שעת לילה מאוחרת בין שני לשלישי בשבוע החולף, ואני נוחת בשדה התעופה הצנוע במסקט בירת עומאן. באוזניי נשמע בליל של שפות זרות, ולפניי עומדת קבוצת תיירים בתור להחתמת הדרכון. בני זוג צעירים משווייץ מספרים לי שהגיעו לכאן כדי לטפס על ההרים הגבוהים בעומאן. בדיוק כמו הציפורים הנודדות לארצות המזרח התיכון, גם אותם הבריח הקור האירופי לאזורנו החמים. ליד הדלפק עומדת קבוצה של הודים ובנגלדשים שהגיעו לכאן לחפש עבודה, ופקידי הנמל בודקים את מסמכיהם בקפדנות.
הכניסה לעומאן אסורה לישראלים. אני מגיע לכאן עם דרכון זר בטיסה מאיסטנבול, מצויד בדף שעליו מודפסת אשרת כניסה שהתקבלה במייל. כשתורי מגיע אני צועד לעבר הדלפק, מגייס את החיוך הרחב ביותר ומגיש לפקידה את המסמכים. היא מפהקת פיהוק ארוך אחרי לילה ללא שינה, מתבוננת במסמך, בדרכון ובי. פיהוק נוסף, והחותמת הכבדה מונחתת על הדפים הצהובים. אני בפנים.
אני מתקדם לקראת היציאה, ומבחין מרחוק בבחור צעיר העוטה שמלה לבנה, המכונה כאן 'דשדשה'. לראשו הוא חובש מטפחת צבעונית הקשורה בקשר מיוחד ששמו 'מסאר'. זהו חאלד, המלווה שלי. הוא מניף את השלט שעליו כתוב שמי, ומנופף בידו לשלום. "שלום ידידי", הוא מברך אותי, וממהר ליטול ממני את המזוודה. אני פוסע בעקבותיו לחניה ונכנס למכונית ב־מ־וו לבנה ומפוארת. "זו לא המכונית שלי", הוא ממהר להבהיר, "אלא של חברת התיירות שאני עובד בה. קשה לתחזק מכונית כזו. היא זוללת הרבה דלק, והמחירים זינקו עכשיו בטירוף". שיחת הבהרה קצרה והשוואת מחירים מגלה שהשד לא נורא כל כך: מחירו של ליטר דלק בעומאן שווה לקצת יותר משני שקלים.
סולטנות עומאן שוכנת בדרום מזרח חצי האי ערב, וגובלת בסעודיה, בתימן ובאיחוד האמירויות. מיילים ימיים ספורים מפרידים בינה ובין איראן. שליט המדינה הוותיק הוא הסולטן קאבוס בן סעיד אאל־סעיד. הוא הדיח את אביו, שהיה שליט קשה ואכזר, בהפיכה בשנת 1970. עומאן מורכבת מ־11 מחוזות, ובהם שבטים שונים, ועל הצבא מוטלת המשימה לשמור על המארג המורכב ועל היציבות השלטונית. המטבע המקומי הוא ריאל עומאני, וערכו מקביל לכ־9.5 שקלים. בניגוד לאחיותיה במפרץ, עומאן איננה מתהדרת בבניינים גבוהים וחדישים ובמיזמים גרנדיוזיים שמטרתם להוכיח עליונות כלכלית. כ־80 אחוזים מכלכלתה נשענים על נפט, והירידה הדרסטית במחירו הנחיתה עליה מכה קשה.
בשעה שלוש לפנות בוקר אנחנו מגיעים למלון במרכז עומאן. את פנינו מקדמים פקיד הקבלה עקאש ועוזרו טאריק. שניהם הגיעו לכאן מהודו. על השולחן המוזהב ניצבים פרחי פלסטיק מאובקים, ומאחוריהם פוסטר ענקי וצבעוני של סוסים דוהרים לעבר השקיעה. למשמע שמי ומוצאי, עקאש וטאריק מחייכים בהבנה. אחרי פרוצדורה קצרה, טאריק נוטל את המזוודה ואנו צועדים לעבר המעלית.
מהרמקולים במעלית בוקע קולו של הזמר הספרדי חוליו איגלסיאס, ואני נזכר בקלטות מבית סבתא בשנות השמונים ומתמלא נוסטלגיה. "בעומאן יש הרבה אנשים מהודו, מבנגלדש ומפקיסטן", מסביר לי טאריק. "אני הגעתי לפה לפני שמונה שנים, ועקאש לפני עשרים שנה. העבודה טובה, מרוויחים יותר מאשר בהודו ומרגישים בבית". אוכלוסיית עומאן מונה 4.3 מיליון איש, וכמעט מחציתם עובדים זרים שקיבלו אישור עבודה והשתקעו בסולטנות. אחרי שעתיים שינה אני מתעורר מקולות פועלי הבניין ההינדים, שמקימים מול המלון בניין חדש.
שרף מימי שלמה
בשעת בוקר מאוחרת מגיע חאלד ברכב צנוע יותר, ואנחנו פונים לשוק המרכזי של מסקט, שוק מתראח. התיירות מהווה כחמישה אחוזים מהכנסותיה של עומאן. אזור השוק הוא אחד המוקדים המרכזיים למחפשי חוויות ומזכרות. הדוכנים הססגוניים מציעים כמעט כל דבר – מבדים ובגדים מסורתיים, עד צעצועים מתוצרת סין. דמותו של הסולטן מודפסת על כל פריט אפשרי – חולצות, צעיפים וכובעים, בלונים, דגלונים ושבשבות רוח. תמונותיו בלבוש מסורתי כשעל מותניו ה'חנגר', הפגיון המעוקל, ניצבות בכל פינה.
באוויר נישא ריח חזק של שרף. מקורו של הריח מעצי המור והלבונה שגדלים בדרום עומאן. בתקופת שלמה המלך, לפני כ־3,000 שנה, המוצר הזה היה יקר מזהב, והוא שונע מכאן לממלכת ישראל הקדומה. היום הוא מופיע בשתי גרסאות, לריח ולמאכל. "אתה מוהל את השרף במים ושותה אותו. זה טוב לכליות, למחלות לב ולבעיות בנשימה", מסביר לי חאלד, ומדגים. שרף עצי המור והלבונה היה מרכיב ראשי בייצוא העומאני, עד שהנפט החליף אותו.
בשעה שתיים בצהריים החיזור אחרי התיירים מסתיים. החנויות של המקומיים נסגרות, והסוחרים יוצאים להפסקה. "רק בעוד שעתיים הם יפתחו שוב לכמה שעות", אומר חאלד, וממהר לעודד אותי. "אל תדאג, לא כולם סוגרים". גם בשוק העתיק, הנוכחות ההינדית מורגשת. הרוכלים ההינדים שבאו לכאן מתרבות אחרת, אינם נועלים את דוכניהם. ככלל, יום העבודה בעומאן תחום בשעות קבועות. פקידי הממשל מתחילים את עבודתם ב־7:30, ומסיימים ב־14:30. במגזר הפרטי עובדים קצת יותר, עד השעה 17:00. משכורת ממוצעת במגזר הציבורי שוות ערך לכ־4,000 שקל, אבל אין מס הכנסה, ושירותי הבריאות והחינוך ניתנים חינם. כוח העבודה הזר והזול תופס מקומות עבודה רבים, ומקשה על המקומיים להתפרנס. רבים מהצעירים שרוכשים השכלה גבוהה לא מצליחים למצוא עבודה.
"למדתי עיצוב גרפי", מספר לי עבד, רוכל מקומי בשוק. "בתקופה ההיא זה היה מקצוע מבוקש, אבל עכשיו אני לא מצליח למצוא עבודה בשום מקום במפרץ. שלחתי קורות חיים לחברות בסעודיה, בדובאי, בעומאן ובכוויית. אף אחד לא חזר אליי. אני בן 32 ואין לי עבודה מסודרת. השאלה הראשונה ששואלים אותך כשאתה רוצה להתחתן היא במה אתה עובד. אחי הצעיר ממני בעשר שנים הוא שוטר. המשכורת אמנם נמוכה, אבל יש לו עבודה קבועה. לפני חודשיים הוא התחתן. כדי למצוא כלה אני צריך יותר מ־40 אלף ריאל – 6,000 ריאל למוהר, עוד 6,000 ריאל בשביל זהב ותכשיטים לאישה, ו־30 אלף ריאל בשביל בית". אני עושה חישוב מהיר ומבין שמדובר בכמעט 110 אלף דולר. "כמו שזה נראה עכשיו, אין לי ממש סיכוי להגיע לסכום הזה בקרוב", רוטן עבד.
ביציאה מהשוק נפרס לנגד עינינו הנמל על שם הסולטן קאבוס. מאחורינו נשקפים ההרים הגבוהים של עומאן. הנמל, שמשמש מרכז סחר אזורי זה מאות שנים, הוא אתר מרכזי בהיסטוריה העומאנית. בתחילת המאה ה־16 כבשה אותו פורטוגל, ושלטה בחופי המדינה. באמצע המאה ה־17 הוא נכבש בידי האימפריה העות'מאנית, והיא החזיקה בו עד כינון הסולטנות העומאנית בשנת 1741. "אתה רואה את המבצרים ועמודי השמירה?" מצביע המלווה שלי, חאלד. "הם נבנו כדי להגן על עומאן מכיבוש נוסף של הצי הפורטוגלי. עד היום התותחים מוכנים לפעולה נגד כל מי שינסה להגיע ולפגוע בביטחונה של עומאן".
בסדר עם כולם
במהלך עשרות שנותיו בתפקיד, השליט הנוכחי השקיע רבות בפיתוח חברתי וכלכלי של המדינה. הוא יצר מדיניות סעד והפנה חלק גדול מהכנסות המדינה לעם. גיבש חוקה לעומאן והקים מועצת שרים הכפופה לו. כתוצאה מכל הצעדים הללו הוא זוכה לאהדה רבה של אזרחיו. את השכלתו והכשרתו רכש באקדמיה הצבאית המלכותית בבריטניה, וכנראה גם את חיבתו למוזיקה קלאסית. כשחזר מאירופה הקים את בית האופרה של עומאן, ובו מופיעה התזמורת הפילהרמונית המלכותית. חאלד מצביע על אוניית־ענק בגובה שש קומות העוגנת בנמל. "זוהי אחת היאכטות של הסולטן, והוא מפליג בה מפעם לפעם. היא נחשבת אחת היאכטות המפוארות בעולם. יש בה הכול, כולל בית אופרה להופעת התזמורת". האימפריה הימית של עומאן הייתה בשיאה במאה ה־19, אז שלטו העומאנים במרחב ימי שמגיע עד זנזיבר שבאפריקה.
אנו נוסעים לבקר בארמון אל־אלאם, אחד מארמונותיו של הסולטן, שבו הוא פוגש אורחים רמי־דרג. התיירים יכולים להיכנס למתחם המצעדים וקבלת הפנים, אך לא לארמון עצמו. יום הולדתו של הסולטן יחול בעוד שבוע, ב־18 בחודש, וזהו יום החג הלאומי של עומאן. לקראת החגיגות, צוות של הטלוויזיה הממלכתית מצלם כאן סרטון תדמית. השחקן הראשי, זיאד, מתקשה למלא אחר הוראותיו של הבמאי, אדם שזקנו השחור יורד על פי מידותיו. זיאד מחזיק בדגל עומאן על רקע הארמון, ובהינתן האות צועד אל עבר המצלמה. ההמנון הלאומי מתנגן ברקע, אך זיאד מתקשה משום מה לבצע את התפקיד. אחרי כמה ניסיונות כושלים, עוברים לסצנה הבאה.
יוזמה עצמאית של משפחה מקומית מספקת הצצה אותנטית להערצת הסולטן. תמונתו של הסולטן ניצבת ברחבה הענקית של הארמון. האם מחלקת לילדים פרחים וצעיפים שגם עליהם מוטבע דיוקן השליט, ומבקשת מהם להניחם לצד התמונה ולנשק את הדמות. החינוך להערצת הסולטן עובר מדור לדור, וגם השליטה במדינה. הבעיה היא שכעת הסולטן כבר בן 73, וב־2017 התגלתה אצלו מחלת הסרטן. לקאבוס אין ילדים, ושאלת היורש פתוחה. מחשש להתנקשות בחייו של המיועד, ההחלטה נדחית עד הרגע האחרון. על פי החוקה, שלושה ימים לאחר מות הסולטן רשאית המשפחה להכריז על יורש. אם היא לא עשתה זאת, ההחלטה עוברת לידי מועצת הצבא.
הסולטן קאבוס מנהל מדיניות ניטרלית ומאוזנת, במטרה ברורה: להיות בסדר עם כולם, ולהרוויח מכל הצדדים. עומאן מנהלת קשרים עסקיים פוריים עם איראן, והיא נחלצה לעזרת קטאר לאחר שסעודיה, בחריין, איחוד האמירויות ומצרים הכריזו עליה חרם. מנגד, היא תומכת גדולה במדינות המפרץ, ותמכה בכוויית כאשר סדאם חוסיין פלש אליה בראשית שנות התשעים. "אנחנו לא מתערבים במדיניות של שום מדינה. אנחנו מאמינים בלהפיץ תרבות של הבנה ופשרה", אומר לי מבקר מקומי בארמון המלוכה. "אנחנו לא שיעים ולא סונים, אנחנו איבאדים. זה זרם פשרני באסלאם שנמנע ככל האפשר ממלחמות".
העומאנים והאיראנים שולטים יחד במצרי הורמוז, השער הימי היחיד למפרץ. השליטה העיקרית היא של העומאנים (70 אחוזים לעומת 30 לאיראן), מה שמעניק להם נקודות יתרון מול מדינות המפרץ ובמיוחד מול סעודיה, שהייצוא והייבוא שלה עוברים בהורמוז. העובדה הזאת, יחד עם המדיניות המתונה של הסולטן, יוצרת תחושה של ביטחון והיעדר אויבים. במדד השלום העולמי שמפרסם מדי שנה "המכון לכלכלה ושלום", זוכה עומאן לניקוד הנמוך ביותר בתחום איומי הטרור הנשקפים לה. הוצאות המדינה על ביטחון אינן גבוהות, והכסף מתפנה לנושאים אחרים.
רכבת לשלום
פתיחותה היחסית של עומאן באה לידי ביטוי גם ביחסה לישראל. ב־1979 הייתה עומאן המדינה הערבית היחידה שהכירה בהסכם השלום בין מצרים לישראל. בתקופה שלאחר הסכמי אוסלו אירחה עומאן את יצחק רבין ושמעון פרס כראשי ממשלה. לפני כשבועיים ביקר ברמאללה שר החוץ העומאני יוסוף בן־עלאווי, ודוּוח כי הוא העביר מסר למוקטעה בעניין חידוש תהליך השלום עם ישראל.
לפני כשלושה שבועות ביקר בעומאן יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן. כמה ימים אחר כך נחת שם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ותקבל בידי הסולטן בביתו שבמסקט. הביקור זכה לסיקור אוהד במיוחד בתקשורת העומאנית. שר החוץ של עומאן, יוסוף בן־עלאווי, אמר כי "אנחנו צריכים לשקול מתן יחס שווה לישראל בין המדינות האחרות במזרח התיכון. היהודים הם חלק מההיסטוריה המשיקה לאסלאם, וקיומה של מדינת ישראל הוא עובדה שחבל להתעלם ממנה".
בשבוע שעבר ביקר בעומאן שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ, שהוזמן להשתתף בכנס תחבורה בינלאומי. השר ניסה לרתום את הפתיחות הגוברת של עומאן ושכנותיה במפרץ כלפי ישראל, והציג מעל הדוכן את "מסילות לשלום" – תוכנית התחבורה השאפתנית שהוא מקדם יחד עם ראש הממשלה נתניהו. השר הציג את מתווה התוכנית, שבבסיסה סלילת קו רכבת שיחבר בין נמלי ישראל בים התיכון למדינות המזרח דרך ירדן, ערב הסעודית, מדינות המפרץ ועומאן.
השר פתח את נאומו בתודות למארחיו מעומאן ולארגון התחבורה העולמי שיזם את הוועידה. "לכולנו ישנה חובה לראות איך אנחנו יכולים לשפר את מצבן של המדינות ואת חייהם של האנשים באזור באמצעות פיתוח נתיבי תחבורה", אמר. "על רקע זה, בתמיכת ראש הממשלה נתניהו ובגיבוי מהממשל האמריקני, אני מקדם את יוזמת 'מסילות לשלום' שתועיל לכולנו. היוזמה, ששורשיה נעוצים בהיסטוריה, נועדה לחבר את האזור לים התיכון והיא מתבססת על שני רעיונות מרכזיים – ישראל כגשר יבשתי וירדן כמרכז תחבורה אזורי. היוזמה נשענת על תשתית רכבות שכבר קיימת באזור או על תשתית שנמצאת בשלבי תכנון ובנייה".
ההשתתפות ההיסטורית של שר ישראלי בוועידה בעומאן הייתה בנוכחותם של נציגים ממדינות רבות בעולם הערבי – ביניהן קטאר, אלג'יריה, בחריין, סעודיה, ואפילו שר מאיראן, ששמע את השר כץ מדבר על "ציר עוקף איראן". "מסילות השלום ייצרו נתיב סחר נוסף באזור, שהוא קצר יותר, מהיר יותר וזול יותר, ויתרום לכלכלת ירדן, לפלסטינים – שגם הם יהיו קשורים ליוזמה – לסעודיה ולמדינות המפרץ. בעתיד נחבר ליוזמה גם את עיראק.
"מדובר במהלך הגיוני, שהוא מעבר למחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות. הוא אינו עומד בסתירה להסכמים קיימים או עתידיים והוא יכול להתקדם לצידם", אמר השר וקרא לבאי הוועידה להיות שותפים פעילים בה. "אני מזמין תחילה את מדינות האזור, אך גם שחקנים אירופיים ואחרים, ממשלות ומגזר פרטי כאחד. 'מסילות לשלום' היא יוזמה הכרחית רצויה ואפשרית".
על פי התוכנית, הדרך היבשתית תיצור מעבר מהיר וזול בין מזרח למערב ותנתק את התלות של מדינות המפרץ בחסדיה של איראן, בעלת השליטה במצרי הורמוז ובמצרי באב אל־מנדב שבקרבת תימן. המיזם יגדיל את היקף הסחר האזורי במאות מיליארדי דולרים. התוכנית הישראלית מתכתבת עם "עסקת המאה" של טראמפ, וקיבלה את ברכתו של ג'ייסון גרינבלט, שליחו של הנשיא לאזור.
בשיחה עם מקור ראשון לאחר הכנס אמר השר: "אני באמת חווה התרגשות מיוחדת כאן, במדינה ערבית שגובלת בסעודיה, באיראן ובתימן. זה דבר שהיה קשה להעלות על הדעת בתקופות ובשנים אחרות. אני מרגיש שאני נמצא כאן, בביקור החשוב הזה, שמסמל תהליך שהוא חלק מהיסטוריה של מדינת ישראל ושל עם ישראל. זהו חזון אחרית הימים וביטוי למעמדה המתחזק של ישראל באזור".
השר כץ זכה בעומאן לקבלת פנים חמה ולבבית שכללה מחול חרבות מסורתי, כאשר ביקר באתר המורשת העומאני בעיר ניזווה. אך בשעה שבישראל מתלהבים מהתחממות היחסים עם מדינות המפרץ ומביקור של שר ישראלי בכיר שבועיים בלבד לאחר ביקור ראש הממשלה, במדינות המפרץ מבהירים שמבחינתם מדובר בביזנס. גורם בסולטנות ששוחחתי עימו מבהיר שבעיניהם לא מדובר בשינוי דרמטי או בנרמול היחסים: "כבר שנים מתקיימים פה עסקים עם ישראלים. יש להם דרכונים זרים והם עובדים פה. אף אחד לא מסתיר את העובדה שהם ישראלים. יש הבנה ברורה, עסקים זה עסקים. אני עובד עם ישראלים, ואם הייתי יכול הייתי עובד גם בישראל. גם הפלסטינים מנהלים קשרים טבעיים עם הישראלים. אי אפשר להתכחש לעובדה שזו מדינה קיימת וחזקה מבחינה טכנולוגית וכלכלית".
מריחואנה מאיראן
אחרי יומיים בבירה מסקט פנינו דרומה לאזור המדבר, המכסה כמעט 80 אחוזים משטחה של עומאן. הנוף משתנה בפתאומיות, מהרים גבוהים לקילומטרים ארוכים של חול. "בתקופת הקיץ החום מגיע ליותר מ־50 מעלות, אי אפשר לנשום פה", אומר חאלד, שהפעם הגיע ברכב 4 על 4. עכשיו הוא נחוש לנסות אותו בשטח. אחרי כמה דקות של התלבטות, הוא חותך ימינה לדיונות החול הזהובות.
בחולות מסתובבים גמלים ועיזים. "את רוב הגמלים מגדלים למאכל", מסביר לי חאלד, ומנסה לשכנע אותי שבשרם טעים. "יש גמלים מוכשרים שאותם מאמנים ומוכרים למרוצי גמלים. מחיר גמל טוב יכול להגיע גם ל־100 אלף ריאל". קרוב למיליון שקל, אני מחשב. אחרי שהג'יפ שלנו כמעט מתהפך באחת הדיונות, אני משכנע אותו להמשיך בנסיעה ליעד הבא על הכביש הראשי.
מוקדי התיירות מדרום לעיר הבירה הם הוואדיות שמנקזים את מי הגשמים המעטים במדבר. המפורסמים שבהם הם ואדי בני־חאלד וּואדי שאב. בסופו של ואדי שאב מסתתרת הפתעה: צלילה לתוך מערה שממנה נובעים מים. בדרך אל היעד נראים בתים צבעוניים וסביבם עצי דקל גבוהים. המקומיים מתהלכים בבגדים הלבנים המסורתיים. הנשים, הלבושות בבגדים צבעוניים בולטים, חומקות ככל האפשר ממצלמות התיירים. בוואדי אני פוגש את אחמד בן־סעיד, משבט א־סעידי. הוא בן עשרים, צנום במיוחד, ושואף להצטרף לצוות ההצלה המקומי השומר על התיירים ששוחים בוואדי. "בינתיים אני נמצא ברשימת החירום, ומדי פעם כשיש עומס הם מצרפים אותי", הוא אומר לי בגאווה.
כשאני מספר לו מהיכן אני מגיע, החיוך נמחק. "וואלה, את ישראל אני לא אוהב. הם הורגים פלסטינים ורוצים את האדמה שלהם. בלתי אפשרי שירושלים תהיה בירה של מדינה יהודית. לפי הקוראן אין ליהודים מדינה, ולא תהיה להם בכלל. אנחנו רוצים לעשות שלום בין הפלסטינים לישראלים. שתהיה מדינת פלסטין אחת ליהודים, ומדינת פלסטין אחת לערבים", הוא מגלה בקיאות מפוקפקת בנעשה במזרח התיכון. אני שואל אותו מהיכן למד על מדינת ישראל ועל היהודים. מהתקשורת, הוא משיב בביטחון. בשיחה של חצי שעה על אבני הוואדי החלקות עם אחמד ויוסוף, חברו שהצטרף אלינו, הם נחשפים לנתונים ולטיעונים חדשים. מבולבל מעט מהמידע ששמע, אחמד מבקש לסיים את השיעור המרוכז ומתמקד במיומנות העיקרית שלו, טיפוס על האבנים. "יאללה, בוא ואראה לך את הנביעה", הוא אומר. "למרות שאתה ישראלי, אתה חבר. קח את הסנדלים שלא תיפצע". בהמשך מספר לי אחמד על שיטפון שפקד את הוואדי לפני כמה שנים. "לא היו חשמל, מים ותקשורת, ושבוע שלם היינו בלי אוכל. עזרנו אחד לשני עד שמסוקים של הצבא השליכו סיוע ומזון. הטבע הפכפך ומסוכן", הוא מסכם.
השעה מאוחרת, וחאלד דואג. אני נפרד מבני שבט א־סעידי, ואנחנו חוזרים צפונה דרך כביש החוף העומאני. כ־1,170 קילומטרים של חוף יש בעומאן. האזור שבו אנחנו נוסעים, סמוך לעיר צור שבמזרח המדינה, מהווה קרקע פורה להברחות. "כשהחושך יורד, המבריחים מאיראן מתחילים לעבוד", מסביר חאלד. "הם מעמיסים חבילות של מריחואנה וחשיש על סירות קטנות, חוצים את הגבול הימי ומשליכים אותן לצד העומאני. לצערנו יש בעומאן משתמשי סמים, והמשטרה עובדת פה קשה".
במהלך הנסיעה הארוכה, השיחה בינינו גולשת לשלל נושאים. חאלד שואל איך החיים בישראל, ומספר על הישראלים שפגש כשהיה בתאילנד. "וואלה, שיחקתי וצחקתי איתם והיה טוב. אמרתי להם שאני מעומאן, הם לא ידעו איפה זה. אחרי שהסברתי להם שזה במפרץ הפרסי הם פחדו, אבל אחר כך נהיינו חברים בלי שום בעיה. אני חושב שכל אחד חי עם האמונה שלו. אסור לערבב בין אמונה ודת לפוליטיקה. ככה כולם יכולים להיות חברים".
בתחנת החדשות המקומית מודיעים על אשרור ההחלטה של מדינות המפרץ להקים קו רכבת בין עומאן לכוויית, שיחבר את מדינות המפרץ זו לזו. קו הרכבת המדובר עשוי להשתלב בתוכנית הישראלית. "אולי יום אחד אוכל להגיע אליך לישראל ברכבת, מי יודע", מסכם חאלד.
