31 בני אדם צולמו שוטפים את ידיהם בסבון מעל כיור. 31 צולמו נוגעים שוב ושוב בנייר טואלט שהוכתם במוצרי מזון דומים לצואה, בעלי ריח רע, שהוצב לצד חיקוי לא נעים לצרכים של בני אדם. ו־31 צולמו מזיזים את ידיהם באקראי. אחרי הצילומים הם נדרשו לצפות במשך שבוע בהקלטות בנות 30 שניות של עצמם ארבע פעמים ביום, בפרקי זמן קבועים. כשנבדקו לאחר מכן, החברים בשתי הקבוצות הראשונות היו יכולים לחשוב בצורה בהירה יותר מבעבר, ולא הרגישו צורך לזעוק – כמו 'ליידי מקבת' במחזה של שייקספיר – "צא, כתם ארור, צא, אני אומרת!"
93 המשתתפים במחקר, בני 18־64 משני המינים ובעלי רמות השכלה שונות, לא הגיעו לאודישן אלא השתתפו במחקר שתוצאותיו פורסמו ביום שלישי בכתב העת Scientific Reports. כולם היו בריאים גופנית, אך הראו סימני חרדת זיהום האופיינית לסובלים מהפרעה טורדנית־כפייתית (OCD), שהמוסד הלאומי האמריקני לבריאות הנפש מגדיר כ"הטרדה מצויה, כרונית וארוכת־טווח שבמסגרתה יש לאדם מחשבות טורדניות והתנהגויות כפייתיות חוזרות ובלתי־נשלטות, שהוא או היא מרגישים את הצורך לחזור עליהן שוב ושוב".
לפי באלנד ג'לאל, מדען מוח באוניברסיטת קיימברידג' והמחבר הראשי של המחקר, ניקוי כפייתי פוגע בעד 46 אחוזים מהלוקים ב־OCD: הם עלולים לחוות חרדה גם מהזיהום הקל ביותר, כמו נגיעה בידית הדלת או אפילו בטלפון. לדבריו, יש המגיבים לחרדה בכך שהם שוטפים את ידיהם עד דימום. "ראיתי מטופלים ששוטפים את ידיהם במשך שמונה שעות כל יום", אומר ג'לאל. "זה יכול להיות משתק. הם מוגבלים לבתיהם. זה כמו לחיות בכלא".
המחקר תומך במעין רפואה ביתית, הרחק מהקליניקה – שבה נהוג לחשוף את המטופלים ללכלוך אמיתי ולמנוע מהם לנקות את עצמם. צוות הפסיכיאטרים ומדעני המוח אומרים שמצאו עוד דרך להקל על הסימפטומים: "רפואה אישית על בסיס טכנולוגיה". בגישה הזאת, חוויית הזיהום והרחיצה מוסרטת ומוצגת על מסך הטלפון של המטופל. הצפייה בה משרתת מטרה כפולה של הרגעה ויצירת כושר מנטלי. שני הטיפולים נבחנו לעומת טיפול פלצבו, שבו חלק מהנבדקים ראו סרטון של עצמם מניעים את ידיהם באקראי.
שני הטיפולים – הצפייה בעצמך שוטף ידיים או הצפייה בעצמך נחשף למה שנראה כמו לכלוך – לא השפיעו על הפחד מהזיהום עצמו, אולם הפחיתו את רמות המצוקה ואת עוצמת הסימפטומים של ה־OCD יחסית לטיפול הפלצבו של תנועות ידיים אקראיות. תחושות החרדה והדיכאון נותרו ללא שינוי.
החוקרים השתמשו בשאלונים ובראיונות כדי להעריך את המצב הפסיכולוגי של כל אחד מהמשתתפים. "שיפור בגמישות קוגניטיבית ובסימפטומטולוגיה של ה־OCD, במיוחד במדגם הקליני, עשוי עם הזמן להיתרגם להפחתות ניכרות בפחד מזיהום", נכתב במחקר. בולטת ביותר, לפי ג'לאל, הייתה ההפחתה ב"חוסר גמישות קוגניטיבית" – חשיבה נוקשה שפוגעת בשליטה העצמית של הפרט – שהיא המאפיין המרכזי ב־OCD. ההפחתה הזאת תמתן לדעתו התנהגויות שטיפה מוגזמות.
לדברי ג'לאל, המחקר נבע מהניסיון שלו לתעד "כיצד גועל משתלב בתוך המוח". במחקרים קודמים הוא בחן כיצד זיהום, וכן הקלה לאחר שטיפת ידיים, יכולים לעבור "בעקיפין" דרך צפייה באנשים מזדהמים או רוחצים ידיים. התופעה הזאת קשורה ל"אשליית יד הגומי", שבה אפשר לגרום לאנשים להרגיש שאיבר המוטל לפניהם הוא חלק מהם. אך ג'לאל רצה לדעת אם יש אפקט טיפולי כאשר ההעתק הוא הקלטה של התנהגותו של המטופל.
"החלום שלי הוא שאיזה ילד בטימבוקטו שאין לו גישה למערכת בריאות או לפסיכיאטר יוכל להשתמש במשהו כזה כדי לטפל ב־OCD", הסביר ג'לאל. האפליקציה שהוא ואחרים פיתחו בקיימברידג' עוד לא זמינה לציבור, מכיוון שהיא דורשת בדיקות קליניות.
מאז תחילת שנות השמונים, הטיפול הלא־תרופתי ב־OCD הוא חשיפה ואחריה מניעת תגובה. הוא פועל לעזור למטופל להתגבר על פחדיו באמצעות גרימה לחרדה, ובאותו זמן חסימה של התנהגות כפייתית. למשל, רופא יחשוף את המטופל לחפץ מזוהם, כמו מושב אסלה, ואז ימנע ממנו לשטוף את ידיו. עד 40 אחוזים מהמטופלים לא מגיבים לטיפול הזה, לפי המחקר, ולדברי ג'לאל רבים מפסיקים כל סוג של טיפול.
הטיפול שלו קל יותר. "במובן מסוים, אתה עובר ניסוי מציאות מדומה בתרפיית חשיפה", מבחין ג'לאל. סרטון השטיפה מציע רוגע ויכול אף להוביל להבנה שהימנעות מהתנהגות אובססיבית אינה כרוכה בסכנה. באותו זמן, אשליית הנגיעה בחפצים מזוהמים "מפחיתה את הרגישות לגועל". החוקרים עדיין מנסים להבין מדוע שני הטיפולים – צפייה בנגיעה בחפצים מזוהמים וצפייה בשטיפה – שנראים לכאורה כמו הפכים, מביאים תוצאות דומות, מפחיתים את המתח ומשפרים את הגמישות המחשבתית.
תרגום: אלחנן שפייזר
