עלי ג'יאד אל-סלחי, צלף ותיק שהיה חבר במיליציה עיראקית, נהרג בלחימה נגד ארגון דאעש מוקדם יותר השנה. בן 65 היה במותו, שלאחריו רוממו אותו לדרגת אגדה, כשלמעשה הפך לקדוש החדש של הקהילה השיעית המקומית.
כרזות של אל-סלחי מקשטות חזיתות של חנויות, בתים וחלונות של מכוניות בעיר הולדתו בצרה ובאזורים שיעיים אחרים. מאפייה אחת אפילו מוכרת עוגות שעליהן פרצופו. שירים מהללים את גבורתו ואת דבקותו. הרובה שלו, שלפי האגדה הרג בעזרתו כמעט 400 לוחמי דאעש, נמצא כעת במוזיאון בעיר השיעית הקדושה ביותר, כרבלא.
הלהט שסובב אותו מצביע על המיסטיקה המשיחית כמעט שצמחה סביב המיליציות השיעיות בעיראק במקביל להתגברות העוצמה הפוליטית והצבאית שלהן, לאחר שסייעו להביס את ארגון דאעש. המיליציות, הידועות כ"יחידות השינוע העממיות" – "חשד" בערבית – ואשר רבות מהן מגובות על ידי איראן, הגיחו מהמלחמה עם דימוי של כוח קדוש בעיני הרוב השיעי בעיראק.
הנכד של מוחמד
ההילה הפופוליסטית מהווה נקודת משען ליחידות בזמן שהן מתכוננות לשחק תפקיד משמעותי בעיראק ביום שאחרי דאעש. זהו ניגוד חריף לאופן שבו נתפסים הלוחמים בעיני המיעוט הסוני. המיליציות מואשמות בניצול האוכלוסייה הסונית באזורים שנכבשו מידי דאעש, והסונים רואים את היחידות הצבאיות כאמצעי בידי המעצמה השיעית איראן לשלוט בעיראק.
מנגד, שיעים רבים מכריזים על אנשי המיליציות כגיבורים שחילצו את הקהילות שלהם ממאות שנות דיכוי ואשר מגלמים אמונה מרכזית בשיעה – שהניצחון מגיע באמצעות הפיכתם לשהידים – ההקרבה העצמית. אנשי המיליציות נתפסים כיורשים של אחת הדמויות הנערצות ביותר על מאמיני זרם זה: אימאם חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד, שנהרג במאה השביעית בידי יריביו המוסלמים בכרבלא, השוכנת כיום בדרום עיראק, בקרב שהוביל לפיצול בין השיעה לסונה.
יש מי שאפילו מדברים על ה'חשד' במושגים אפוקליפטיים, וקושרים אותם לאימאם מהדי – מנהיג דתי שיעי שנעלם לפני 1,100 שנה, אשר צפוי לחזור ולהוביל צבא כדי להביס את הרוע בעולם. המיליציות, אומרים תומכיהן, יהיו הצבא הזה.
"כשיגיע הזמן לשובו מחדש של האימאם מהדי אנו נהיה מוכנים, ונראה זאת לכבוד להימנות על חייליו", אמר לסוכנות הידיעות 'אי-פי' ממשרדו שבבגדד סג'ד אל-מוברכה, ראש מחלקת האינדוקטרינציה של ה'חשד'. הוא הדף את הביקורת שלפיה דיבורים כאלה מדגישים את הפיצול במדינה. "איזה נזק יכול לצמוח מהשימוש בשמו של האימאם מהדי?" הוא שאל, "איזה נזק יכול לצמוח אם אנחנו מקבלים השראה מההקרבה העצמית של האימאם חוסיין?"
דת ופופ
יחידות ה'חשד' נוסדו לאחר שאיש הדת השיעי הבכיר בעיראק, האייתולה העליון עלי אל-סיסתאני, קרא ביוני 2014 למתנדבים להצטרף לג'יהאד נגד חמושי דאעש. עשרות אלפים נענו לקריאה, והתגייסו לכמה סיעות שונות של המיליציות.
לאחר הניצחון, תערובת של מסורות דתיות ותרבות פופ לכבוד יחידות הצבא, שירה וחריזה, הפכה להוטה אפילו יותר. "לא נישאר עוד נטולי מילים", דקלם הזמר מוהנד אל-מוואלי, שרמז למאות שנות דיכוי של השיעים מאז מותו של האימאם חוסיין. אמן אחר, מהדי אל-עבודי, שר על כך שהוא מייחל שה'חשד' היו נמצאים בקרב כרבלא כדי להילחם לצדו של חוסיין. בכינוס שערכו באחרונה מאות שיעים בכרבלא דקלם משורר פיוט שבו סופר כי האימאם מהדי לא טרח להביא עמו צבא בגלל שאנשי 'חשד' כבר מוכנים.
בתקשורת החברתית סובבים סיפורים על-טבעיים על תומכי 'חשד'. סרטון אחד מתיימר להציג את האימאם מהדי עצמו כשהוא תומך באנשי המיליציות המגינים על מסגד שיעי בעיר סאמרא. בסיפור אחר אומר לוחם שיעי כי האימאם הציל את חייו כשרחץ את פצעיו, ואמר לו: "אני נמצא לצדך". המיליציות אף מפרסמות בריש גלי את דבר מותם של מפקדיהן, כשהם מכריזים על היותם שהידים בשלטי חוצות ענקיים.
כמיטב המסורת
אל-סלחי הוצג כאידיאל של השיעי האדוק. שירים על כבודו נקראו לקהלים אבלים. אלפים השתתפו בהלווייתו בעיר הקדושה נג'ף, שבה נקבר בעמק השלום – בית קברות שיעי רחב ידיים בסמוך למסגד האימאם עלי, הדמות הנערצת ביותר בשיעה.
קורות חייו האמיתיים של אל-סלחי כבר נשזרו בסיפורי הגבורה שיוחסו לו, מה שמקשה לאמת את הסיפורים שמסופרים עליו. בתחילת שנות השבעים הוא סיים את הכשרתו בבית ספר לצלפים בבלרוס. במהלך הקריירה שלו בצבא העיראקי הוא לחם לצד הכוחות הסוריים ברמת הגולן נגד ישראל במלחמת יום הכיפורים, נגד הבדלנים הכורדים בצפון עיראק, ונגד איראן במלחמת 1988-1980. הוא שכל את אחיו למחסלים של סדאם חוסיין בהתקוממות שנערכה ב-1991 בדרום עיראק.
משפחתו וחבריו במיליציות מספרים על האדיקות הגדולה שלו. לדבריהם, הוא לקח את המסורת השיעית, ולפיה עליו לעלות לרגל כשהוא יחף לאתרים הקדושים, לקיצונות מענישה: כשעולי רגל אחרים נחו בלילה, הוא הלך יום וליל, וישן רק כשהגיע ליעדו.
השריד האחרון
ב-2014 נענה אל-סלחי לקריאתו של אייתוללה סיסתאני להילחם בדאעש, והלך לקחת חלק בקרבות הגדולים ביותר של 'חשד'. הוא עזב את ביתו, אשתו, עשרת ילדיו ועשרים נכדיו. "אנו לוחמים כדי לזכות בחירות למען העם העיראקי והאנושות", הוא אמר באחד מכמה ראיונות שנערכו עמו בטלוויזיה, עם עלייתו לגדולה.
הוא התגאה בכישוריו. הוא נהג לספר כיצד ציפור שהתרוממה לעוף לפתע גילתה את המקום שבו התחבא צלף של דאעש על צמרת דקל. לעיתים קרובות הזכיר את הדו-קרב שערך עם צלפית של דאעש, לאחר שירו אחד כלפי השנייה במשך שעה: "הרגתי אותה לבסוף כשהטעיתי אותה לחשוב שאני מת, ועל כן היא קמה ממקום מחבואה", הוא אמר, והוסיף כי לאחר מכן הרג שני לוחמים שניסו לחלץ את גופתה.
ביום שבו מת, ירה אל-סלחי בארבעה לוחמי דאעש והביא את מספר קורבנותיו בקרב הארגון ל-384 – כך לדברי מפקדו בחטיבת עלי אל-אכבר, חיידר מוח'תר. אך אז הוא ושני צלפים אחרים כותרו על ידי הטרוריסטים ונהרגו. מוח'תר חילץ שריד אחרון של אל-סלחי; תרמיל הכדור האחרון שירה. "שמרתי אותו כמזכרת", הוא סיפר.
