ב-3 בינואר 2019 יושבעו כל חברי הקונגרס שנבחרו בבחירות האמצע, ויסיימו רשמית שמונה שנות שליטה של המפלגה הרפובליקנית בבית הנבחרים. הדמוקרטים, שישמחו לקבל בחזרה את המושכות, יתמודדו עם כמה בעיות משלהם, גם כאלה שאין להן שום קשר לטראמפ או למפלגה היריבה.
כבר בשנת 2016 החלו להופיע סימני אזהרה לעתיד מפלגת השמאל האמריקני. הביטוי הברור ביותר לכך היה כאשר בתפנית בלתי-צפויה לחלוטין, המועמדת הדמוקרטית הנבחרת הילרי קלינטון נקלעה לקרב צמוד עם הסנאטור ברני סנדרס על מועמדות המפלגה לנשיאות. סנדרס ממדינת ורמונט, סוציאליסט מוצהר בשנות ה-70 לחייו, שאפילו לא רץ במסגרת המפלגה הדמוקרטית אלא כעצמאי, לא היה אמור להיות יותר ממכשול קטנטן בדרכה של קלינטון לתפקיד שיועד לה על ידי ממסד המפלגה ברגע שברק אובמה ניצח ב-2008.
אך כאמור, סנדרס היה יריב רציני הרבה יותר מהמצופה. בכירי המפלגה הדמוקרטית גילו במהרה שה"בייס" הגיב בחיוב, ויש אומרים בשקיקה ממש, לנאומיו חוצבי-הלהבות של סנדרס נגד עשירים, מיסים נמוכים וגבולות חזקים ובעד כמה שיותר שירותים חינמיים לאזרחי ארה"ב, מסי עתק על האחוז העליון של האוכלוסייה והגירה חופשית.
אמנם המועמד היהודי המבוגר הפסיד בסופו של דבר, אך התנועה ששמו במידה רבה חתום עליה רק הלכה והתחזקה בשנתיים שאחרי. הדוגמה המפורסמת ביותר להצלחת הרוח החדשה-ישנה הזו היא אלכסנדריה אוכסיו-קורטז. הסוציאליסטית הצעירה מניו-יורק התפרצה לזירה הפוליטית כשהצליחה להפיל את חבר הקונגרס ה-4 בבכירותו בפריימריז המפלגתיים, והקסימה את הדור הצעיר עם הלהט הרטורי שלה, סוג של "סנדרס לנוער".
לא לקח הרבה זמן עד שהציבור האמריקני גילה, בעקבות ראיון עם אוכסיו-קורטס שהפך לוויראלי, שזו לא בקיאה לעומק בפוליטיקה, כלכלה, יחסים בינלאומיים, או כל דבר אחר שמצופה ממנה להבין כחברת קונגרס פוטנציאלית. למשל, כשנשאלה על היחס שלה לישראל, היא הסבירה שהמדינה היהודית היא כוח קולוניאליסטי שכובש את אדמת פלסטין, ואז מיהרה להבהיר שהיא לא יודעת הרבה על הנושא. תשובותיה בנושאים כלכליים (שבתור בעלת תואר ראשון בכלכלה, היו אמורים להיות קצת יותר ברורים, א"ש) ומדיניים לא היו ברורות יותר. כל זה לא שינה מאומה ביום הבחירות, והמחוז הסופר-ליברלי בחר במועמדת בת ה-29.
דוגמה נוספת לשינוי שעובר על המפלגה הדמוקרטית היא אחד הסיפורים שפורסמו כבר בליל הבחירות, והוא זכייתן של שתי הנשים המוסלמיות-אמריקניות במרוצים לבית הנבחרים. בשני המקרים מדובר במועמדות של השמאל הקיצוני ביותר, שמנוגדות לערכים המקובלים של המפלגה וקוראות לפניה חדה שמאלה בנושאי הגירה, מסים וכמובן, התמיכה בישראל.
רשידה טליב, בתם של מהגרים פלסטינים שנבחרה להיות אחת מנציגות מדינת מישיגן בקונגרס. היא חברה בארגון הדמוקרטים-סוציאליסטים של אמריקה ויריבה חריפה של ישראל. בין הדרכים שבהן היא נלחמת "בכיבוש" ניתן למנות את התנגדותה לכול סיוע צבאי לישראל, תמיכה בזכות השיבה לפליטים פלסטינים ותמיכה מוצהרת בפעילות ה-BDS.
הנבחרת השנייה היא אילהאן עמאר. גם היא דמוקרטית-סוציאליסטית "גאה" ו"כוכב עולה" בשמאל הרדיקלי. גם היא השתמשה באותה רטוריקה בדיוק כלפי עשירים, גבולות כלשהם – וישראל. לטענת חברת הקונגרס הטרייה ממינסוטה, ישראל היא "שלטון אפרטהייד" ש"מהפנט את העולם. יהי רצון שאללה יעיר את תושבי העולם ויעזור להם לראות את מעשיה המרושעים של ישראל".
כעת, עם ניצחון המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים, הכוכבים העולים של התנועה הפרוגרסיבית יהיו ממוקדים למאבק לא רק מול המפלגה היריבה והנשיא שנוא נפשם, אלא גם מול רוב הנציגים בבית התחתון, שלא מזוהים עם הדעות אלו.
כמו ב-2016, גם במקרה דנן הממסד צפוי לצאת בתור המנצח במאבק שכזה, אבל גם כמו בפריימריז לנשיאות, לא בטוח שניצחון או הפסד במאבק המידי יצילו את הממסד בטווח הרחוק. סקרי דעת קהל ותוצאות הבחירות האחרונות, מעידים על הקצנה איטית אך בטוחה במפלגה דמוקרטית, כאשר מילים כמו סוציאליזם – שפעם נחשבו בגדר טאבו – פתאום נכנסות ללקסיקון השגרתי.
המשברים הראשונים לא רחוקים מלהגיע. הדור הצעיר והקיצוני יותר במפלגה לא רואה בעין יפה את מנהיגת הסיעה בבית הנבחרים, ננסי פלוסי, וסביר להניח שהתנגדותם תושמע בקול. משם הדרך קצרה למאבקים סביב יחס המפלגה לטראמפ, כאשר הפלג הקיצוני כבר קורא להגשת הצעה להדחת הנשיא, בעוד הממסד מבין עד כמה העניין לא מעשי ואולי אף מזיק. נותר לראות כמה כוח יש באמת לאותם "דמוקרטים חדשים". את המסקנות נוכל לראות בקרוב, עם תחילת הפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות ב-2020.
