עשרות המפגינים הפרו־פלסטינים שהתאספו בכיכר טה־קומיטיטנגה שבמרכז אוקלנד, העיר הגדולה בניו־זילנד, לא ציפו שכך תסתיים מחאתם. בעודם נושאים דגלי אש"ף וכורזים בגנות ישראל, הגיחו לפתע לכיכר כ־300 בני שבט המאורי, בלבושם המסורתי ובקעקועים לגופם, ופצחו בריקוד ה"האקה" המפורסם.
ה"האקה" הוא ריקוד המלחמה של המאורים, תושביה הילידיים של ניו־זילנד. הריקוד המאיים כולל תנועות חדות, מכות על הגוף, רקיעה ברגליים, העוויות פנים, הוצאת לשון, פעירת עיניים והשמעת קולות רמים. הוא נועד להפחיד אויבים, אך גם נבחרת הרוגבי של ניו־זילנד משתמשת בו לפני תחרויות חשובות, כדי לזרות אימה בלב הקבוצה המתחרה.
המפגינים האנטי־ישראלים לא ציפו לכך ונרתעו. צעקות Free Palestine נבלעו בקריאות המלחמה המאוריות. אחרי דקות אחדות הסתלקו הפרו־פלסטינים מהמקום.
"הקבוצה הזאת שייכת לכנסייה שמייצגת את ערכי החופש וזכויות המאורים, והיא עומדת לצד ישראל לאורך כל הדרך", מסבירה רווית אברהם, מארגנת הפעילות הפרו־ישראלית בניו־זילנד. "חבריה יצאו להפגין בתגובה למחאה הפרו־פלסטינית וגרפו איתם עשרות 'קיווים' (כינוי לניו־זילנדים, מ"ט) שהצטרפו לריקוד. זה היה מפגן מלא עוצמה. הם חזרו על ההופעה גם בבריסביין שבאוסטרליה, במפגש השנתי שלהם, ו'פוצצו' את ההפגנה הפרו־פלסטינית".
רווית היא ממארגני המחאה הישראלית ומתגוררת בכרייסטצ'רץ' זה 25 שנה. "היינו בהלם: בתוך פחות משבוע התקשורת התהפכה מתמיכה ישראל בעקבות הטבח הנורא, לביקורת נוקבת כלפיה", היא מספרת. "חשתי שעליי לעשות משהו כדי לספר את האמת לקהילה הניו־זילנדית, במקום הכזבים פרי התעמולה הפלסטינית שמספרת התקשורת. שמענו על מיזם בניו־יורק שהפיץ פוסטרים אישיים על כל חטוף, והחלטנו לעשות זאת גם כאן. גיליתי שגם באוסטרליה יש קבוצה שעושה זאת. יצרתי איתה קשר ולמדתי מה היא עושה".
רווית מצאה בית דפוס שבעליו שייך לקהילה נוצרית של ידידי ישראל. הוא הסכים להדפיס אלפי כרזות עם תמונות החטופים במחיר אפסי. "באישון לילה, לבושות בשחור ועטויות צעיפים, יצאתי עם שתי חברות להדביק את הכרוזים ברחבי העיר", היא מספרת. "הרגשנו כגנבות בלילה. לשמחתי, למחרת אנשים הגיבו בהזדהות. בלילות הבאים היו עוד כמה שהצטרפו אלינו".
רווית וחברותיה לא הסתפקו בפעולה המחתרתית והחליטו לצאת לאור. ביום ראשון הן כבר קיימו מצעד למען החטופים בגשר הזיכרון במרכז העיר. מאז ועד היום, המצעד הוא אירוע שבועי קבוע, "עד שישוחרר אחרון החטופים", היא אומרת. גם באוקלנד מארגנת הקהילה הנוצרית פעולות דומות.
"למצעד הגיעו כמאתיים איש, רובם נוצרים אוהבי ישראל ומיעוטם ישראלים ויהודים. אנו מניפים דגלים, נושאים את תמונות החטופים ומתפללים לשלומם. בכל מצעד כזה מישהו שנושא דברים ומזכיר את הטבח – נציג הכנסייה, חיילת בצבא ניו־זילנד, שוטר לשעבר, בת למשפחה מניר־עוז או חברים מקומיים. אנחנו רוצים לשמר את המודעות לחטופים בזיכרון הציבורי המתמסמס מול התקשורת, שמראה כמה מסכנים העזתים ומכפישה את פעולותיה של ישראל. בדרך כלל אנחנו נשארים אחרי המצעד ומעוררים רב־שיח עם העוברים ושבים".
אילו תגובות אתם מקבלים?
"בדרך כלל אנשים נעצרים ומביעים הלם למשמע הדברים, אבל מיד אחר כך ממשיכים הלאה. השבוע, אישה אחת ששמעה את הדברים פרצה בבכי מר וצעקה שהיא רוצה שכולם ישוחררו. היא סיפרה עד כמה היא מזועזעת, ואמרה שהתקשורת מרגיזה אותה בשקריה. היא גרה בליטלטון, שכונת נמל שנשבתה בידי אוכלוסייה מוסלמית גדולה, וברחובותיה מונפים דגלי פלסטין לרוב. מדי פעם, כשעוגנות בנמל ספינות של צים, יש מחאה מולן.
"הזמנתי אותה להצטרף אלינו ולדווח לנו כשהיא רואה מחאה כזאת, אבל היא סירבה. זאת ההתנהגות הניו־זילנדית, שנמנעת מעימותים גם מול מה שמרגיז. אנשים מעדיפים להגיב מול הטלוויזיה או לשלוח מכתב למערכת".
גם בין 150 הישראלים הגרים בעיר יש מי שמביעים חשש מעימותים ונמנעים מהשתתפות בפעילות. "למה לי להפגין ולקבל הערות ממקום העבודה שלי או מחבריי?", שואל אותי ישראלי תושב אוקלנד שמעדיף לשמור על עילום שם.
רווית מספרת שהאנטישמיות בניו־זילנד צמחה פי שישה לאחרונה, בייחוד באוקלנד ובוולינגטון, אבל היא מוצאת את ביטויה בעיקר ברשתות החברתיות ובבתי הספר, אך לא בשטח. "מנהיגי הקהילה המוסלמית מנחים את אנשיהם לא להביע אותה בפרהסיה מחשש לאיבוד התמיכה בקרב הקהל הניו־הזילנדי, בייחוד אחרי הטבח במסגד בכרייסטצ'רץ' במרץ 2019, שהביא למוסלמים תמיכה גדולה גם מתוך הקהילה היהודית".
השבוע הגיעו שוב המאורים להפגין מול הפעילים הפלסטינים. רווית ניסתה למנוע את העימות, אבל מנהיג המאורים נטל את מגביר הקול וקרא בקול בשמות החטופים. "חמאס הוא ארגון טרור, לישראל יש זכות להגן על עצמה, שחררו את פלסטין מחמאס!", הוא דרש. האווירה התחממה והמשטרה נאלצה לבוא ולהשגיח שהמצב לא יידרדר.
בקהל אנחנו מוצאים את ריצ'רד ווטס, אשתו מריה ובתו אביגיל, המקפידים להגיע להפגנה בכל שבוע. "אני נוצרי, לא יהודי ולא ישראלי", אומר לנו ריצ'רד. "אני תומך בישראלים כי הם העם הנבחר בידי א־לוהים, בני אברהם יצחק ויעקב, ובאמונתי אני מאמין בברית הישנה ובעיקר בתורה". את המילה האחרונה הוא אומר בעברית. "א־לוהים ציווה עלינו לאהוב את עמו ואני קיבלתי על עצמי את מה שאמר יהושע: ואני וביתי נעבוד את ה'. תמיד נשאתי את העם היהודי בליבי. כעת העם נמצא תחת לחץ גדול ואנחנו כאן לתמוך בו".
ריצ'רד, נהג בחברת תיירות, מקפיד למתוח מאחורי מושבו באוטובוס את דגל ישראל. הבת אביגיל, שעטופה בעצמה בדגל הכחול־לבן, מסיימת כל מצעד בנגינת כינור של "התקווה". "הדפסתי את מילות ההמנון כדי לחלק לעוברים ושבים, בעיקר אלה ממוצא אירופי", אומר ריצ'רד, "כי המילים הללו קשורות לכל מה שאנו מאמינים בו ולשיבת עם ישראל לעצמו. מי שתומך בחמאס אינו עושה זאת מתוך אמת פנימית, אלא מתכופף מול מה שהוא רואה בתקשורת. אין להם מושג על המציאות, על ההיסטוריה, על מיהו א־לוהים הנאמן והישר שלא ישכח את ילדיו, וודאי שלא את החטופים".
אביגיל, בת ה־26, עולה על הבמה ונושאת נאום. מדי פעם קולה נחנק מדמעות: "גדלתי ללא טלוויזיה ואגדות ילדים. תחת זאת אני קוראת בתנ"ך. המלחמה הזאת איומה, ובאתי לכאן כי איני יכולה לשאת את האלימות שננקטה כלפי ישראל. אני מתפללת עבורכם. א־לוהים נמצא לצידכם ולכן אתם צריכים להמשיך עד הניצחון. תודה על אומץ ליבכם. דעו שיש כאן נערה בניו־זילנד שמאמינה בכם, בעתידכם, במשפחותיכם. לא תובסו לעולם".
"התרגשתי", אומרת אביגיל אחרי הנאום. "אני מקווה שישראל תמשיך עד שתביס את כוחות הרוע של חמאס. אמשיך לבוא הנה עד שאחרון החטופים ישוחרר".
אנטישמיות בגינה
"הייד פארק", הגן הגדול בסידני שבאוסטרליה, ממוקם מול בית הכנסת הגדול – מבנה ויקטוריאני מפואר בן 145 שנה. בשעת צהריים בשבת שעברה החלו להתאסף אלפים אל הפארק, ובידיהם דגלי פלסטין וכרזות בגנות ישראל. חלקם באו עם ילדים. אף שרובם לא היו מוסלמים, הם עטו כאפיות, לבשו ירוק־שחור, ופתחו בקריאות "אללה הוא אכבר".
חודשיים קודם לכן התקיימה הפגנה סוערת הרבה יותר, שבה שרפו דגלי ישראל ונשאו כרזות כמו "תאי גזים ליהודים". ההפגנה זכתה לגינוי נרחב מצד ראש ממשלת אוסטרליה אנתוני אלבניזי וראש ממשלת ניו־סאות־וולס כריס מינס. לאות התנצלות בפני הקהילה היהודית, הורה מינס להאיר את בית האופרה המפורסם של סידני בצבעי כחול־לבן.
בכניסתנו לתפילת השבת בבית הכנסת הגדול, מבקשים מאיתנו להזדהות ומתחקרים אותנו ממושכות – מי אנו ולשם מה באנו. אחרי הקריאה בתורה נשא דברים נשיא הקהילה דיוויד לואיס, וקרא לחברי הקהילה להצטרף למחאה נגדית ביום ראשון. כ־5,000 איש באו לפארק, אך רובם לא היו מבני הקהילה היהודית. הקריאה המרכזית הייתה להחזרת החטופים. איש לא דיבר על ניצחון.
הרב בנימין אלטון, רב בית הכנסת, אומר שהמצב מתסכל מאוד. "אנחנו נאלצים לשנות את התוכניות הקהילתיות שלנו, לדחות שמחות ואירועים משבת לראשון ולהרחיקם מאזור בית הכנסת. עד כה לא היו אירועים אלימים, אבל אין לדעת מה מסתתר מעבר לפינה. האנטישמיות באוסטרליה גדלה ונעשתה בוטה יותר, והמשטרה תגברה את האבטחה. גם בית הכנסת שלנו מקבל מסרים אנטישמיים כל הזמן. זה מאכזב מאוד.
"אומנם בהפגנה היו שלטים של יהודים המתנגדים לציונות, אבל רוב הקהילה תומכת בישראל. ישראל הייתה קורבן להתקפה מחרידה והיא מנסה לשחרר את החטופים ולמוטט את יכולות חמאס. התוצאות נוראיות גם לפלסטינים החיים בעזה, אבל המצב ישתנה כשחמאס ישחרר את החטופים ויפנה לדון ברצינות בהפסקת אש. אני מקווה שהיא תושג בקרוב יחד עם שאר מטרותיה של ישראל".
