לנאטו קנלוס היה חזון. לפני יותר מעשרים שנה, המנהיג הילידי ראה בחלומותיו כיצד בקתות העץ בכפר המבודד שלו באמזונס מקרינות אור בשעה שחשכת הלילה עוטפת את הג'ונגל השופע מסביב. הכפר הזה, עם מאה תושביו, מוקף בכמה ממאגרי הנפט הגדולים ביותר באקוודור. במשך יותר מארבעים שנה דורשים הילידים, בני שבט האחואר, את עצירת פיתוח הנפט, שהרס חלקים גדולים ביער האמזונס של אקוודור. אך בזמן שנלחמו בדלקים המאובנים, הבנזין היה האפשרות היחידה שלהם להאיר את בתיהם ולהניע את הסירות החיוניות לפרנסתם. באזור הזה, פריסת רשת החשמל היא הדלה ביותר במדינה.
כעת, קומץ לוחות סולאריים שהוצבו בתריסר כפרים בכמה מהמחוזות המזרחיים המיוערים של אקוודור מגשימים את חזונו של קנלוס. בכל בוקר, לפני עלות השחר, האנשים שלו חולקים קערת ויוסה, משקה מסורתי שעשוי מצמחים מקומיים ועוזר להבהיר את חלומותיהם. בצמחים הללו, הם מאמינים, טמון הנתיב לעתיד קהילותיהם. האנרגיה הסולארית מעצבת את אופן התנהלותם בחיי היומיום בדרכים גדולות וקטנות, משעת צאתם לעבודה ועד אופן ניהול המשא ומתן על הקשרים שלהם עם העולם שמעבר לאמזונס.
הדרך להשכלה
בחלק המבודד הזה של הג'ונגל אין כבישים. במקומם יש נהרות. סירות "פקה פקה" קטנות, עם מנועי בנזין, מכריזות על הגעתן ממרחק של קילומטרים. כעת השאגה שלהן מפנה את מקומה לגלישה השקטה של סירות שמש. הסירות הללו נעות לאט יותר, ולא משאירות זכר לבנזין במים – יתרון נוסף לקהילות שמסתמכות על הנהר לצורך שתייה, רחצה והכנת אוכל. ארבע סירות עם לוחות סולאריים על גגותיהן מסתובבות כעת בין 12 כפרי האחואר סמוך לגבול עם פרו. "קארה סולאר", ארגון ללא מטרות רווח המקדם אנרגיה סולארית באזור הזה, העניק לתושבים המקומיים את הסירות, והם אחראים על בנייתן, תחזוקן והפעלתן. הארגון, שממומן בכספי תרומות, רוצה להוסיף עוד עשר סירות בשנתיים הקרובות.
בכל שבת, דומינגו מוקוצ'אם לוקח נוסעים הלוך ושוב בין ויצ'ימי, כפר קטן של 43 משפחות בעומק היער, ובין נמל נונקאי בטאישה, העיר הקרובה ביותר. בעבר אנשים היו צריכים לשלם עשרה דולרים על השיט בפקה פקה או ללכת שבע שעות בין הכפר לעיר. השיט בסירת השמש, המכונה וואמפי על שם דג מקומי, נמשך ארבע שעות, והוא בחינם. אמהות בכפר ויצ'ימי יכולות לאסוף סיוע ממשלתי בטאישה ולמכור שם בננות וקסאווה, או לקנות תרופות ובגדים לילדים שלהן.
ולילדים יש כעת דרך בטוחה להגיע לבית הספר. עד לאחרונה הם היו צריכים לחצות גשר חבלים רעוע. כשירד גשם הם כיסו את עצמם בעלי בננה גדולים, אך הסיכון הגדול ביותר היה נפילה לנהר. כעת מספר הילדים מהכפרים הסמוכים שמגיעים לבית הספר הוכפל, לדברי נלה אטמיין, שמלמדת מתמטיקה, ספרות ואמנות.
בבית הספר לאס־טונאס בקפאווי, כפר האחואר המרוחק חצי שעת טיסה מוויצ'ימי, היו במשך שנים צגים ומחשבים מושבתים, שלא היה חשמל להפעיל אותם. הדרך היחידה להפעיל את החשמל ברוב הכפרים הללו הייתה באמצעות גנרטורים צורכי בנזין. הפעלת אחד מהם לכמה שעות ביום הייתה עשויה לעלות עד 100 דולר בחודש – מותרות למשפחות שמתקיימות מהכנסה חודשית ממוצעת של 90 דולר. מחוז פסטזה הוא אחד העניים ביותר באקוודור: יותר מ־60 אחוזים מתושביו חיים על פחות משלושה דולרים ליום.
אבל בשנה שעברה, חמושים במקדחים ובכבלים, טכנאים בני השבט חיברו את בית הספר ללוחות סולאריים, תרומתה של קארה סולאר. טכנולוגיית לוויין, שמקבלת חשמל גם היא מאנרגיית השמש, מספקת קישוריוּת אינטרנט לרשת ויי־פיי בבית הספר. כעת התלמידים מכינים את שיעורי הבית שלהם במחשבים ניידים וחוקרים תרבויות אחרות ברחבי העולם. מי שקרובים לסיום הלימודים כבר משתמשים בכלים החדשים כדי ללמוד כיצד לקדם את התיירות אל הכפר שלהם.
מלבד מתמטיקה ואיות, לואיס מוקוצ'אם, מנהל בית הספר, רוצה להציע מקצוע חדש: ללמד ילדים על אנרגיה סולארית ורתימתה לשירות הכפרים. "אני רוצה שצעירי אחואר יתעניינו בייצור לוחות סולאריים, סוללות ואפילו רובוטים", הוא אומר.
הלוחות החדשים מזינים בחשמל גם את ביתו של ברנבה אראגון, מורה ששילם בעבר בעצמו על בנזין כדי שלתלמידים ולהוריהם יהיה מקום לטעון את הטלפונים והמחשבים שלהם ולגלוש באינטרנט. עכשיו הוא יכול להציע את השירותים בחינם. "אני רוצה ללמד אותם על מחשבים, על טכנולוגיה ועל שימוש נכון באינטרנט, וזה חשוב מאוד", הוא אומר, בעודו מדפיס מבחנים בבית הספר.
כלכלה סולארית
במשך דורות, צעירים עזבו את מחוזות הכפר כדי למצוא עבודה מחוץ לג'ונגל. אבל הלוחות הסולאריים פותחים בפניהם אפשרויות חדשות. במרכז הסולארי של קאפאווי, מבנה פתוח המשקיף על הנהר פסטזה, עשרים לוחות סולאריים מזינים תריסר שקעים מחוברים למוטות במבוק. טכנאים כמו אוסקר מוקוצ'ם יכולים להטעין בהם מכשירים, בזמן שהם מלמדים אחרים כיצד להתקין את מערכות החשמל החדשות.
בילדותו חלם מוקוצ'אם, כיום בן 23, על סירות שמש ששטות בנהר. כעת הוא מלמד אחרים כיצד לשמור עליהן באוויר הלח של האמזונס. אחרים, כמו קנלוס, מצאו שוק למומחיות הזו גם מחוץ לאקוודור. קנלוס העביר סדנאות וירטואליות ופנים אל פנים בפרו, בברזיל ובסורינאם.
האנרגיה הסולארית גם מעודדת תיירות אקולוגית. קפאווי אקולודג', מלון הכפר, מתהדר ב־64 לוחות המספקים חשמל לעשר בקתות, לחדר אוכל ולשאר מתקני המלון. סירות השמש השקטות הן כלי שיט אידיאלי לסיורים בטבע: הן לא מפחידות דולפינים וציפורים.
מלבד הבתים והסירות, השמש מפעילה כעת את הטלפונים הסלולריים, ומספקת לתושבים חלון אל העולם. הגלישה באינטרנט הפכה מפינוק נדיר לפעילות יומיומית. בעבר כל טעינה עלתה כסף – וזיהום בנזין. אבל כעת תושבי קפאווי יכולים להשתמש במכשירים שלהם בחינם. הם יכולים לשלוח הודעות לקרובי משפחה בכפרים אחרים, או להוריד מדריכים כדי ללמוד מיומנויות חדשות.
יום לאחר התקנת האינטרנט בקאפאווי למדה אלנה גואלינגה, אם לארבעה בת 31, כיצד להוריד סרטים ואופרות סבון לטלפון הסלולרי שלה. אראגון, המורה, הראתה לה את אתרי האינטרנט הטובים ביותר ועזרה לה ליצור חשבון פייסבוק. בשראמנצה, המרוחקת חצי שעת שיט בסירה מקפאווי, לוצ'יאנו פיאס הוא הקברניט של טפיאטפיה, או "דג חשמלי", סירת השמש של הכפר שלו. בכל לילה הוא לומד אנגלית באינטרנט כדי שיוכל ליצור אינטראקציה טובה יותר עם תיירים.
בכפר יש כעת רדיו המופעל באמצעות אנרגיה סולארית. הוא משמש אותה לתקשורת עם הכפרים הסמוכים ועם פויו, בירת המחוז. כך הם יכולים להזעיק מטוסים במהירות במקרה חירום, או להזמין כפרים אחרים לאירועי ספורט. לפני כן, העברת ההודעות הללו דרשה הרבה יותר מאמץ וזמן.
לפני האנרגיה הסולארית, הכפרים האפילו לחלוטין אחרי שש בערב. התושבים נאלצו לייבא ביוקר דלק, פנסים וסוללות כדי להאיר את החושך. כעת, בדיוק כמו בחלומו של קנלוס, כל אחד מ־28 הצריפים בשראמנצה מואר באורות בזכות הלוחות הסולאריים שתרמה ניה טרו, עוד עמותה שפועלת באמזונס. מנורות השמש הלבנות הקטנות מאפשרות לכפר לסחוט לפחות ארבע שעות נוספות של אור אחרי השקיעה.
מנורות מאירות כעת באזורים משותפים, כמו מגרש הכדורעף, כדי למנוע היתקלות עם נחשים, בעבר תופעה שכיחה. כעת התושבים גם מבשלים יחד ואוכלים בהמשך הערב. הם מנגנים מוזיקה במסיבות שלהם ורוקדים לצלילי קומביה, רגאטון ושירי אחואר מסורתיים.
בשביל קנלוס, המנורות והלוחות מאפשרים חזון גדול יותר: להזרים אנרגיה לאמזונס בלי לצלק אותו בכבישים ובעמודים. אנרגיה סולארית מחברת אותם לעולם בלי לפגוע במסורות העתיקות ביער הגשם. "אנחנו לא יכולים לדבר על המאבק בתעשיית הדלקים אם אנחנו צורכים דלק", הוא אומר. "כמו שהשמש מאפשרת חיים על הפלנטה, היא גם מאפשרת לאחואר לשמור על התרבות שלהם בחיים".
