רגע לפני שאני נכנס לבית הכנסת 'רודפי שלום' בסן־אנטוניו כדי להתפלל מנחה וערבית, מגיעה לרחבת הבניין ניידת משטרה. השוטר עוצר ומסמן לי לגשת. הגיוני, אני אומר לעצמי. הוא רואה מישהו לא מוכר נכנס לבית כנסת יומיים בלבד לאחר הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, אך טבעי שיבקש ממנו להזדהות. אבל השוטר מפתיע ושואל אותי בהיסוס אם כאן זה "3303 שולום סטריט" – כתובת בית הכנסת. "כן, כמובן", אני עונה לו, משל נולדתי וגדלתי בסן־אנטוניו. השוטר מודה לי, ואני נכנס לבית הכנסת. מתברר שזהו נוהל חדש ולא מוכר בעבור משטרת העיר, לבוא ולפטרל באזור בית הכנסת בסתם יום של חול. אחרי התפילה אני שואל את אברהם שיינברג, 37, איך ייתכן שאין כאן אבטחה בשוטף. אברהם מצביע על אביו אריה שיינברג, שהוא גם הרב הוותיק של סן־אנטוניו, כבר בן 78, ואומר בחיוך: "לאבא שלי יש אקדח בחגורה, הוא המאבטח שלנו". טקסס או לא טקסס.
הנושא החם ביותר השבוע בטקסס, לפחות עד שהנשיא טראמפ הכריז על תוכניתו לבטל את מתן האזרחות האוטומטית לילדי מהגרים בלתי־חוקיים הנולדים בארה"ב, היה הטבח בפיטסבורג. זה נכון לגבי הקהילה היהודית הקטנה בפרט, אך גם ברחוב הטקסני הכללי. מבצר אלאמו שוכן במרכז סן־אנטוניו שבטקסס. בשנת 1836 הובסו כאן חיילים אמריקנים אחרי מצור מקסיקני ממושך, במסגרת המאבקים לצירוף טקסס לארה"ב. מכאן יצאה אחת מקריאות הקרב המפורסמות ביותר בהיסטוריה המודרנית: "זכרו את אלאמו". אבל לפחות השבוע, באלאמו זכרו יותר את 11 נטבחי השבת האחרונה, 1,500 מייל מכאן. כאשר אחד מעובדי המוזיאון שבמקום קולט את הכיפה שעל ראשי, הוא מבקש לדעת מהיכן אני ואז אומר במבטא דרומי בולט: "המקום הזה מבטא הפסד צורב של אמריקה, אבל רק בזכותו ניצחנו בסוף במלחמה. גם העם היהודי ככה, אני קורא את זה בכתבי הקודש. לפעמים נראה שאתם מפסידים, אבל בסוף הניצחון בוא יבוא". אם תרצו, גרסה טקסנית שורשית ל"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
כשבוע לפני בחירות אמצע הקדנציה, הגעתי לטקסס כדי לנסות לבדוק מה קורה במדינת הענק הזו. כמה וכמה סקרים בשנים האחרונות, כולל במרוץ הנוכחי בין הסנטור הרפובליקני המכהן טד קרוז לדמוקרטי בטו או'רורק, הראו סימנים מרתקים של "הסתגלות" – מעבר מצבע אדום בוהק כמדינה רפובליקנית בטוחה, למדינה מתנדנדת שעשויה לעבור לידי הדמוקרטים. טקסס היא "הפרס הגדול" של הדמוקרטים, המדינה הגדולה והעשירה ביותר שבה הרפובליקנים שולטים ללא עוררין זה שנות דור, תשובה שמרנית הולמת לניו־יורק וקליפורניה שבחופים. הפעם האחרונה שהצביעו כאן למועמד דמוקרטי לנשיאות הייתה ב־1976, לפני למעלה מארבעים שנה. הסנטור הדמוקרטי האחרון במדינה הזו נבחר ב־1993, כשראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין. האם ייתכן ששמי השמרנים כאן מתחילים להתענן? ואם כן, מדוע בעצם? לשאלה הזו יש תשובות רבות, חלקן סותרות.
הפיגוע המחריד בבית הכנסת בפיטסבורג שינה את תוכניותיי, וגרם לי להקדיש לא מעט זמן גם לבדיקת הדופק של הקהילה היהודית בטקסס בכלל ובסן־אנטוניו בפרט.
"הבעיה המרכזית", אומר לי אברהם שיינברג, "היא שהקהילות היהודיות בארץ ובעולם לא מכירות זו את זו. יהודים כאן בטוחים שבישראל נהרגים אנשים ברחובות על בסיס יומיומי, וישראלים חושבים שאנחנו כל היום רבים בינינו מי יותר צודק – הרפורמים, האורתודוקסים או הקונסרבטיבים. זה ממש לא עובד ככה. אני אורתודוקסי ובטוח שזו הדרך הנכונה, אבל מה לעשות והרפורמים היו פה קודם, הרבה לפנינו, ועד היום אנחנו הרבה יותר קטנים מהם. אבי נוהג במשך כל השנים לשתף פעולה בכל מה שאפשר עם הרבנים הרפורמים והקונסרביטיבים בעיר. אפשר להתעלם מהם?"
המחשה לדברים הללו אני מקבל אחרי זמן לא רב, כאשר בבית הכנסת דנים בלו"ז של מחר ומודיעים על טקס הזיכרון המשותף לחללי פיטסבורג, המיועד לכל הזרמים ושיתקיים בשבע בערב בדיוק. היכן? בבית הכנסת הרפורמי 'בית אל'. איש מבאי בית הכנסת האורתודוקסי לא מחה, לא טען שאסור להכיר ברפורמים ובמקום התפילה שלהם, ולא הכריז שאנחנו נעשה טקס נפרד. ביחד, כולם. המריבות הכיתתיות הללו נשמעות אולי הגיוניות בישראל, אבל בקהילה היהודית הקטנה של סן־אנטוניו, שרבות רבות כמוה מפוזרות בכל רחבי ארה"ב, הן נשמעות מופרכות ומנותקות.
אדומים כמו סטייק
ב־6 בספטמבר 2016, חודשיים בדיוק לפני הבחירות לנשיאות, פורסם ב'וושינגטון פוסט' סקר ענק שבמסגרתו נבדקו כל חמישים מדינות ארה"ב. התוצאות היו חד־משמעיות, וקבעו כי להילרי קלינטון יתרון אדיר על פני דונלד טראמפ. אבל תוצאות של מדינה אחת היו בבחינת הפתעה מרעישה: 46 אחוז מהנשאלים בטקסס אמרו שיצביעו לקלינטון, ורק 45 אחוז אמרו שיצביעו לטראמפ. תוצאות האמת היו רחוקות מכך והסתיימו בהפרש של 9 אחוז לטובת טראמפ, אבל עצם העובדה שסקר רציני הראה ניצחון דמוקרטי במדינת הכוכב הבודד סימנה שמשהו קורה כאן. ואז הגיע בטו.
בטו או'רורק הוא חבר קונגרס דמוקרטי לא ותיק במיוחד, שלקראת בחירות אמצע הקדנציה הכריז שהוא עומד להיאבק מול טד קרוז על מקום בסנאט האמריקני. בתחילת הדרך זה היה נראה מגוחך לכל היותר. קרוז, סנטור מאז 2013 ואחד המתמודדים מול טראמפ על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הוא חלק בלתי נפרד מהמכונה הפוליטית המשומנת של טקסס בפרט וארה"ב בכלל. דמות מוכרת בכל בית. או'רורק, לעומתו, הוא אנדרדוג מושלם: מגיע מהבית התחתון של הקונגרס, חי באל־פאסו השוכנת בקצה המערבי של טקסס – אפילו השעון מראה שם על שעה אחרת מאשר ביתר חלקי טקסס – ובעיקר שייך לצד הפוליטי המפסיד של המדינה האדומה הזו. והנה פתאום בטו התחיל לצבור תאוצה. הוא חרש את המדינה העצומה הזו (ששטחה גדול יותר מפעמיים גרמניה) ומיתג את עצמו כקול צעיר ונלהב, עד שבשלב מסוים היו מכוני סקרים שהכריזו כי המרוץ לסנאט בטקסס נמצא במצב של "שוויון", ובמחנה קרוז החלו להילחץ. בחודש האחרון הסקרים שוב נוטים בבירור לטובת קרוז, עם ממוצע של 7 אחוז לטובתו, אבל בדבר אחד כבר אין ספק: משהו קורה בטקסס.
למשהו הזה קוראים קודם כול היספנים. בשנת 1980, שיעור ההיספנים בארה"ב כולה היה קצת פחות משבעה אחוז. כיום הוא עומד על 18 אחוזים, ועל פי תחזיות דמוגרפיות מעודכנות, בשנת 2045 ינסוק שיעור ההיספנים לכרבע מהאוכלוסייה, ולראשונה בהיסטוריה הלבנים ירדו אל מתחת לרף חמישים האחוזים.
בדיוק בנקודה הזו נכנסת טקסס לתמונה וממצבת עצמה כמעבדה לאמריקה של העתיד הקרוב. כבר כיום יש בטקסס פחות מחמישים אחוז לבנים – 42 אחוזים. ההיספנים מונים כמעט 40 אחוז (39.4), אפילו יותר מאשר בקליפורניה (39.1 אחוז). הסיבה לכך היא כמובן הגבול שחולקת טקסס עם מקסיקו. המוני מהגרים חצו וממשיכים לחצות את הגבול צפונה, וגם אם הם נחשבים לזרים בלתי חוקיים, ילדיהם כבר מקבלים אזרחות אוטומטית על פי התיקון ה־14 לחוקה. זה בדיוק הנושא שעורר השבוע טראמפ, כשטען בריאיון כי הוא מתכוון לבטל את הנוהג הזה ובי הוא יכול לעשות זאת בתוקף צו נשיאותי בלבד ללא צורך באישור הקונגרס. בכל מקרה, ההיספנים מהווים אחת מקבוצות התמיכה המרכזיות של הדמוקרטים, כשהם מצביעים למפלגה ברוב של 70 אחוז לעומת 30 אחוז לרפובליקנים.
סיד מילר, נציב החקלאות של טקסס ורפובליקני גאה, שפגשתי השבוע במשרדו מלא הפוחלצים אשר באוסטין הבירה, מודה שמפלגתו עשתה טעויות בקשר להיספנים: "הערכים השמרניים שלנו מתאימים לשלהם, רק שלא עשינו עבודה טובה מספיק כדי לתקשר איתם, ולוואקום הזה נכנסו הדמוקרטים. הם הגיעו לכאן בעקבות החלום האמריקני, לא כדי להיות דמוקרטים, והשיטה הכלכלית שלנו מאפשרת להם לנסות ולהגשים את החלום הרבה יותר מאשר הצד השני. ההשתתפות שלהם עד עכשיו הייתה דלה מדי, אני מאמין שזה עומד להשתנות ושיותר ויותר היספנים יצביעו לנו". האם הוא חושב שיש סיכוי שטקסס תעבור מאדום לכחול? "אין שום סיכוי. אנחנו אדומים כמו סטייק מדמם", הוא חורץ בפסקנות.
דוד העברי, אסטרטג פוליטי המתמחה ביחסי ישראל־ארה"ב, נותן סימנים משלו למתרחש בטקסס: "המדינות הדרומיות אמנם שמרניות יותר מאשר בחופים, אבל גם שם יש כוחות דמוקרטיים ליברליים שאי אפשר לזלזל בהם. לא מובן מאליו שהמדינות הללו יהיו תמיד אדומות. שיטת 'המנצח לוקח הכול' גורמת למדינות האלה להיראות כגוש רפובליקני בלתי שביר, אבל יש שם ניצחונות של 55־45, לא של 90־10. בנוסף, יש הגירה פנימית בתוך ארה"ב, למשל מקליפורניה לטקסס, שרבים ממנה הם צעירים ליברלים שמשנים גם הם את הדמוגרפיה. אבל בסוף השמרנות מאוד מושרשת בטקסס, וגם הדמוקרטים במדינה הזו הרבה יותר שמרנים לעומת דמוקרטים במקומות אחרים בארה"ב".
דיוויד ברטון הוא פעיל פוליטי מרכזי והוגה דעות נחשב בקרב האוונגליוּת האמריקנית, שבעבר אף שימש סגן יו"ר המפלגה הרפובליקנית בטקסס. ממקום מושבו שליד דאלאס הוא אומר לי בשיחת טלפון כי בסופו של דבר הכול קשור לרמת הדתיות של האדם, ומוצאו האתני הרבה פחות משנה: "יהודים, לבנים או היספנים – בסוף הכול חוזר לכך שאם אתה דתי יותר ומכיר את כתבי הקודש שעליהם נבנתה המדינה הזו, אתה תצביע יותר לימין. אכן יש לנו בעיה שפחות ופחות אנשים מכירים את עשרת הדיברות. אסור לשכוח ששליש מההיספנים הם אוונגליסטים שמצביעים לרפובליקנים. הם ליברלים בעיקר בנושא ההגירה שחשוב להם מאוד, אבל עם שאר הערכים שהשמאל מייצג אין להם דבר במשותף. זו הסיבה לתפנית שאנו רואים בשנים האחרונות, ולדעתי אנחנו נראה יותר ויותר היספנים מצביעים לרפובליקנים. סט הערכים שלהם מתאים להיספנים הרבה יותר מזה של הדמוקרטים".
בועה כחולה
אוסטין היא העיר הליברלית ביותר בטקסס. שמועה אורבנית טוענת שבמשך שנים ניצב באחת הכניסות לעיר שלט שעליו נכתב "אוסטין היא לא טקסס". אוניברסיטאות ליברליות ובהן סטודנטים ומרצים ליברלים, בשילוב אנשי הייטק שנוטים לשמאל ופקידי ממשלה שנשארו מממשלים קודמים, הופכים את העיר הזו לבועה כחולה בתוך הים הטקסני האדום.
אני נוסע למקום בפרברי אוסטין שבו אמורה להתקיים, לפחות לפי עמוד הפייסבוק של בטו או'רורק, פעילות לקראת הבחירות. כשאני מגיע לבית הקפה החמוד, משהו לא מסתדר. החניה ריקה, ושני סטודנטים יושבים ועובדים על המחשבים הניידים שלהם. איפה בטו, אני שואל את המוכר. בכל זאת, לא מעטים בשמאל כבר החלו לשווק אותו כאובמה החדש. "האמת היא שיש פה אנשים בעיקר בסופי שבוע. במהלך ימי העבודה די חלש", הוא משיב. אני יוצא לחצר בית הקפה ומגלה את השולחן הקטן שסביבו אמורה להתרחש הפעילות של המועמד הדמוקרטי המצליח ביותר בטקסס מזה שנים רבות. הוא נטוש, ומסביב זרוקים דפי הסבר למתנדב. לא משהו שמבשר תחושת ניצחון גדולה מדי. ואם זה המצב באוסטין, אפשר רק לנחש מה קורה בשאר חלקי טקסס.
כל 435 חברי בית הנבחרים ו־35 מתוך מאה חברי הסנאט האמריקני ייבחרו מחדש ביום שלישי הקרוב (33 בבחירות רגילות ושניים בבחירות מיוחדות). בבית התחתון יש כיום רוב רפובליקני מוצק של 235 לעומת 193 לדמוקרטים. את הרוב הזה השיגו השמרנים בבחירות אמצע הקדנציה הראשונות של אובמה ב־2010. ולמרות היתרון הגדול הזה, הדמוקרטים נראים כמי שיש להם סיכוי לא רע לשנות את התמונה. מדובר במאות מרוֹצים מגוונים ושונים זה מזה עד מאוד כמעט בכל היבט, אבל המפתח נמצא במחוזות המתנדנדים שב־2016 נתנו את קולם לטראמפ: מתוך 32 מרוצים צמודים, רק ארבעה שייכים כיום לדמוקרטים. כל השאר נתונים בידי הרפובליקנים. לכן, הסיכוי של הדמוקרטים להשיג די מושבים כדי לשנות את הרוב נראה בהישג יד.
בסנאט המצב שונה לחלוטין. הרפובליקנים אמנם אוחזים בבית העליון ברוב מצומק ביותר של 51־49, אבל מפת המאבקים הצמודים מראה שרובם מתקיימים על מושבים שמוחזקים כרגע בידי הדמוקרטים, ולכן הסיכוי של האחרונים "לגנוב" שני מושבים מבלי להפסיד אף אחד שנמצא כרגע בידיהם הוא קלוש עד בלתי אפשרי.
בטקסס מתקיימים שני מרוצים שנחשבו במשך זמן רב לצמודים. האחד לבית הנבחרים, במחוז ה־23 הנושק לגבול מקסיקו ושבו אוכלוסייה גדולה במיוחד של היספנים. המועמדת הדמוקרטית, ג'ינה אורטז ג'ונס, נשפה בעורפו של חבר הקונגרס המכהן מטעם הרפובליקנים ויל הארד, והמחוז המתנדנד הי נראה כמי שעומד ליפול הפעם שוב בצד הדמוקרטי. במרוץ לסנאט זהו כאמור בטו או'רורק שהיה התקווה הלבנה של השמאל הטקסני, ואפילו של השמאל האמריקני בכלל.
לקראת הישורת האחרונה שלפני הבחירות, שני המרוצים הללו יסתיימו ככל הנראה, שוב, בניצחונות רפובליקניים. בסקר האחרון שערך הניו־יורק טיימס פתח הארד פער של 15 אחוז על הדמוקרטית המתחרה מולו, ואפילו בעיר הליברלית ביותר בטקסס, המתנדבים הדמוקרטים כבר התייאשו מאו'רורק. שאלת מיליון הדולר, שגם אחרי שבוע של שיטוט במרחבי המדינה העצומה הזו נותרת פתוחה, היא האם טקסס חוזרת לשלוותה האדומה הנדמית כנצחית, או שרעשי המשנה הללו הם רק הקדימון לרעידת אדמה שתעביר את המדינה הרפובליקנית החשובה ביותר בארה"ב לידיים דמוקרטיות. 
