אתם מישראל? ברוכים הבאים, שלום שלום. נעים להיות תייר ישראלי בימים אלו באתונה. הפלישה הגדולה של עם ישראל בקיץ האחרון, וגם בזה שלפניו, עשתה את שלה. היוונים כבר מכירים היטב את כוח הקנייה של התייר הישראלי – גם אם מדובר בהתנפלות רבתי על חנות שעונים בחמישה אירו במעלה רחוב ארמו, שדרת הקניות המיתולוגית של אתונה.
בנתוני המשבר הכלכלי שבו שרויה יוון, המעבר הדרמטי שעשו הישראלים בשנתיים־שלוש האחרונות מחופשת 'הכול כלול' בטורקיה לנופש ביוון, היא אספקת חמצן חיונית לאזרח היווני המוכה. היא לא רק נותנת תקווה לימים טובים יותר, אלא מהווה ביטוי למשהו עמוק הרבה יותר – חיבור אסטרטגי ההולך ומתגבש בין ישראל לרפובליקה ההלנית. אחרי שנים של יחסים קרירים ותמיכה מסורתית בפלסטינים, חל שינוי הדרגתי ביחסים והוא מתבטא בהתקרבות הדדית.
את ראשיתו של השינוי אפשר לסמן אולי בביקורו בישראל של ראש ממשלת יוון דאז, יורגוס פפנדריאו, בקיץ 2010. ביטויו העדכני הוא החתימה לפני שלושה שבועות על מזכר הבנות להנחת צינור גז תת־ימי מישראל לאיטליה, דרך קפריסין ויוון. אמנם בשלב זה מדובר במזכר הבנות בלבד, והיתכנותו של הצינור עומדת בסימן שאלה גדול, ועדיין מדובר בפרויקט תשתית אסטרטגי המייצג אינטרס משותף לישראל, קפריסין, יוון והאיחוד האירופי – חיזוק הביטחון האנרגטי מול התלות בגז ובנפט הרוסיים.
אז נכון, במפגש השבוע בין מכבי תל־אביב לפנאתינייקוס ניצחו היוונים. אבל האוהדים לא לקחו את זה קשה מדי. אלפי ישראלים ניצלו את חופשת החנוכה כדי להתאוורר בטברנות של אתונה, לאכול, לשתות ולשיר עד אור הבוקר. אמנם ישראלים רבים נסעו לחופשת בטן־גב ביוון ובאיים בקיץ האחרון, אבל בכל מה שקשור במוזיקה, החורף הוא העונה בה"א הידיעה. גם בימים אלה הטיסות לאתונה מלאות עד אפס מקום.
זה אולי גם הביטוי להבדל ביחסו של הישראלי המצוי ליוון, לעומת יחסו לטורקיה. הרומן הישראלי עם טורקיה נקטע באחת, ולא רק בגלל ההידרדרות הדרמטית ביחסים המדיניים. שטחיותו הייתה לו לרועץ. ברמה העממית, מעולם לא נוצר חיבור של ממש בין ישראלים לטורקים. לעומת זאת, שנים ארוכות של יחסים קרירים בין אתונה לירושלים לא מנעו מהמוזיקה היוונית להשתרש עמוק בנפש הישראלית ולהפוך לחלק בלתי נפרד מפס הקול שלה. החל בלחנים בני האלמוות של מאנוס חג'ידאקיס ומיקיס תאודוראקיס, שזווגו למילות שירים ישראליים והפכו באחת לשירי מולדת; עבור בסרט 'זורבה היווני' בכיכובו של אנתוני קווין, שהיה להיט היסטרי בישראל, ובספר 'חירות או מוות' של חתן פרס נובל ניקוס קזנצקיס שתורגם לעברית והיה לרב־מכר; ועד למוזיקה של אריס סאן וטריפונס, שהפכו בשעתם לגיבורי תרבות ישראלים. אריס סאן, איך אפשר לשכוח, התאהב בזמרת עליזה עזיקרי, כתב לה את שירי האלבום "נערה ממש אוצר", ירד לסיני להופיע לפני חיילים ואפילו שר בחתונתם הכפולה של אסי ויעל, ילדיו של שר הביטחון משה דיין.
למרות השנים שחלפו מאז, שיריו של אריס סאן עדיין נטועים עמוק בפולקלור המקומי. להיטים כמו "סיגל" או "נערה ממש אוצר" הם חלק מרפרטואר החתונות הישראלי. גם המתכון קבוע: המילים עבריות, הלחן יווני. מאיזושהי סיבה, הם שבים ופורטים עמוק על נימי הנפש של הישראליות. ועוד לא דיברנו על "מופעי הטברנה" של שמעון פרנס, שכיכבו בערבי שבת בערוץ הראשון, על הטיולים המודרכים של העיתונאי ואיש הרדיו ירון אנוש, מגדולי מתווכי תרבות יוון לישראלים, ובעיקר על הזמר יהודה פוליקר, בן למשפחה סלוניקאית שהמוזיקהשלו היא חלק מהקנון הלאומי. גדולי הזמרים היוונים כבר הופיעו בישראל, כולל מופעים משותפים עם גליקריה בקיסריה וקונצרטים של חאריס אלקסיו ויורגוס דלארס. הלהבה הזו בוערת בשקט אך בהתמדה. כך למשל, בעוד חודשיים יתקיים בהיכל התרבות מופע משותף של דלארס ויהורם גאון. מי שהציץ ראה שרוב הכרטיסים היקרים ב־500 שקל כבר נמכרו.
ויש גם סצנה מקומית תוססת של תופעת הטברנות שצצו בשנים האחרונות בדרום תל־אביב. כולל אחת מיוחדת מאוד ללא שם ברחוב וולפסון, הנטועה בין מכבסה למפעל ייבוש תבלינים ועם שכנים מאריתריאה וסודן, אבל מחזיקה מעמד. מה זה מחזיקה, מפוצץ שם. שבוע אחרי שבוע שומעים שם מוזיקה יוונית עכשווית, שותים ושרים. רמבטיקו, מוזיקת דיכאון יוונית במיטבה, זה כאן. בצד הגסטרונומי אפשר לדבר על שוק לוינסקי, על מעדניית רפאל המיתולוגית ועל הפיצוחים. כן, הגרעינים הלבנים מהזן הענק שנהוג לקנות לשבת וקיבלו את שם החיבה זורבה.
סוכני הנסיעות יודעים לדקלם את השם ניקוס ורטיס, ומציעים כרטיסים להופעות סוף שבוע באתונה. והישראלים נוסעים. לא פחות מרבע מיליון בכל עונה בשנתיים האחרונות.
עיר האורות והסחלב
גם כותבת השורות, שכבר שנים חולפת על פני הטברנה בוולפסון ורק מציצה פנימה, יצאה בשבוע האחרון למסע חקר באתונה. עם טיסה זולה ודירה למרגלות האקרופוליס, שבוע באתונה כולל בזבוזים יוצא זול יותר משבוע בישראל מוכת יוקר המחיה. לא רק זול, גם שמח. מאוד. אמנם המצב הכלכלי על הפנים, אבל שבוע לפני חג המולד אתונה כולה מוארת באור יקרות. בסינטגמה, הכיכר המרכזית של אתונה המשקיפה על הפרלמנט, מיליוני נוריות צבעוניות נוסכות אווירה חגיגית. כך גם בפלאקה ובשכונת מונאסטירקי ופסירי. בתי הקפה מלאים עד אפס מקום, ובחלונות הראווה של הקונדיטוריות כבר מוצגים לראווה עוגיות וממתקים מסורתיים לרגל חג המולד. קסם מיוחד נסוך על העיר בימים אלו.
אבל בתוך כל התכונה הזו שלקראת חג המולד וסוף השנה, אי אפשר להתעלם מהר הגעש שעליו יושב כל היופי הזה. בשבוע האחרון לא היה יום אחד בלי שהפגנה כזו או אחרת שיתקה את מרכז אתונה וגרמה לפקקים אינסופיים באורך קילומטרים. הממשלה פושטת הרגל באתונה, הנתונה ללחצים המתמשכים של האיחוד האירופי לחתוך שוב ושוב בבשר החי, הכריזה שוב על תוכנית צנע לרגל התקציב הממשמש ובא. התוצאה הייתה גל הפגנות של ארגוני העובדים. יום אחד הושבתה התחבורה הציבורית כולה. למחרת התייצבו בכיכר סינטגמה הפנסיונרים. יום אחריהם הסטודנטים, וחוזר חלילה. זה היה מרתק. כי למרות המסר המאוד קשה, הכול נעשה בסדר מופתי וברוח טובה. בין אלפי המפגינים הסתובבו דוכני סופלקי וסחלב ניידים. כי בכל זאת, בערבים נהיה קר מאוד.
בין אלפי המפגינים פגשתי את יאניס דוניידאניס, תת־אדמירל בצי היווני, שבלט בדמותו התמירה וזקנו הלבן. "אנשים מכל רחבי יוון הגיעו לכאן להפגין", אמר. "הפנסיות שלנו איבדו מערכן, כמעט התאפסו. יש לנו הוצאות גדולות על מחיה ובריאות. בסכום המזערי הזה עלינו לדאוג לא רק לעצמנו אלא גם להאכיל את ילדינו שיש גם להם משפחות והם מובטלים. זו בעיה ענקית. אנו, קצינים לשעבר בצבא, בצי ההלני ובמשטרה, נלחמים יחד ומטים שכם עם שאר האזרחים. אין לנו ברירה אחרת". את המסר הפשוט אך הכואב הזה הוא השמיע בנועם רב. "אנשים מכל רחבי יוון הגיעו לכאן כדי להעביר לממשלה את המסר", הוסיף דונייאדניס ולא שכח להציע: "אולי תישארו, יש פה גם יין ואוכל לכל מי שהגיעו מרחוק".
ככה עושים הפגנה ביוון, עם יין ואוכל. טיפ מעניין גם למארגני ההפגנות פה בארץ. בסוף ההפגנה עלתה על הבמה להקה ונתנה בראש עם מיטב הרפרטואר היווני הקלאסי, שהסתיים בשיר האהבה המפורסם סאגאפו, המוכר היטב גם לישראלים.
אי אפשר שלא להתרשם מהפגנת־הענק הזו שהתנהלה בסדר מופתי, באופן שבישראל הוא בלתי מתקבל על הדעת. לא זו בלבד שהפרלמנט נמצא בטבורה של אתונה ושום גדר אינה מפרידה בינו לבין הכיכר המרכזית, ה'אגורה' בת ימינו של יוון – המפגינים התכנסו בשטח שבין בניין הפרלמנט למדרגות כיכר סינטגמה, וניכר היה שהדי־אן־איי של הדמוקרטיה היוונית העתיקה ותרומתה לתרבות המערב נוכח בשטח.
קוויאר ב־528 אירו
יוון מתמודדת עם קשיים אדירים, לא רק כלכליים. למרות המשבר הכלכלי היא קולטת אלפי פליטים מסוריה, מהמזרח התיכון ומאפריקה. גם אותם אפשר לראות בכיכר סינטגמה. בעיקר גברים צעירים מאוד על המדרגות, עיניהם תרות אחר פנים מוכרות. יש מתח. באחד הימים פרצה קטטה על המדרגות בין נוער מקומי למהגרים. מה קורה פה, שאלתי את אחד האנשים. "מישהו גנב סמארטפון, וחבורת הבינלאומיים מגנים עליו מפני המקומיים". חבורת הבינלאומיים? שאלתי. כן, הצעירים מסוריה, מאפריקה ומאלבניה התארגנו לקבוצה של "הבינלאומיים", וכך הם מגנים על עצמם. היחידים שלא נכנסים לקטטות הם הבנגלדשים, שלא מתערבבים עם אף אחד. הם באים לכיכר למכור רחפנים קטנטנים.
בין הבנגלדשים לסורים ולאלפי אזרחי אתונה שמילאו את הכיכר, אי אפשר היה שלא להבחין בפער המטורף בינם ובין מלון 'גראן ברטאן' שמעבר לכיכר. הדורצ'סטר של אתונה. עניין של חמישים מטר, אפילו פחות, אבל ברחבה שלפני המלון חונות מכוניות פאר, פורשה למיניהן ומרצדס ספורט. מתוכן מגיחים ה'אונסיסים', שמנה וסולתה של יוון, דיפלומטים ואנשי החברה הגבוהה. מצעד בלתי נגמר של פרוות, יהלומים וחליפות יוקרה. ממש כמו סצנה מסרטים כמו 'רצח באוריינט אקספרס' או 'השיבה מהודו'. פאר מן העבר, אבל עכשווי ונוכח מאוד. הסצנה הזו חזרה על עצמה מדי ערב. למעט שעתיים של הפגנה – אז נעלמו מכוניות היוקרה כבמטה קסם ושבו לאחר שהסתיימה. ובכל זאת, לא היה מקרה אחד של אלימות או קריאת תיגר. מוזר.
אבל גם בשיאה של ההפגנה, "גן החורף" של הגראן ברטאן המה מאדם. נשים בשמלות ערב הסבו לשולחנות עגולים ושתו תה הרים יווני בניחוח טימין עם פאי לימוני המוגש בכלי פורצלן מעוצבים של ארמני, משקה שוקולד חם או קפה עם קוניאק. בדקתי לעומק את התפריט שהוגש לשולחן. בעמוד שהוקדש לקוויאר לסוגיו השונים הבחנתי במנה של חמישים גרם קוויאר בלוגה במחיר 528 אירו. כשהגיעה המלצרית, לא התאפקתי. תרשי לי, אמרתי, מישהו הזמין לאחרונה קוויאר בלוגה? זה בכלל קורה? "ודאי", היא ענתה. "הפעם האחרונה הייתה לפני יומיים, דווקא לארוחת בוקר. זה לא נדיר בכלל". וואו, חשבתי, והעפתי מבט באתר החדשות המקומיות. גם למחרת מתוכננת הפגנת הסטודנטים.
