ברי ורבר (76), תושב שכונת סקווירל־היל בעיר פיטסבורג, פנסילבניה, שמח מאוד כשהצליח להגיע בזמן לתפילת שחרית בשבת האחרונה בבית הכנסת 'אור חדש', השוכן בקומת המרתף של בית הכנסת 'עץ חיים'. "נכנסתי לבניין וראיתי מולי מגש עם כוסות ובקבוק ליקר", הוא משחזר את הרגעים שקדמו לטבח שביצע רוברט באוורס, פעיל ניאו־נאצי, ושבו נרצחו 11 יהודים, מבאי המקום. "שאלתי את מנהל האחזקה של הבניין לשם מה המשקה, והוא ענה 'לכבוד טקס קריאה בשם לתינוקת שנולדה'. התפילה ב'אור חדש' מתחילה באופן רשמי בשעה 9:45, אבל כמעט אף אחד לא מגיע בזמן. אנחנו קוראים לזה 'שעון יהודי', שבו תמיד מתחילים מאוחר. רוב האנשים מגיעים עד 10:30. כך ניצלו אולי חלק מהמתפללים. לרוב אני לא מגיע לבית הכנסת בבוקר שבת, אלא בליל שבת וביום ראשון, אבל רציתי להגיד קדיש לזכר אימא שלי שהיארצייט שלה חל השבוע".
כמו קהילת 'עץ חיים', גם 'אור חדש' הוא בית כנסת קונסרבטיבי. בעבר התפללו חברי 'אור חדש' בבניין עתיק משלהם בסביבה, אך לפני כשנה וחצי, בעקבות התמעטות מספר המתפללים, הם מכרו אותו לישיבה מקומית והחלו לשכור את קומת המרתף של 'עץ חיים'. בכל יום ראשון בשבוע, מספר ורבר, מקיימות שתי הקהילות תפילת שחרית משותפת ואחריה ארוחת בוקר.
כאשר פניתי לוורבר, הוא סירב בתחילה לשוחח. "אני מתראיין כבר כמה ימים לתקשורת האמריקנית, ואני כבר עייף. התראיינתי גם לרדיו הצבאי שלכם", הוא אומר, ומתכוון לריאיון עם ישי שנרב בתוכניתו 'נכון להבוקר' בגלי צה"ל ביום שלישי. בסוף הוא נעתר.
"ירדתי במדרגות לבית הכנסת שלנו", הוא מתאר בשיחת טלפון שקיימנו ביום שלישי השבוע. "ראיתי את אחד מחברי הקהילה, מל (מלווין) וקס (בן 88), יושב ליד דיוויד רוזנטל (54). דיוויד היה חולה בטיי־זקס, ולכן היה מאותגר שכלית. מל המסכן גם לא שמע כל־כך טוב. השניים דיברו. למל היה חוש הומור מפותח, והוא בוודאי סיפר לדיוויד בדיחה. בהמשך דיוויד עלה במדרגות, ובאותו זמן הרב שלנו נכנס להיכל בית הכנסת, יחד עם חברה שלנו, קרול בלאק. אחיה של קרול, ריצ'רד גוטפריד (65), שהה במטבח יחד עם אדם בשם דני שטיין (71). מן הסתם הם שוחחו לקראת ארוחת הבוקר השבועית שלנו עם 'עץ חיים', שמתקיימת ביום ראשון. דני היה נשיא מועדון הגברים, וריצ'רד היה מנהיג הוועדה הדתית שלנו. מן הסתם הם רצו לבדוק שיש לנו מספיק בייגלים, גבינת שמנת ולקס לארוחה.
"היינו ארבעה אנשים בהיכל התפילה, ובמטבח היו השניים שהזכרתי. מל וקס ניגש להיות החזן של תפילת שחרית, ואז החלה הטרגדיה. שמענו רעש ומהומה מחוץ לבניין. ניגשנו לדלת וראינו את אחד מחברי בית הכנסת שלנו, ססיל רוזנטל (59), שוכב על המדרגות בכניסה לבניין. הרב דחף אותנו מיד לחדר אחסון חשוך. הוא מכיר את הבניין היטב, וידע שיש משם יציאה לחדר תפילה נוסף, שאליו עולים במדרגות. הוצאתי את הטלפון והתקשרתי למשטרה. הרוצח חיכה כנראה שנעלה במדרגות לכיוונו, אבל לא זזנו. הרב יצא בינתיים מהדלת השנייה לטפל באחרים, ונשארנו שלושה – קרול, מל ואני. היינו בחושך גמור. עמדתי ליד הקיר, כמה מטרים מהדלת. שמענו יריות והפסקה. יריות והפסקה, יריות והפסקה. מל, זכרונו לברכה, שמע שיש הפסקה ארוכה ביריות, והתקדם לכיוון הדלת למרות שלחשתי לו שלא יעשה את זה".
אלא שכאמור, וקס היה כבד שמיעה ולכן לא שמע את הפצרותיו של ורבר. "הוא פתח את הדלת ואז הרוצח ירה לעברו, והוא נפל לתוך החדר. ניסיתי לומר למוקדנית של המשטרה מה קורה, אבל רציתי גם להיות בשקט. הדלת נפתחה שוב, ולחדר נכנסה קרן אור ואיתה הרוצח. ראיתי אותו לחלקיק שנייה. היה לו ז'קט, וביד הוא החזיק נשק ארוך. הטלפון עדיין ביד שלי. ניסיתי לא לדבר, אף על פי שהמוקדנית ניסתה לדובב אותי. למזלנו הדלת נסגרה לגמרי מאחוריו ושוב השתרר חושך, כך שהוא לא ראה אותנו. הדלת נפתחה שוב, והוא יצא. שמעתי אותו דורך על מל ההרוג".
ברי וקרול שמעו בשלב הזה קולות מכיוון אחר, והבינו שהם יכולים לצאת לגרם המדרגות הנגדי. כשיצאו מהחדר ניגש אליהם שוטר של SWAT, יחידה משטרתית מיוחדת ללוחמה בטרור. "רגע לפני שיצאנו התכופפתי והנחתי את היד שלי על הצוואר של מל, לראות אם יש שם דופק. לדאבוני הוא כבר נפטר. השוטר ליווה את קרול ואותי מהמרתף להיכל השני, ומשם אל מחוץ לבניין. האירוע היה עדיין בעיצומו, והשוטרים יצרו חציצה בינינו ובין בית הכנסת כדי להגן עלינו מירי. כל הזמן הזה הייתי עטוף בטלית, והכיפה על הראש. המשטרה הדפה אותנו אל מחוץ למתחם. קרול ואני הוכנסנו לניידת משטרתית. קרול דאגה, כי אחיה ריצ'רד גוטפריד היה במטבח והיא לא ידעה מה קורה איתו". משם הובלו השניים לבית ספר סמוך ותושאלו על ידי ה־FBI, ובהמשך הגיעו למרכז הקהילתי היהודי, JCC, והתאחדו עם חברי הקהילה שלא נפגעו. "רק רציתי לחזור הביתה לאשתי, וכך עשיתי, ואז התקשרתי לכל מי שצריך. בלילה שאחרי לא הצלחתי לישון", מספר ורבר.
לדעת ורבר, מה שהציל את חייו הוא הטלפון הנייד המיושן שלו. "בטלפונים החדשים, כשאתה בשיחה המסך מואר. בטלפון שלי, כשמדברים האור כבה. אם היה לי אור מהמכשיר, הרוצח בוודאי היה רואה אותנו בחדר האחסון, והייתי הופך למטרה יחד עם קרול.
"יש לי משפחה בישראל, והתמיכה שלי במדינה שלכם לא דומה לשום גורם אחר בעולם. אני עדיין באבל. אני מנסה לסדר את הדברים בראש. זה מאוד טרי אצלי. בכל פעם שאני מדבר על זה, כאילו מקלפים לי את הפצע. אני ריאלי מספיק כדי להבין שאלה החדשות של היום, ומחר יקרה משהו אחר וזה כבר לא יעניין אף אחד. השנאה נוכחת כאן. הנאצים יוצאים מהחורים ומרגישים שיש להם זכות לעשות מה שבא להם. אני לא חושב שמה שאגיד ישנה את זה. כל מה שאגיד ייצור יותר שנאה כלפינו וכלפי המשפחה שלי".
לא בישראל. כאן ישנה סימפטיה גדולה כלפיכם, בעקבות הפיגוע ובכלל.
"חלק מהדברים שאני אומר אולי יכעיסו את הישראלים. בישראל מחבבים מאוד את הנשיא טראמפ, ואני לא. מצד שני, אני לא רוצה שזו תהיה שיחה פוליטית. אנחנו צריכים להתמקד עכשיו באנשים שקברנו השבוע, ולהניח את הפוליטיקה בצד. אבל לצערי פוליטיקה נמצאת בכל מקום. בשבוע הבא יש לנו בחירות אמצע הקדנציה, וכל הפוליטיקאים יעשו שימוש במה שקרה".
"זה היה האירוע הנוראי ביותר בחיי, ואני בן 76", מסכם ברי, והכאב נשמע בקולו. "ביליתי ארבע שנים בצבא, בתחילת שנות השישים. ראיתי דברים בחיי שלא ארצה לדבר עליהם. איבדתי את אשתי הראשונה כשבני היה בן שנתיים וחצי. הוריי נפטרו, וגם חמי וחמותי. אבל לא כמו זה, לא כמו לשמוע יריות ובום, הם מתו. בום, הם מתו. בום, הם מתו. אני מיוסר בכל חלקי גופי".
שמירה או חינוך
צ'ק דיימונד שימש רב קהילת 'עץ חיים' במשך שבע שנים, עד לפני שנה וחצי. לאחר שחברים בקהילה התקשרו אליו לדווח על האירוע, מיהר דיימונד לבית הכנסת שהוא מכיר היטב. "רציתי לנחם ולחזק את מי שאפשר", הוא אומר. "אנשים רבים שברחו מהתופת עמדו ובכו. סייעתי להם כמה שיכולתי. אתם בישראל מכירים את זה טוב יותר מאיתנו, ויודעים להתמודד עם מצבים כאלה".
כרב קהילה, חשבת שמשהו כזה יכול לקרות?
"זה תמיד היה בקצה התודעה שלי, ההבנה שאנחנו יהודים ובעקבות זאת עלולים לשמש מטרה. אבל המחשבה העיקרית הייתה שאנחנו חיים בנוחות רבה בעיר גדולה ומסבירת פנים לכולם. כשהבחנתי באנשים שנראו לי חשודים, למשל עם מעיל ארוך או תיק גדול, הייתי מנסה לבדוק במי מדובר. במהלך השבוע בית הכנסת לא פתוח לכל אחד, אבל בשבת יש מדיניות דלת פתוחה, וכל אחד יכול להיכנס".
הגישה הזאת צריכה להשתנות?
"ברור שזה ישתנה. הנשיא טראמפ אמר שאם היה שם שוטר עם נשק זה לא היה קורה, אבל לדעתי פשוט היה נרצח אדם נוסף. בפדרציה היהודית יש מומחה אבטחה, והוא מייעץ לכל מוסד יהודי כיצד לנהוג, אבל לדעתי הכול עומד להשתנות עכשיו בארה"ב. בימים הנוראים יש בבית הכנסת שוטרים שלא נמצאים בתפקיד וששומרים עלינו, אבל עכשיו נצטרך אולי לבקש אבטחה לכל ימות השנה".
ביום שלישי השבוע הגיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לביקור תנחומים בקהילה. בדף הפייסבוק שלו הביע דיימונד התנגדות לבואו של טראמפ בעיתוי הזה. "הייתי מעדיף שהוא היה מחכה עם הביקור, מכיוון שביקור של הנשיא הוא הסחת דעת. המיקוד צריך להיות בנרצחים, במשפחות ובהחלמה הנפשית של חברי הקהילה". עם זאת, דיימונד התנגד מאותה סיבה גם להפגנות נגד ביקורו של הנשיא. "זה לא הזמן לכך", אמר לי. "ארגון מוסלמי גייס כ־200 אלף דולר כתמיכה בקהילה היהודית", הוא מספר. "זה מדהים. אנשי העיר פיטסבורג מכל הדתות והרקעים הם קהילה מאוחדת, לא משנה צבע העור או הזהות הדתית והלאומית".
בקהילות היהודיות של צפון אמריקה נערכו כבר לפני שנים לאפשרות שיום אחד הם ייאלצו להתמודד עם אירועי טרור אנטישמיים, והקימו לשם כך את SCN, ראשי התיבות של "רשת אבטחה קהילתית". מאחורי הארגון עומדים שני ארגוני־הגג היהודיים הגדולים והחזקים בארה"ב: הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, וּועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. מנכ"ל הארגון הוא מייקל מאסטרס, אדם בעל רקע נרחב בסוגיות ביטחון בארה"ב. מיד לאחר שהירי החל, הוא ואנשיו יצרו קשר עם אנשי האבטחה של הפדרציה היהודית של פיסטבורג.
חצי שעה לאחר קבלת הפנייה מהפדרציה של פיסטבורג, שוגרה הודעה מוצפנת לקציני האבטחה של יותר ממאה פדרציות יהודיות ברחבי צפון אמריקה. ההודעה כללה דיווח ראשוני על האירוע והמלצות לעיבוי האבטחה במוסדות יהודיים בכל מקום, למקרה שאכן מדובר בתוכנית הכוללת פיגועי המשך נוספים. שעה וחצי לאחר האירוע הופק דיווח נוסף, עם הנחיות ברורות יותר לקהילות. לאחר כשעתיים מהדיווח הראשוני הגיע לזירה נציג של הארגון, והוא נשאר שם במהלך השבוע.
"חשוב שראשי הפדרציות ידעו בדיוק מה קורה לא רק מהחדשות אלא מגורמים רשמיים, כדי שידעו איך להשיב לחברי הקהילה וגם להיערך אצלם בהתאם", מסביר מאסטרס. "רצינו לוודא שלא מדובר ברשת של כמה מפגעים שינסו לפגוע במוסדות אחרים – כמו שראינו ב־2015 בפריז או בפיגוע שאירע לפני כמה שנים בקנזס, כאשר התוקף ירה לעבר המרכז הקהילתי היהודי, ולאחר מכן התקדם לכיוון בית אבות יהודי.
"מדובר בפיגוע הגדול ביותר שבוצע אי־פעם נגד יהודים בארה"ב, והמתקפה השלישית על בית תפילה דתי בשנים האחרונות", אומר מאסטרס. "זה זמן שבו כולנו צריכים להיות יחד, לתמוך במי שאיבדו את יקיריהם ובמי שניצלו מהאירוע. זה זמן שבו הקהילה נדרשת לתמוך במי שזקוקים לה יותר".
משהו השתנה בשנים האחרונות?
"הקהילה היהודית היא הקבוצה שמספר אירועי השנאה נגדה גדול יותר מכל קבוצה אחרת בארה"ב. בשנים האחרונות יש התגברות משמעותית באירועים האנטישמיים, בין אם בקמפוסים האוניברסיטאיים ובין אם בקמפיינים פוליטיים. ישנם איומים וגם פגיעות כלפי יהודים יחידים או ארגונים, מצד פעילים וארגונים אנטישמיים וניאו־נאציים. האיום תמיד היה נוכח, אבל בשנים האחרונות הוא הולך וגובר. במקביל יש בארה"ב התגברות כללית של אירועי ירי בשנים האחרונות, כך שהגיוני לצפות שגם אנחנו נותקף".
בכניסה לבניין לא עמד שומר חמוש. זה משהו שצריך להשתנות?
"מתקיים כרגע דיון פנימי בעניין, וצריך לראות לאן הוא יתפתח. הדבר תלוי באופי הארגונים עצמם ובמה שמתאים להם. יש גופים גדולים ויש קטנים יותר. זה עניין של דינמיקה פנימית, פסיכולוגיה וגם תקציב. בבתי תפילה או דת צריך לשמור על האיזון בין פתיחות לקהילה מצד אחד וביטחון מצד שני".
אם נשווה למשל את האבטחה במרכזים יהודיים בארה"ב מול זו שבצרפת, מדובר ברמות שונות לחלוטין של אבטחה. ייתכן שאתם צריכים ללמוד מהם?
"מאז שהארגון קם אנחנו מקיימים שיתוף פעולה עם גופי אבטחה בקהילות יהודיות באירופה, במדינות כמו בריטניה וצרפת. אנחנו עוקבים כל הזמן ומנסים לראות מה יכול להתאים לנו בארה"ב. המצב כאן שונה במובנים רבים, גם מבחינת הקשר שלנו עם רשויות החוק ואופי האבטחה, וגם ברמת האיומים כאן מול האיומים שם".
וכאן מגיע מאסטרס לאחת הנקודות הרגישות, העשויה להשתנות בעקבות הפיגוע הקשה בפיטסבורג. "אנחנו מקווים מאוד שבארה"ב כניסה למבנה דתי לא תחייב לעבור בידוק כמו במשרדי ממשלה, מחנות צבא או שדות תעופה", הוא אומר. בעניין הזה, נזכיר, המצב באירופה שונה. "אבטחה היא עניין חשוב, אבל אנחנו חייבים להתמקד גם במאבק באנטישמיות ובניסיונות למגר את האידיאולוגיה הקיצונית".
אכן, השיח בסוגיית האבטחה צף כעת בעוצמה בקרב יהדות ארה"ב. יהודי ארה"ב אינם מוכנים להשוות עצמם ליהודי אירופה, וסבורים כי מצבם שונה וכי הם בטוחים יותר. בתי ספר, בתי כנסת ומוסדות יהודיים אחרים שולחים אימיילים לחברים ומנסים להרגיע את הרוחות ולמתן את החרדה. בבתי ספר רבים מתקיים שיח פנימי בשאלה האם להציב שומרים חמושים בכניסה למתחם. הורים רבים מתנגדים לכך, הן בשל התנגדותם להימצאות כלי נשק בקרבת ילדיהם, והן כחלק משלילת מדיניותו של ממשל טראמפ, התומך בתפוצת נשק ומכירתו.
קונסול ישראל בניו־יורק, דני דיין, הגיע לזירת הטבח בשעת לילה מאוחרת במוצאי שבת. הוא שהה בקהילה כיומיים, ולקראת סוף השבוע חזר שוב לפיטסבורג כדי להמשיך את הקשר הרציף עם הקהילה היהודית המדממת. גם דיין מודאג מכך שנושא האבטחה בקהילות יהפוך למרכזי בשנים הקרובות, ומצביע על ההשלכות האפשריות של מצב כזה: "אני פחות מדבר על הצד הפיזי של האבטחה, אלא על כך שתקציבים שהיו אמורים להיות מוכוונים לחינוך יהודי, ילכו לביטחון. זה יהיה הפסד כפול אם הוצאות הביטחון יבואו על חשבון חינוך יהודי, שהקהילה משוועת לו. קח את בית הכנסת היחיד בקהילה היהודית הקטנה בשרלוטסוויל, וירג'יניה. הייתה שם צעדה ניאו־נאצית וכמעט התרחש פוגרום, ובנס היהודים ניצלו. זו קהילה קטנה ולא רבת־אמצעים. האם הם יכולים לממן מערך אבטחה? אם הם יחליטו לאבטח, זה בהכרח יבוא על חשבון משהו. הצורך להתבצר מדאיג מאוד, אבל גם ההשלכות על הקהילה לטווח ארוך מדאיגות, אולי אף יותר".
