לאכול, להתגלגל, לאהוב: לחרוש את הודו בריקשה

1. נחיתה

שמונה בבוקר, נוחתים בדלהי.

השדה חדש ומודרני – כמעט לא רומז לנוחתים מה צפוי להם. אוספים את התיקים, הדלתות האוטומטיות נפתחות, ואז זה מכה בך בבת אחת: החום, הלחות והריח – אי אפשר לטעות בריח – שמזניקים מיד למוח את כל הזיכרונות והתחושות שהודו יודעת לייצר, גם אם לא היית כאן אף פעם.

זו הפעם החמישית שהדלתות האלה נפתחות עבורנו. הרגע הזה תמיד מרגש ומציף, והפעם ההתרגשות גדולה מתמיד כי זה לא סתם עוד טיול בהודו. הפעם אנחנו הולכים לטייל בה אחרת.

2. ריקשה ראן

ה"ריקשה ראן" הוא מסע צדקה שמתקיים בהודו שלוש פעמים בשנה. הוא מאורגן על ידי ארגון שנקרא The Adventurists, ויש לו שתי מטרות: הראשונה היא לטייל בהודו בצורה הכי אחרת שאפשר, והשנייה היא לגייס תרומות ולהחזיר מעט למדינה שכל כך הרבה אנשים נהנים ממנה.

הדיל הוא כזה – אתה שוכר ריקשה ("טוק־טוק", אופנוע עם שלושה גלגלים ומנוע 150 סמ"ק, 7 כוח־סוס) מהמארגנים. כל צוות שולח עיצוב לריקשה שלו (יש כ־80 צוותים מכל העולם) וצייר מקומי צובע את הריקשות על פי העיצוב. יש מסיבה בנקודת הזינוק, ולאחר 14 יום יש מסיבה בנקודת הסיום שנמצאת כ־3,000 ק"מ מנקודת הזינוק. וזהו. אין סיוע, אין נתיב מוגדר ואין רכב ליווי. זה רק אתה והצוות שלך (עד שלושה אנשים בריקשה).

בנוסף, כל צוות מחויב לגייס לפחות אלף פאונד בריטי לצדקה, בכל דרך שימצא לנכון.

3. הצוות, הצדקה והתרומות

הצוות שלנו כלל את יוחאי (35, מהנדס חשמל בסמסונג), מיכל (34, מורה ומדריכה פדגוגית), וחודש לפני המסע הצטרף גם תומר (28, מהנדס חשמל וסטודנט לתואר שני), חבר של יוחאי מהאוניברסיטה.

"Smile Foundation" הוא ארגון הצדקה שבו בחרנו, שעוסק בין היתר בתחום החינוך ומסייע לילדים מעוטי יכולת בכל רחבי הודו. את התרומות החלטנו לגייס מחברות מסחריות, שבתמורה זכו לכך שהלוגו שלהן התנוסס על הריקשה הצבעונית שלנו, שכמובן תמשוך הרבה תשומת לב.

זה המקום לשלוח תודה ענקית על התרומות ל"שורש", ל"תום לנדאו – ייעוץ ותכנון אישי לטיולים במזרח" ול"סמסונג סמיקונדקטור ישראל מרכז מחקר ופיתוח".

המסע הספציפי שנרשמנו אליו (בתחילת אוגוסט האחרון) התחיל בג'איסלמר במדינת ראג'אסטן שבצפון־מערב הודו, והסתיים בבנגלור שבקרנאטקה, בדרום הודו.

4. למה ריקשה

לא מעט אנשים שאלו אותנו – "למה בריקשה?". יש המון תשובות. חלקן היו לי ברורות וחלקן התבהרו ככל שהמסע התקדם.
בריקשה היינו חשופים אל העולם, והעולם היה חשוף אלינו. הריחות, הקולות ומזג האוויר חדרו אל הריקשה הפתוחה (בין אם רצינו ובין אם לא), והפכו את המפגש עם המציאות למפגש בלתי אמצעי ובלתי מתפשר.

כשהגענו בערב לחדר, השיער והבגדים רמזו על מאורעות היום ובין פתיחת קשרים במקלחת לכביסה בדלי של מים משחירים, תחושה נעימה פשטה בגוף ואמרה "אתם בחיים". לא פעם שלחנו החוצה כף רגל בסנדל והבטנו בה על רקע הנוף המשתנה, מתענגים על האוויר שזורם בין האצבעות.

כשלא היינו בטוחים בכיוון הנסיעה, העדפנו תקשורת אנושית על פני גוגל מפות. בזכות הריקשה חסרת החלונות והדלתות, עצירה ליד אדם שעומד בצד הדרך יכולה להפוך בקלות לשיחה מעניינת בה כולנו משתתפים.

הריקשה הצבעונית שלנו משכה הרבה תשומת לב, תמיד. בין שעצרנו כדי לתקן תקלה בריקשה, או סתם לשתות צ'אי – בתוך שניות התגודדו סביבנו אנשים רבים שרצו להגיד שלום, ללחוץ יד, להתחבק וכמובן להצטלם. זו הזדמנות חד־פעמית לחוש "סלב".

5. נהיגה בהודו

השאלה הבאה שתמיד שמענו מאנשים לגבי המסע שלנו הייתה לגבי הנהיגה עצמה – איך תנהגו בכבישים המטורפים של הודו? זו כנראה השאלה שהכי הטרידה גם אותנו (חוץ מהג'וקים העתידיים במלונות).

אחוזי ההצלחה במבחני התיאוריה בהודו הם כנראה גבוהים מאוד, כי יש שם רק חוק אחד – הגודל קובע, וזכות הקדימה נקבעת בלעדית על פיו (מלבד הפרות, שמקבלות זכות קדימה ללא קשר לגודלן). המארגנים דאגו להבהיר את זה בימי ההתארגנות – לעולם, תחת שום נסיבות, משאית בהודו לא תיתן זכות קדימה לרכב קטן יותר. הריקשה היא רכב קטן יחסית, ולכן נמוכה מאוד בשרשרת המזון של הכביש.

אם אתה מבין את הכלל הזה, הנהיגה הופכת להיות הרבה יותר בטוחה; למשל אם בנתיב הנגדי נוסעות שתי משאיות, צפה לכך שהמשאית האחורית תצא לעקיפה ובעצם תיכנס חזיתית לנתיב שלך, ותצפה ממך שתסטה הצידה לשוליים. אנחנו, כנהגים "מתחילים" בהודו הקפדנו בכל מקרה כזה לסטות לגמרי לצד הכביש ולעצור, ולא לנסות להשתחל בין המשאית העוקפת לבין שפת הכביש כמו שעושים כולם.

אה, ישנו חוק נוסף – צפור! צפור בכל מצב – בעקיפה, בסיבוב עיוור, בפקק או סתם לרכב שבא מולך. צפור תמיד, צפור כאילו חייך תלויים בזה.

והחוק האחרון, שאותו אנחנו חוקקנו לעצמנו – לעולם לא לנהוג בחושך. ההתמודדות עם בורות, פסי (שלא לומר גבעות) האטה, הולכי רגל, כלבים, עיזים, פרות ושאר מכשולים שפזורים בכביש הם דבר קשה מספיק באור יום. שלא לדבר על הנטייה של המשאיות לחסכנות (במה?) הגורמת להן לנסוע בלי אורות ולהדליק אותם רק כשהן כבר מטרים ספורים ממך, כך שהן מעוורות אותך לחלוטין ברגע הקריטי ביותר.

6. מפגשים

נסיעה בדרכים הצדדיות אפשרה לנו לעבור בתוך כפרים ולבוא במגע עם אנשים. נהגנו לאיטנו תוך ניסיון להימנע משלל המכשולים וההפתעות שבכביש. בצידי הדרך אנשים חיו את חייהם בקצב שמהריקשה נראה לנו איטי ורגוע. הרגע שבו העיניים שלנו פגשו בעיניים של אדם אחר, היה הרגע האהוב עלינו; המבט האדיש התחלף בעיניים פעורות בהפתעה וכתגובה לחיוך מצידנו, חיוך נמתח מאוזן לאוזן – וכל זה במאית השנייה. עשרות רגעים כאלו ביום הרחיבו לנו את הלב וגרמו ליום לעבור מהר מדי.

באחת מעצירות הצ'אי (כל שעתיים כמו שעון) התגודדו סביבנו אנשים במבט משועשע וביקשו לדעת מאיפה אנחנו ולאן פנינו מועדות. אחרי סשן צילומים (חובה), הם ביקשו שנסור איתם לסככה שמעבר לכביש, לכוס צ'אי נוספת.

אם יש משהו שאנחנו משתדלים ליישם בטיולים ובעיקר בהודו, זה לא לוותר על הזמנות לאירוח מכל סוג שהן. כך מצאנו את עצמנו יושבים על הרצפה, מוקפים בגברים מכל הגילים (הנשים היו בבית?), צופים בריקוד מסורתי שנערך במיוחד למעננו. הרקדן, שתחילה נראה מבויש, השתחרר מהר מאוד והפליא לרקוד לקצב המוזיקה ומחיאות הכפיים, תוך חיוכים עליזים ששלח לעברנו. להיות "אורח כבוד" היה נעים אבל גם מביך; מי אנחנו שירקדו בשבילנו, שיסתכלו עלינו ויחכו למוצא פינו? אבל ככה זה בהודו – אם לא תעז לפתוח את הלב ולצאת מאזור הנוחות, לא תחווה את מה שיש לה לתת.

בבואנו לעזוב, כולם ליוו אותנו החוצה, נופפו לנו לשלום וחיכו לראות איך אנחנו מסתדרים עם נהיגה בריקשה. במקרה הזה אני (מיכל) הייתי הנהגת, וכמו שקרה לעיתים – ההתרגשות הכריעה ותחילה המנוע נכבה, אבל מהר מאוד (תוך נפנופי ידיים עליזים וקריאות "ביי, ביי") הצלחתי להתעשת ולצאת לדרך.

7. בלמים

באחד הימים הגשומים מאוד נסענו בהרים של מדינת מהרשטרה הירוקה. הערפל היה כבד, הגשם ירד בחוזקה והכביש, שהיה מלא בורות, הצטמצם לנתיב אחד. כולנו התרכזנו יחד עם יוחאי שנהג – עיניים על הכביש, לא למהר, לא להחליק. בשיאה של אחת הפניות, אוטובוס הגיח מן הצד הנגדי במהירות. יוחאי בלם וצפר, אך לא היו שוליים שיאפשרו לסטות מן הכביש, וידענו שלושתנו שהכול תלוי באוטובוס; אם יבלום בזמן – אנחנו בטוחים, אבל מה אם לא? רגע של בהלה אמיתית, והאוטובוס בלם ממש מילימטר מאיתנו. הוא המשיך בדרכו ואנחנו מסתכלים אחד בשני. יוחאי הראשון לשבור את המתח – "מזל שלפחות את הבלמים מתחזקים פה". כולם צוחקים בהסכמה, אבל מבפנים הלב עוד דופק, ממשיכים בדרך.

8. התרגשות

באחד הכבישים הצדדיים ראינו מקדש קטן ועצרנו. חלצנו נעליים וירדנו במדרגות שהובילו אותנו אל רחבה קטנה, שבה התנהל טקס בודהיסטי קטן ומשפחתי. התקרבנו בהיסוס, והמשתתפים חייכו אלינו עם העיניים ונתנו לנו להבין שאנו מתקבלים בברכה. במהלך השנים לקחנו חלק בלא מעט טקסים בהודו, אבל בטקס הזה היה משהו אחר. אולי מכיוון שהיה כה אינטימי, אולי זו הקטורת והאש, ואולי זו הצמרמורת שאחזה בי למשמע השיר השקט ששרו – אותו שיר ששמעתי לפני 11 שנה בטקס המוני בעיר הארידוור, ומסיבה כלשהי השאיר בי את חותמו.

כשהטקס נגמר, קיבלנו במתנה סוכריות למזל טוב ונפרדנו לשלום ליד הריקשה. את הפרידות הצוהלות שאליהן אנו רגילים, החליפה הפעם פרידה עדינה ומאופקת, אפופה בניחוח אחר. היה קשה להירדם בידיעה שמצפה לי יום נוסף שבו הכול יכול לקרות.

9. ייאוש

קשה בהודו.

באחד הימים חצינו את רכס הרי גהט המערביים – מהמישורים של אזור העיר פוּנֵה לכיוון עיירות החוף המערבי של הודו. הבוקר היה סגרירי אבל מושלם בכל צורה אחרת, עם כביש הררי מפותל ואיכותי שמלווה נהר שוצף. הכול מסביב ירוק, בגוון ובעוצמה שמכאיבים בעיניים. יערות עבותים ושדות אורז שופעים.

עם התקדמות היום, הגשם הלך והתחזק והכביש הפך תלול ומשובש יותר ויותר. המהירות ירדה לכ־10־20 קמ"ש (מד המהירות כבר מזמן לא עבד בשלב הזה), כשגם במהירות הזו הבורות מצליחים להפתיע ולהפגיש את הברכיים של היושבים מאחור עם מוטות הברזל של הריקשה.

מצב הרוח הלך ודעך ובכלל לא היה ברור אם בקצב הזה נגיע ליעד שלנו בטרם החשיכה. במזל הצלחנו לתפוס את המעבורת האחרונה שחוצה את הנהר, ואת הפיתולים הסופיים בדרך לעיירת החוף כבר עשינו בדמדומי שקיעה אחרונים. כולנו היינו זקוקים למקלחת טובה, ארוחה ומנוחה, אבל ה"עיירה" התבררה כאסופת בתי עץ ותחנת אוטובוס, עם קליטה סלולרית מינימלית שלא אפשרה לנו לחפש מלון נורמלי באזור. לבסוף מצאנו את עצמנו מתארחים אצל משפחה מקומית עם ארוחת ערב בסיסית ביותר, מקלחת שהיא ברז בגובה הברך ומיטות קשות. באסה.

האפשרויות שעמדו בפנינו להמשך הדרך נראו לנו שתיהן לא אטרקטיביות – להמשיך לאורך החוף במה שנראה כנתיב משעמם יחסית, רצוף עיירות חוף בסיסיות כמו זו, או לחצות שוב את אותם ההרים, הפעם בכיוון מזרח, כדי לחזור אל המישורים והערים המרתקות. הרגשנו תקועים ומיואשים.

חרף העייפות והברכיים הדואבות בחרנו בהרים ובילינו את היום הבא שוב בכבישים מדהימים ביופיים אך מלאים בבורות ובשיפועים של הילוך ראשון, נוסעים בכ־10־20 קמ"ש במשך שעות על גבי שעות בגשם מעצבן.

כשהגענו סוף־סוף אל הכביש המהיר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, החיוכים התפשטו, הגוף השתחרר ומוזיקה אופטימית חזרה להתנגן ברמקול שתלינו בריקשה. בארוחת הערב דילגנו על האוכל המקומי והזמנו שני מגשי דומינוס פיצה לחדר במלון, פיצה שהרגשנו שלגמרי הגיעה לנו.

10. סלפי

בניגוד לשאר ההתפתחויות הטכנולוגיות שלרוב מגיעות להודו באיחור של עשרים שנה, מתברר שהסמארטפונים השתלטו עליה די מהר, והופתענו מאוד לגלות שכמעט כולם אוחזים במכשיר כזה, כולל הנער שרועה את עדר הבפאלו של המשפחה שלו בצד הכביש.
תופעת הלוואי שהביא איתו הסמארטפון היא ה"סלפי", כאשר בהודו משמעותו היא "תמונה", בין שמצלם כלול בה ובין שלא. וזוהי תופעת לוואי עוצמתית מאוד; אם פעם ההודים היו בעיקר בוהים בך כתייר, היום כולם (אבל כולם!) רוצים "One Selfie please".

ישנו הז'אנר העדין, נשים ביישניות שניגשו למיכל ורמזו בתנועות ידיים שהן רוצות להצטלם, לרוב תוך שהן מגישות לה את התינוק שלהן שתחזיק ("For good luck") ומושכות לתמונה עוד כמה ילדים וקרובי משפחה. באזורים הומים התהליך לעיתים חזר על עצמו עשרות פעמים, ובאחד האתרים המפורסמים בדלהי צלחנו את גרם המדרגות הלא גבוה שמוביל אל האתר תוך חצי שעה, כי לא היה לנו נעים לאכזב את ה"מעריצים" הרבים.

ישנם המצלמים מרחוק, שברגע שראו את הריקשה הצבעונית "מרפקו" את החברים שלהם כדי למשוך את תשומת ליבם, וכולם כאחד הוציאו את הטלפונים והתחילו לצלם ולנופף לשלום. סוג הסלפי הזה הוא כביכול המטריד פחות, מלבד העובדה שרבים צילמו אותנו תוך כדי נסיעה, כשהם נוהגים צמוד אלינו בנתיב הנגדי וכשהגיע רכב ממול הם חתכו אותנו ברגע האחרון וחזרו לנתיב שלנו.

ישנם הפוקדים – הורים אסרטיביים שהתקרבו אלינו, נבחו – "סלפי!" קצר, ודחפו אלינו את הילדים המתבגרים שלהם, שגם לא נראו יותר מדי מרוצים מכל הסיטואציה.

וישנם הדוגמנים – לרוב נערים או בחורים צעירים, שייעמדו מולנו, ידפקו חיוך בוליווד רחב, יעבירו את היד בשיער ליצירת בלורית תואמת וממש יתחננו שנצלם אותם, ומיד ימשיכו בדרכם בלי לתהות איך התמונה שצילמנו תגיע אליהם.

11. שלושה בריקשה

חוויית הנסיעה במשך שבועיים שלמים בריקשה עם עוד שני אנשים, ששניים מהם הם בני־זוג (מיכל ויוחאי), היא לא פשוטה.
פתאום לא כל כך נעים להתלונן על דברים מטופשים כמו העקיצה מאתמול שעוד מגרדת.

אם מתרגזים צריכים לפעמים לבלוע את זה, או אם ממש אין ברירה, להגיד לו you and me ,outside. בזמן שהצד השלישי מעמיד פנים שלא שמע כלום.

12. אוכל

הארוחות בלי ספק היו רגעי שיא של המסע (ולמעשה של רוב הטיולים שלנו). הודו היא ארץ ענקית עם מטבח עשיר ומגוון, ומשום שביקרנו בארבע מדינות שונות וב־13 ערים, בכל יומיים־שלושה המטבח התחלף. ולא מדובר רק בתבשילים או בסוג הלחם שמוגש איתם – אפילו התיבול של הצ'אי משתנה מאזור לאזור.

במהלך הנסיעות הסתפקנו לרוב באוכל רחוב מטוגן, כשלפעמים עצרנו במסעדות דרכים שנראו לנו עוד איכשהו בטוחות, כאשר מצד אחד מרחף החשש מקלקולי הקיבה ההודיים הידועים לשמצה, אך מן הצד השני החלופה היא לחיות על בסקוויטים לאורך כל יום. הבקרים היו הקשים ביותר, כאשר הקיבות המערביות שלנו שיוועו למשהו עדין ולא חריף, מושג לא ממש מקובל בהודו, וכאן לרוב הסתפקנו בצ'אי ובסקוויט, או במקרה הטוב חביתה שהכילה רק מעט צ'ילי.

אך על כל זה פיצינו בגדול בארוחות הערב שאליהן הגענו רגועים אחרי שמצאנו מלון. היו אלו רגעים של הרמוניה מופלאה, בהם חלקנו הכול, התחזרנו יחד, דירגנו בינינו את איכות המנות השונות, ונאנחנו יחד בסיפוק. בכל בוקר פקחנו עיניים ובדקנו עם עצמנו ואחד עם השני האם במשחק המזל של האוכל בהודו יצאנו מנצחים או מפסידים.

13. חופש

על אף שהקונספט של המסע נשמע מגביל – נוסעים מנקודה לנקודה במירוץ מול השעון – גילינו שה"ריקשה ראן" גם העניק לנו חופש שכמוהו לא חווינו בטיולים קודמים.

לקח לנו בערך יומיים להשתחרר מהלו"ז ומהנתיב ולהבין לעומק את החופש שקיבלנו, כי כשמדובר על מרחק של כ־3,000 ק"מ ותקופת זמן של שבועיים, יש די הרבה מקום לתמרון בדרך: החופש לבחור באופן שרירותי כל ערב מחדש את היעד של מחר (על פני מעגל ברדיוס של כ־250 ק"מ מהמיקום הנוכחי), או האם לפנות ימינה או שמאלה במזלג. החופש לבחור האם לעצור לאכול בכפר הזה או הבא, ואם ניכנס למקדש הזה או נחכה לאחד עמוס יותר, צבעוני יותר, או שבכלל "נבזבז" את העצירה הקרובה שלנו על המפל שאמור להגיע בעוד מספר קילומטרים.

הריקשה משחררת אותך מנתיבי האוטובוסים והרכבות ומיעדי התיירות והמלונות שב"לונלי פלאנט". את הכול מלווה הידיעה שכל אחת מהבחירות תוביל אותנו למקום שבו אנחנו צריכים להיות, אין נכון או לא נכון.

שירים רבים בקעו מהרמקול הקטן־אך־איכותי שתלינו מגג הריקשה וצבעו את הימים שלנו בצבעים בוהקים, אבל את התחושה הזו היטיב לתאר בוב דילן בשורה don't think twice, it's alright.