בסופו של דבר, שר ההיסטוריה הוא המנצח הגדול של בחירות אמצע הקדנציה 2018. מאז נוסדה ארה"ב, רק פעמיים הצליחה מפלגה להגדיל את כוחה בשני בתי הקונגרס בבחירות אמצע. במאה השנים האחרונות, רק שלוש פעמים – כולל הבחירות לאחר פיגועי 11 בספטמבר – הצליחה מפלגת שלטון שלא לאבד מושבים בבית הנבחרים בבחירות אמצע הקדנציה. זוהי כמעט גזירת גורל, חלק מובנה במערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה האמריקנית וביכולת שלה לבזר את הכוח ולאותת לממשל מכהן כי לא לעולם חוסן. ממוצע איבוד המושבים בבית הנבחרים למפלגת שלטון עומד על שלושים, ונכון לכתיבת שורות אלה הרפובליקנים הפסידו פחות. בסנאט, לעומת זאת, אם יתממשו התחזיות הסופיות והרפובליקנים יגדילו את כוחם בשני מושבים ל־53, טראמפ ירשום הישג במונחים היסטוריים: צריך ללכת עד לבחירות אמצע הקדנציה של 1970 כדי למצוא מקרה כזה. מאז ועד היום נשיאים מכהנים רק הפסידו מושבים בסנאט בבחירות כאלו, למעט ג'ורג' בוש הבן שהוסיף מושב אחד בלבד בבחירות 2002 ורייגן ששמר על כוחו בבחירות 1982.
בשלב מסויים במהלך ליל הבחירות, החלה לפעם בקרב הרפובליקנים תחושה שהפתעת 2016 עומדת לחזור על עצמה. כמעט חצי מתוצאות בית הנבחרים כבר היו ידועות, והדמוקרטים הצליחו להפוך רק שלושה מושבים רפובליקנים לטובתם מתוך 23 שהיו חייבים לקחת מהיריבים כדי לזכות בשליטה בבית התחתון של הקונגרס. באותם רגעים, דאגתם של הרפובליקנים הייתה ממוקדת דווקא במירוץ לסנאט בטקסס, שם הוביל בטו או'רורק הדמוקרטי ברוב של כמעט שני אחוזים על טד קרוז הרפובליקני, וזאת עוד לפני שנספרו הקולות בעיר הגדולה במדינה, יוסטון, שעברה בשנים האחרונות שינוי דמוגרפי ומוערכת כנוטה כעת לדמוקרטים. לא חלפה לה שעה קלה, והכול התהפך: "פוקס ניוז" – דווקא הרשת השמרנית החביבה כל־כך על דונלד טראמפ – הייתה הראשונה להכריז כי בית הנבחרים עבר לשליטה דמוקרטית. הימין האמריקני זעם ברשתות החברתיות ולא הבין כיצד יכולה הרשת לקבוע זאת, כאשר התוצאות עדיין כה חלקיות. מהר מאוד התברר כי פוקס צדקה: באותה השעה, למעלה משלושים מרוצים שבהם מכהן חבר קונגרס רפובליקני היו בהובלה דמוקרטית, ורק כעשרה בכיוון ההפוך. המשמעות: הדמוקרטים רק צריכים לשמור על היתרונות שלהם באחוזים שעוד נשארו – בחלק מהמרוצים היה מדובר על פערים של 20 אחוז לטובתם – ולרפובליקנים נגמרה התחמושת. במרוץ לסנאט, לעומת זאת, ממש במקביל, התרחש תהליך הפוך: טד קרוז התגבר על הפער שפתח עליו או'רורק, ובסופו של דבר ניצח בפער של שני אחוזים וחצי. הרפובליקנים נשמו לרווחה.
הסיפור הזה ממחיש את התהפוכות והשינויים שעברה ארה"ב בליל שלישי האחרון, אבל לא פחות מכך משקף את הזהירות הרבה שנקטו הפעם אמצעי התקשורת בבואם לחזות ולהכריז על התוצאות. רשת CNN חיכתה ממש עד הרגע האחרון כדי להכריז על ניצחון דמוקרטי בבית הנבחרים, וגם את זאת עשתה בדחילו ורחימו ותוך כדי הסתייגויות חוזרות ונשנות. ובעיקר – הוא משקף מערכת פוליטית מקוטבת מאוד, עצבנית ולא יציבה, שכל תוצאה בה אפשרית עד לרגע האחרון.
הקש בדלת
יממה לפני הבחירות, באחר־צהריים עמוס לעייפה, אני נוסע בקו 7 של הרכבת התחתית מניו־יורק לקצה רובע קווינס. שם, באזור שנראה כמו הכלאה בין התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב לשוק פשפשים עמוס בעיירה מקסיקנית, אני נכנס למטה הבחירות של אלכסנדריה אוקסיו קורטז, המתמודדת לקונגרס האמריקני מטעם המפלגה הדמוקרטית במחוז בחירה כחול לחלוטין. לכאורה, עוד מרוץ משעמם שאין בו עניין אמיתי. אבל אוקסיו קורטז הפכה לדמות מוכרת ברחבי ארה"ב וגם בעולם ברגע שניצחה בפריימריז של מפלגתה את חבר הקונגרס הוותיק ג'ו קראולי. השניים הפכו מיד לנערי הפוסטר של הוויכוח שקורע את המפלגה הדמוקרטית מאז התבוסה בבחירות 2016 – אם ללכת לכיוון השמרני והמיינסטרימי יותר, ובכך לנסות ולפנות לקהלים רפובליקנים מתונים, או שמא לכיוון הרדיקלי והסוציאליסטי, ובכך לקרוץ לצעירים אידיאולוגיים שמאסו במתינות וברפיסות מתוצרת קלינטון וביידן. קורטז גם הוסיפה למדורה כמה התבטאויות מעוררות מחלוקת ובעייתיות למשל נגד ישראל, נתפסה גם באי־דיוק אחד או שניים בקשר לביוגרפיה שלה, וגילה הצעיר – 29 בלבד – השלים את הפיכתה למישהי ששווה לנסוע דווקא למטה שלה ערב הבחירות.
בחדר צר ושוקק אנשים מיד מתנפלת עליי מייגן, צעירה חייכנית ואקטיבית, ובלי לברר מי אני ולשם מה באתי מצוותת אותי לעוד שני מתנדבים ושולחת אותנו לנקוש על דלתות. "אבל רגע", אני אומר לה, "אני בכלל עיתונאי מישראל, באתי כדי לראות מה הולך כאן", והיא בשלה: "זה בסדר, יש לנו כאן מתנדבים מכל רחבי העולם, הנה זה מארק מקנדה והנה עוד מתנדב מקומי, אתם צוות של שלושה – צאו לדרך. כשתסיימו, תחזרו ותספרו איך היה". אני חושב לעצמי שמעולם לא התקבלתי לתפקיד כלשהו מהר כל־כך. אני מודה שזה מחמיא לי.
חמושים בפלאיירים ובחולצת המועמדת, יצאנו שלושתנו לדרך. הזהירו אותנו מראש שהשעה מאוחרת, האנשים עייפים והרגע חזרו מהעבודה, אנחנו לא רוצים להטריד אותם, רק תגידו להם שלא ישכחו להצביע, ויש גשם בחוץ. ואכן, ניכר בסביבה כי הבחירות הן בערך הדבר האחרון שמטריד את תושביה. רובה מורכבת ממהגרים דור ראשון או שני, והם עסוקים בניסיון כניסה לחברה האמריקנית באמצעות עבודה קשה ופחות בקבלת פלאיירים מאורחים לא קרואים. בעבור רובם המוחלט, מעבר בקלפי אינו תחנה בדרך הזו ללב האמריקניות, ודאי לא תחנת חובה.
במטה, כשמסביבי מאוישים כל עמדות הטלפונים במתנדבים שמתקשרים לאנשים ומפצירים בהם להצביע, אני שואל את מייגן מה פשר ההתלהבות ומה פשר הלחץ. הרי מדובר במחוז בטוח מבחינתם. "נכון", עונה מייגן בעיניים נוצצות, "אבל חשוב מאוד אחוז ההצבעה וכמובן הפער שבו אלכסנדריה תנצח. זה מסר שאנחנו חייבים להעביר". כשאני מנסה לשאול אנשים במטה מה המועמדת שלהם חושבת על ישראל, העיניים הנוצצות נכבות באחת וכמו אמריקנים טובים הם מתעלמים ושוקעים חזרה בעבודתם. אני מסיק אחת משתיים: או שניתנה להם הוראה שלא לדבר על הנושא שהביך את המועמדת שלהם, שאחרי הכול נמצאת באחת הערים היהודיות ביותר בעולם, או שהם באמת מובכים מעמדותיה בנושא. כך או כך, זהו סימן חיובי. האנטי־ישראליות עדיין אינה באופנה דיה כדי לנופף בה במטה של אלכסנדריה אוקסיו קורטז. בסופו של יום מתברר שהיא אכן קיבלה מנדט ראוי – 78 אחוזים מקולות הבוחרים. מייגן ודאי מחייכת עכשיו.
קשה אך יציב
בבחירות האמצע הראשונות בעידן אובמה, בשנת 2010, הפסידה המפלגה הדמוקרטית 63 מושבים בבית הנבחרים. זה היה גל אדום אמיתי וסוחף. כל זה לא מנע מאובמה לזכות כעבור שנתיים שוב בבחירות לנשיאות. הפסדה הנוכחי של המפלגה הרפובליקנית בבית הנבחרים עומד לפני פרסום התוצאות הסופיות על פחות מחצי מאשר ב־2010, כך שלפחות מבחינת השוואה לנשיא הקודם והשנוא כל־כך יש לטראמפ סיבה לאופטימיות. ובכל זאת, הוא הפסיד את השליטה בבית הנבחרים. בטווח הקצר הדבר יקשה עליו את החיים. הבית התחתון אחראי על אישור תקציבים, וכל חוק חייב לעבור גם שם כדי להיכנס לספר החוקים. הוועדות השונות יעברו גם הן לשליטה כחולה, וחופש הפעולה שהיה מנת חלקו של ממשל טראמפ בשנתיים האחרונות ייעלם. בפן האישי, בית הנבחרים הוא הגוף שמוסמך להתחיל בהליכי הדחה נגד נשיא מכהן. סביר להניח שמיד עם המינויים בינואר הקרוב יחלו חברי הצד הדמוקרטי בתכנון הליך שכזה. אולם בסופו של דבר מי שמחליט על ההדחה בפועל הוא הסנאט, וכאן כאמור הרפובליקנים אף הגדילו את כוחם. הדחה לא תהיה, אבל רעש וצלצולים סביבה בהחלט כן.
בטווח הארוך, לעומת זאת, יכול להיות שמעז יצא מתוק בעבור טראמפ. רק יממה לפני הבחירות התוודה טראמפ כי היה רוצה להיות בעל אופי נוח יותר. פרשנים רפובליקנים לא מעטים אומרים כי לולא אופיו הווכחני והפולמוסי, הרפובליקנים היו מצליחים לשמור גם על בית הנבחרים. בשנתיים האחרונות טראמפ לא היה זקוק להפגין איפוק כלשהו, מכיוון ששלט בשני הבתים. דווקא שליטה כחולה באחד הבתים, כפי שתהיה החל מינואר 2019, יכולה לאלץ אותו להפגין את אותו איפוק ממלכתי, אחרת וושינגטון תהיה תקועה והוא לא יוכל לבצע אף אחת מתוכניותיו. ממשל המחולק בין שני הבתים – אגב, תופעה נפוצה ביותר, בחמישים ממאה השנים האחרונות הקונגרס היה מחולק בין שתי המפלגות – חייב לעבוד במידה מסוימת של שיתוף פעולה, פשרות והסכמות.
וכמובן, בהקשר הזה צריך לזכור את פרשת קוואנו: מה שנראה היה כמו קבר בטוח לרפובליקנים, מועמד שמרני לשופט עליון שמואשם בעבירות מין רגע לפני המינוי – הפך באופן מעורר השתאות לקלף הכי חזק של טראמפ, לסיבה העיקרית שבגינה נמנע בסופו של דבר אותו "גל כחול" שעליו חלמו הדמוקרטים. ההפסד בבית הנבחרים השבוע עוד עשוי להיות ה"קוואנו" של בחירות 2020. טראמפ ירכב על ההפסד הזה, כשם שרכב על ההאשמות נגד השופט שבחר, ויזהיר את הבייס הרפובליקני שאם לא יצא בהמוניו להצביע בעבורו, הוא לא יוכל לממש את תכניותיו גם אם ייבחר מחדש. "תראו מה הם עושים לי בשנתיים האחרונות", יזהיר בדרכו הידועה, "לא נותנים לנשיא נבחר לעבוד ותוקעים כל חקיקה שאני מעוניין בה לטובתכם, האמריקנים שעובדים קשה. אם אתם רוצים שאעשה את אמריקה גדולה יותר, צאו להצביע בעבורי שוב". זה אולי נראה קצת הפוך על הפוך, אבל כאמור ההיסטוריה הקרובה מלמדת אותנו שטראמפ יודע לפרוט על המיתרים הנכונים בקרב קהלו, ולתרגם את הפריטה הזו להישגים אלקטורליים. באופן אבסורדי, אם כן, הניצחון של הדמוקרטים השבוע עשוי להיות המפתח לבחירה המחודשת בטראמפ כנשיא בעוד שנתיים.
נפגש ב־2020
מעבר לניצחון הדמוקרטי בבית הנבחרים ולניצחון הרפובליקני בסנאט, ישנם שני שדות אחרים שבהם חלו השבוע התפתחויות חשובות, אחת לטובת הדמוקרטים ואחת לטובת הרפובליקנים. בגזרת המושלים, הדמוקרטים הצליחו להעביר לידיהם שבע מדינות מידי הרפובליקנים, שתיים מהן קריטיות לבחירות 2020 – מישיגן וויסקונסין. נכון שאין הדבר אומר בוודאות כי המדינות חוזרות לשליטה כחולה, אך זהו בהחלט רמז עבה ששלחו השבוע לוושינגטון מדינות חגורת החלודה – שתיים מתוך שלוש המדינות שהעניקו את הניצחון לטראמפ ב־2016.
בדרום החוף המזרחי, לעומת זאת, כשלו כמה מועמדים דמוקרטים שהיוו את ראש החץ של המפלגה שתלתה בהם תקוות רבות. פלורידה, שבה הפסידו הדמוקרטים גם את תפקיד המושל וגם את המושב בסנאט, היא כישלון דמוקרטי צורב במיוחד השבוע. אנדרו גילום, אפרו־אמריקאי השייך לאגף השמאלי־רדיקלי של המפלגה, הפסיד לרון דה־סאנטיס המקורב לטראמפ ובכך הוריד בהרבה את סיכויי האגף הזה להשתלט על סדר היום הדמוקרטי ולנצח בקרב הפנימי על תפקיד המועמד לנשיאות ב־2020. האגף הצעיר והסוציאליסטי ספג – ככל הנראה, כרגע אין עדיין תוצאה סופית – מכה לא פשוטה גם בג'ורג'יה, כאשר סטייסי אברמס, אף היא פוליטיקאית שחורה ובעלת דעות שמאל כולל הצבעה נגד חוק מדינתי שמחרים חברות שישתפו פעולה עם ה־BDS, הפסידה למועמד הרפובליקני. ובעוד באגף השמאלי של המפלגה מלקקים את הפצעים משני ההפסדים הבולטים הנ"ל, האגף המתון לא מצליח להתאושש מתבוסת קלינטון, ולפחות כרגע אין בנמצא מועמד או מועמדת שהוא מצליח להעמיד להתמודדות מול טראמפ. כך שבעוד החדשות מרצועת החלודה ומהחלקים הנרחבים במערב התיכון היו לא טובות השבוע לשמרנים, בדרום החוף המזרחי היו אלה דווקא הדמוקרטים שסבלו מהתוצאות ועוד יסבלו מהן בעתיד הקרוב.
וישנה כמובן טקסס. כפי שכתבנו כאן בשבוע שעבר, המדינה האדומה הבוהקת הזו עוברת תהליכים דמוגרפיים משמעותיים שמשנים אותה פוליטית והופכים אותה כמעט למדינה מתנדנדת. ברגע שזה יקרה, סיכויי הרפובליקנים לזכות בבחירות כלשהן ירדו משמעותית, מכיוון שכרגע מדובר במשענת המשמעותית ביותר מבחינה אלקטורלית של השמרנים. לטקסס 38 אלקטורים, שנייה רק לקליפורניה, והפסד בה הוא בלתי נסבל, פשוט לא אופציה בעבור הרפובליקנים אם רצונם להישאר בשלטון. נכון שבסופו של דבר התממשו התחזיות שאותן הבענו כאן – טד קרוז הרפובליקני ניצח את בטו או'רורק הדמוקרטי, ובמחוז 23 ההפכפך שאותו סיקרנו ניצח (ככל הנראה, עדיין אין תוצאות רשמיות) ויל הארד השמרני את ג'ינה אורטיז ג'ונס הליברלית – אבל כדאי להביט היטב אל המספרים: אדם שהיה מועמד לנשיאות כמו טד קרוז ניצח רק בשני אחוזים וחצי מועמד אלמוני למחצה, שנתפס כאיש שמאל מלא־מלא ומתגורר בפינה נידחת של המדינה העצומה הזו, עד כדי כך נידחת שאפילו השעה בה שונה מזו שבשאר טקסס. ויל הארד, שנחשב לחבר קונגרס אהוד במיוחד ושהוביל בסקרים האחרונים ב־15 אחוזים על פני יריבתו, ינצח ככל הנראה את אורטז־ג'ונס, אבל גם אם זה יקרה הרי שמדובר בניצחון דחוק ביותר, של כמה מאות קולות לכל היותר. שני המרוצים הללו בטקסס, לסנאט ולמחוז 23, הם שתי סיבות נוספות שבגינן ראשי המפלגה הרפובליקנית ידירו שינה מעיניהם בתקופה הקרובה. כי באמריקה, כמו באמריקה, אין יותר מדי זמן: ממש אוטוטו אנו מתחילים את מערכת הבחירות הבאה, שתתקיים בעוד פחות משנתיים – שלושה בנובמבר 2020. 
