"אלה הם בחורי פואנט דו אוק. אלה הגברים שכבשו את הצוקים. אלה המנצחים שסייעו בשחרור יבשת. אלה הגיבורים שעזרו לסיים מלחמה"
התכנסנו כאן כדי לציין את היום בהיסטוריה שבו צבאות הברית התגייסו לקרב להשבתה של יבשת זו לחירות. במשך ארבע שנים ארוכות, צל איום נפל על חלק גדול מאירופה. אומות חופשיות נפלו, היהודים זעקו לישועה במחנות, מיליונים זעקו לשחרור. אירופה שועבדה, והעולם התפלל להצלתה. כאן בנורמנדי החלה ההצלה. כאן ניצבו כוחות הברית ונלחמו נגד עריצות במבצע עצום וחסר תקדים בתולדות האנושות.
אנו עומדים בנקודה בודדה וסחופת רוחות על החוף הצרפתי הצפוני. האוויר דליל, אבל לפני 40 שנה ברגע הזה, האוויר היה מלא בעשן ובזעקותיהם של חיילים, והאוויר היה מלא ברעש אש רובים ובשאגות תותחים. בשעת זריחה, בבוקר 6 ביוני 1944, 225 חיילי ריינג'רס קפצו מתוך סירת הנחיתה הבריטית ורצו לתחתית הצוקים האלו. משימתם הייתה מהקשות והנועזות ביותר בכל המבצע: לטפס על הצוקים התלולים והשוממים האלו וליטול את תותחי האויב. נודע לבעלות הברית שכמה מהתותחים האיתנים ביותר מוקמו כאן, ושהם יכוונו לעבר החופים כדי לבלום את התקדמותם.
הריינג'רס הביטו מעלה וראו את חיילי האויב בראש הצוק, יורים בהם במכונות ירייה ומשליכים עליהם רימונים. והריינג'רס האמריקנים התחילו לטפס. הם השליכו סולמות חבלים על פני הצוקים והחלו למשוך את עצמם לכיוון הפסגה. כשריינג'ר אחד נפל, אחר תפס את מקומו והחל לטפס שוב. הם טיפסו, והשיבו אש, והגנו על מדרך רגלם. עם הזמן, בזה אחר זה, הריינג'רס הגיעו לפסגה, ובכובשם את אדמתם המוצקה של הצוקים הללו, הם החלו לכבוש בחזרה את יבשת אירופה. 225 חיילים באו לכאן. לאחר שני ימי לחימה, רק 90 היו יכולים עוד לאחוז בנשק.
מאחוריי יש אנדרטה המסמלת את כידוני הריינג'רס שננעצו אל תוך פסגות הצוקים הללו. ולפניי יושבים החיילים שנעצו אותם.
אלה הם בחורי פואנט דו אוק. אלה הגברים שכבשו את הצוקים. אלה המנצחים שסייעו בשחרור יבשת. אלה הגיבורים שעזרו לסיים מלחמה.
רבותיי, כשאני מביט בכם אני חושב על המילים משירו של סטיבן ספנדר. אתם אנשים שבחייכם נלחמתם למען החיים… והותרתם את האוויר החיוני חתום בכבודכם.
אני חושב שאולי אני יודע מה אתם חושבים כרגע — חושבים "היינו רק חלק ממאמץ גדול יותר; כולם היו אמיצים באותו היום". ובכן, כולם בהחלט היו. אתם זוכרים את סיפורו של ביל מילין מיחידת ההיילנדרים ה-51? לפני 40 שנים בדיוק, חיילים בריטים רותקו תחת אש סמוך גשר, ממתינים בייאוש לסיוע. לפתע הם שמעו את קולה של חמת חלילים, וחלקם חשבו שהם חולמים. ובכן, הם לא חלמו. הם נשאו את מבטם וראו את ביל מילין וחמת החלילים שלו, מוביל את התגבורות ומתעלם מהכדורים השועטים שפגעו באדמה סביבו.
הלורד לובט היה איתו — הלורד לובט מסקוטלנד, שכשהגיע לגשר הכריז בנינוחות, "סליחה שאיחרתי בכמה דקות", כאילו הוא עוכב בפקק, כאשר למעשה הוא הגיע הישר מהקרב המדמם בחוף סורד, שאותו הוא ואנשיו זה עתה כבשו.
הייתה הגבורה הבלתי אפשרית של הפולנים, שהשליכו את עצמם בין האויב לשאר אירופה כאשר הפלישה החלה, והאומץ חסר התחרות של הקנדים שכבר ראו את זוועות המלחמה על חוף זה. הם ידעו מה מצפה להם שם, אך הם לא נרתעו. וכשהם הגיעו לחוף ג'ונו, הם לעולם לא הביטו לאחור.
כל הגברים האלה היו חלק מרשימה של כבוד עם שמות שהביעו גאווה שבהקה כמו צבעי הדגלים שהם נשאו: הרייג'ינג רייפלס מוויניפג, הגדוד ה-24 מפולין, הרויאל סקוטס פיוזיליירס, העיטים הצורחים, אנשי השריון האנגלים, כוחותיה של צרפת החופשית, "צי קופסאות הגפרורים" של משמר החופים, ואתם, הריינג'רים האמריקנים.
ארבעים קיצים חלפו מאז הקרב שנלחמתם בו כאן. הייתם צעירים ביום שכבשתם את המצוקים הללו; חלקכם לא הייתם הרבה יותר מנערים, והשמחות העמוקות ביותר של החיים היו עוד לפניכם. ובכל זאת, סיכנתם כאן הכול. למה? מה הניע אתכם לשים בצד את האינסטינקט לשימור עצמי ולסכן את חייכם כדי לכבוש את המצוקים הללו? מה הייתה ההשראה של כל חיילי הצבאות שנפגשו כאן? אנו מביטים בכם, ואיכשהו אנחנו יודעים את התשובה. אמון ואמונה; נאמנות ואהבה.
חיילי נורמנדי האמינו שמה שהם עושים הוא נכון, האמינו שהם נלחמו למען כל האנושות, האמינו שהאל הצודק יעניק להם רחמים בחוף הזה או בחוף הבא. זו הייתה הידיעה העמוקה — ונקווה שלא איבדנו אותה — שישנו הבדל מוסרי עמוק בין השימוש בכוח לשחרור לבין השימוש בכוח לכיבוש. הייתם כאן כדי לשחרר, לא לכבוש, ולכן אתם ואחרים לא הטלתם ספק במטרה שלכם. וצדקתם כשלא הטלתם ספק.
כולכם ידעתם שיש דברים שראוי למות למענם. שראוי למות למען המולדת, שראוי למות למען הדמוקרטיה, כי היא צורת הממשל המכובדת ביותר שאי פעם הומצאה על ידי האדם. כולכם אהבתם חירות. כולכם הייתם מוכנים להילחם בעריצות, וידעתם שאזרחי ארצותיכם תומכים בכם.
האמריקנים שנלחמו כאן באותו בוקר ידעו שדבר הפלישה מתפשט בחשיכה חזרה הביתה. הם חשבו — או הרגישו בליבם, אף שלא יכלו לדעת בוודאות, שבג'ורג'יה ממלאים את הכנסיות בארבע לפנות בוקר, שבקנזס כורעים על המרפסות ומתפללים, שבפילדלפיה מצלצלים בפעמון החירות.
דבר נוסף עזר לאנשי יום הדין: אמונתם האיתנה כסלע בכך שההשגחה האלוהית תיטול חלק גדול באירועים שיתפתחו כאן; שהאל היה בעל ברית במטרה הגדולה הזו. ולכן, בלילה שלפני הפלישה, כאשר קולונל וולברטון ביקש מלוחמי הצנחנים שלו לכרוע איתו ברך בתפילה, הוא אמר להם: אל תכופפו את ראשכם, אלא הביטו מעלה כדי שתוכלו לראות את אלוהים ולבקש את ברכתו במה שאנו עומדים לעשות. גם כן באותו לילה, הגנרל מת'יו רידג'וויי הקשיב במיטתו בחשיכה להבטחה שאלוהים נתן ליהושע: "לא ארפך ולא אעזבך".
אלה הדברים שהניעו אותם; אלה הדברים שעיצבו את אחדות בעלות הברית.
כאשר המלחמה נגמרה, היו חיים לבנות מחדש וממשלות להשיב לעם. היו אומות שצריכות להיוולד מחדש. מעל הכול, היה צורך להבטיח שלום חדש. אלה היו משימות עצומות ומרטיטות. אך בעלות הברית גייסו כוח מהאמון, האמונה, הנאמנות והאהבה של אלו שנפלו כאן. הן בנו מחדש את אירופה יחד.
ראשית הייתה התפייסות גדולה בין אלה שהיו אויבים, שכולם סבלו כל כך. ארצות הברית עשתה את חלקה בכינון תוכנית מרשל לסייע בבניית בעלות בריתנו ואויבותינו לשעבר. תוכנית מרשל הובילה לברית האטלנטית — ברית גדולה שמשמשת עד היום כמגן שלנו לחירות, לשגשוג ולשלום.
למרות המאמצים הגדולים וההצלחות הגדולות שלנו, לא כל מה שבא לאחר סיום המלחמה היה שמח או מתוכנן. כמה מדינות משוחררות אבדו. העצב הגדול של האובדן הזה מהדהד עד ימינו ברחובות ורשה, פראג וברלין המזרחית. הכוחות הסובייטיים שהגיעו למרכז היבשת הזו לא עזבו כאשר השלום הגיע. הם עדיין שם, לא מוזמנים, לא רצויים, לא מתפשרים, כמעט 40 שנה אחרי המלחמה. מהסיבה הזו, כוחות הברית עדיין עומדים ביבשת הזו. היום, כמו לפני 40 שנה, הצבאות שלנו כאן למטרה אחת בלבד — להגן על הדמוקרטיה ולשמר אותה. הטריטוריות היחידות שאנו מחזיקים בהן הן אנדרטאות כמו זו ובתי הקברות שבהם גיבורינו נחים.
אנחנו באמריקה למדנו לקחים מרירים משתי מלחמות עולם: עדיף להיות כאן, מוכנים להגן על השלום, מאשר להישאר במקלט עיוור מעבר לים, ולמהר להגיב רק לאחר שאיבדנו את החירות. למדנו שהבדלנות מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה תשובה מקובלת לממשלות עריצות עם כוונות כיבוש.
אבל אנחנו תמיד מנסים להיות מוכנים לשלום; מוכנים להרתיע תוקפנות; מוכנים לנהל משא ומתן להפחתת נשק; וכן, מוכנים להושיט יד שוב ברוח של פיוס. למעשה, אין פיוס שאנו מברכים עליו יותר מאשר פיוס עם ברית המועצות, כך שנוכל יחד להקטין את סיכוני המלחמה, עתה ולתמיד.
ראוי לזכור כאן גם את האבדות הגדולות שספג גם העם הרוסי במהלך מלחמת העולם השנייה: 20 מיליון נספו, מחיר נורא שמעיד לכל העולם על הצורך לשים קץ למלחמות. אני אומר לכם מלבי שאנו בארצות הברית לא חפצים מלחמה. אנחנו רוצים למחוק מעל פני האדמה את הנשק הנורא שהאדם מחזיק כעת בידיו. ואני אומר לכם, אנחנו מוכנים לכבוש חוף כזה. אנחנו מחפשים סימן כלשהו מברית המועצות שהם מוכנים להתקדם, שהם חולקים את הרצון והאהבה שלנו לשלום, ושיוותרו על דרכי הכיבוש. חייב להיות שינוי שם שיאפשר לנו להפוך את התקווה שלנו לפעולה.
נתפלל לנצח שיום אחד יבוא השינוי הזה. אבל עכשיו, במיוחד היום, טוב ומתאים לחדש את מחויבותנו זה לזה, לחירותנו, ולברית שמגנה עליה.
אנו קשורים היום למה שקשר אותנו לפני 40 שנה, אותן נאמנויות, מסורות ואמונות. אנחנו קשורים למציאות. עוצמתן של בעלות הברית של אמריקה חיונית לארצות הברית, וההבטחה לביטחון אמריקני חיונית לחירות המתמשכת של הדמוקרטיות באירופה. היינו איתכם אז; אנחנו איתכם עכשיו. התקוות שלכם הן התקוות שלנו, והגורל שלכם הוא הגורל שלנו.
כאן, במקום הזה שבו המערב התגבש יחד, ננדור בפני המתים שלנו. נראה להם במעשינו שאנו מבינים עבור מה הם מתו. נראה במעשינו את המילים שלהן הקשיב מתיו רידג'וויי: "לא ארפך ולא אעזבך".
מחוזקים באומץ שלהם, מרוממים בערכם, ונישאים מכוח זכרונם, נמשיך לעמוד על העקרונות שלמענם הם חיו ומתו.
תודה רבה, ואלוהים יברך אתכם.
