרום למרחץ דמים המוני ולמנוסה של מאות אלפי פליטים לתוך טורקיה.
בשנים האחרונות הפכה אידליב לעיר מקלט לאלפי מורדים מקבוצות אסלאמיסטיות שונות ומשונות: אפגנים, אויגורים מסין, מלזים, אינדונזים, עיראקים, צ'צ'נים וקווקזים. ריכוזם באידליב הוא הזמנה לחיסול דבוקת הטרור האסלאמיסטית שהיא אולי הגדולה ביותר בעולם, אך מצד שני ריכוזם במקום אחד הוא סוג של פתרון. מתקפה מן האוויר עלולה לגרום להימלטות המונית של טרוריסטים אסלאמיים ולהופעתם מחדש באירופה, ברוסיה ואפילו בסין. הממשלה הסינית כבר הודיעה שאם וכאשר ייפתח המבצע באידליב, היא מוכנה להשתתף בו. המטרה מבחינתה היא חיסול המושבה האויגורית בחבל אידליב, שעל פי הערכות שונות מונה בין חמשת אלפים ל־20 אלף איש. החשש הוא שהאויגורים מסוריה ישובו לחבל שינג'יאנג בסין, וימרידו את תושביו המוסלמים הסונים נגד בייג'ינג.
לרוסים יש חשש גדול עוד יותר מן הביצה האסלאמיסטית המבעבעת באידליב. הם קרובים הרבה יותר, ומבחינתם מדובר כמעט בקו חזית קדמי, קרוב מאוד לקווקז. הסיכוי שהאסלאמיסטים הרוסים ישובו לקווקז ויפתחו חזית פנימית מול מוסקבה, מדאיג מאוד את פוטין. גם לטורקים, שממש לא מעוניינים בגל נוסף של פליטים, יש אינטרס למנוע את הכאוס שעלול להיווצר כתוצאה ממתקפה על אידליב. נכון לעכשיו הם כוח כובש בתוך סוריה. הצבא הטורקי, היושב סמוך מאוד לאידליב, יצר אזור חיץ בין טורקיה לסוריה כדי למנוע הקמת ישות כורדית עצמאית לאורך גבולו, אבל במקביל הוא גם הקים מיליציות מקרב המיעוטים הטורקמנים, הלוחמים האויגורים, שלא לדבר על דאעש ואל־קאעידה על מופעיהם המקומיים באידליב. כעת הטורקים מבקשים זמן מהסורים, הרוסים והאיראנים, כדי שיוכלו להפריד בין ה"קיצונים ל"מתונים" באידליב, וכדי שהסורים יוכלו לאפשר להם להיכנע, ואז גם לברור ביניהם ולגייס אותם לשורות הצבא הסורי, בדומה לתהליך מקביל שנעשה כעת באזור דרעא. גם לאיראנים יש מה לומר בנושא. אף שהעניין הזה קצת פחות מוכר, באזור אידליב פועלות גם מיליציות איראניות בהסכמה של דמשק.
אז כן, האיראנים פועלים בכל חזית אפשרית לשבור את משטר הסנקציות. בשבוע שעבר הם אפילו פנו לבית המשפט של האו"ם, בניסיון נואש לטעון שארה"ב מפרה את הסכם הידידות שנחתם בין וושינגטון לטהרן ב־1955. לא שיש לאו"ם דרך כלשהי לאכוף על ארה"ב פסיקה כלשהי, אבל האיראנים נחושים לנסות להידחק דרך כל פרצה אפשרית. השעון מתקתק והלחץ עובד. בניגוד לעמדת ממשלותיהן, חברות הענק האירופיות – טוטאל, פיג'ו, דיימלר וסימנס – כבר עצרו את פעילותן באיראן. בשבוע שעבר הצטרפו למצעד החברות הנוטשות גם 'אייר פראנס' ו'בריטיש איירווייז', שהפסיקו את טיסותיהן הישירות לטהרן. ומניסיון, הפעולה שתורמת יותר מכול לתחושת המצור היא הפסקת הטיסות. שבועיים וקצת לגל הסנקציות הראשון, אפשר לומר שהן עובדות. הגל הבא בראשית נובמבר, על הסחר בנפט, צפוי להיות כואב הרבה יותר.
