בשעות הבוקר המוקדמות של 12 באוקטובר 1958, שישים שנה לפני הטבח שבו נרצחו 11 יהודים בבית הכנסת 'עץ חיים' בפיטסבורג, פצצת ניטרוגליצרין בעוצמה שמשתווה ל־60 מקלות דינמיט החריבה את "הטמפל" (המקדש), בית הכנסת הרפורמי הישן והמכובד ביותר באטלנטה. "רעש הפיצוץ נשמע היטב במרחק של כמה קילומטרים", משחזרת מליסה פיי גרין בספרה האקטואלי למדי "פיצוץ הטמפל", שמתעד את הפרשייה האנטישמית הנשכחת. "מחתרת הקונפדרציה", שנטלה אחריות על המתקפה, הבטיחה בשיחת טלפון "לפוצץ את כל הארגונים הקומוניסטים. כושים ויהודים מוכרזים בזאת כזרים".
עוד לפני שההריסות פונו, פוליטיקאים כבר החלו להתווכח בשאלת 'מי אשם' במה שתואר כאחד ממקרי האנטישמיות החמורים ביותר בהיסטוריה האמריקנית. רלף מקגיל, העורך הליברלי האמיץ של העיתון 'אטלנטה קונסטיטושן', הטיל את האשמה על הרטוריקה הדמגוגית של הפוליטיקאים במדינה שדגלו בהפרדה גזעית. מאז שנת 1954, כאשר בית המשפט העליון הכריע בפסק־דין 'בראון נגד מועצת החינוך בטופיקה' שהפרדה גזעית בבתי ספר מנוגדת לחוק, הם נשבעו להתנגד לשלטון הפדרלי כדי לשמר עליונות לבנה. "בלתי אפשרי לקרוא להפקרות ובו־בזמן להגבילה", כתב מקגיל. "אף אחד לא קרא במפורש לצאת ולפוצץ בית כנסת או בית ספר יהודי, אך חשוב להבין שכאשר מנהיגים בדרג גבוה אינם תומכים בסמכות מוגדרת ברמה כלשהי, הם פותחים את הדלת לאלו שרוצים לקחת את החוק לידיהם… כאשר זאבי השנאה משוסים בציבור אחד, אף אחד כבר לא בטוח".
התומכים בהפרדה הגיבו בזעם, והעלו השערה שההפצצה הייתה חלק מ"קונספירציה לפגוע באמינות הדרום בעיני כל האומה, בזמן שהוא נאבק בשילוב הגזעי בבתי ספר". נשיא הארגון הימני־מיליטנטי "מועצות אזרחי אמריקה" התעקש באוזני כתבים שהניסיונות להאשים קבוצות כמו שלו הם חסרי בסיס לחלוטין, מכיוון ש"יש לנו חברים יהודים רבים (בארגון)".
הנשיא אייזנהאואר מצדו פסע בזהירות בין תומכיו השמרנים בדרום לליברלים שעודדו אותו להגיב בתקיפות. "אני חושב שכולנו היינו חולקים תחושת אימה נוכח כל אדם שהיה רוצה לחלל מקום קדוש של כל דת, בין אם מדובר בקפלה, קתדרלה, מסגד, כנסייה או בית כנסת", הכריז בהתחסדות זמן קצר לאחר האירוע. בהמשך טען ש"מחתרת הקונפדרציה" מורכבת מ"חבורה של גנגסטרים בסגנון אל קפונה, שמבזים את שמה הטוב של הקונפדרציה".
בתוך כמה ימים פיענחו ה־FBI והמשטרה את מעשה הפשע, ועצרו חמישה אזרחים שהיו חברים ב"מפלגה הלאומית לזכויות המדינות". תמונתו של היטלר הייתה תלויה בביתו של אחד מהם, שהיה גם בעליו של כלב רועים גרמני בשם אדולף. חבר אחר הודה בתחילה שהיה חלק מהקבוצה שתכננה את הפשע, אך חזר בו לאחר מכן. בסופו של דבר, שני הרכבים של מושבעים בג'ורג'יה לא הרשיעו איש. אחד האירועים האנטישמיים הנוראיים ביותר בתולדות ארה"ב נותר לא פתור באופן רשמי.
סיפור הפצצת הטמפל קפץ לתודעתי כששמעתי את החדשות המזעזעות מפיטסבורג. הדמיון בין המקרים ברור: בשניהם, קיצונים בעלי נטיות אנטישמיות מושרשות נטלו נשק וכיוונו אותו לעבר בתי כנסת, כשברקע אווירה פוליטית נפיצה המקבלת חיזוק מבדלנות קיצונית ורטוריקה דמגוגית. הפחד מפני שינוי חברתי – שילוב גזעי באטלנטה של שנת 1958, והגירה בפיטסבורג 2018 – הצית את המתקפות. לאחר שהביעו זעזוע, שני צדי המפה הפוליטית ניסו לנצל את המצב השברירי כדי לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם. יהודים מוכי הלם, בשני המקרים, הביעו חשש מפני מה שסוכנות הידיעות היהודית JTA תיארה ב־1958 כ"מקבילה מבעיתה לעלייתו לשלטון של היטלר בגרמניה".
למרות כל זאת, הקוראים שעקבו בימים האחרונים אחרי החדשות מפיטסבורג לא שמעו כמעט דבר על תקדימים היסטוריים או על פרקי אנטישמיות קודמים. במקום להזכיר את הנושאים הללו, הדגש ניתן לאופייה חסר־התקדים לכאורה של המתקפה בפיטסבורג, תוך יצירת דימוי כאילו לארה"ב אין בכלל היסטוריה של אלימות אנטישמית. למעשה, מתקפות על בתי כנסת הן לא אירוע נדיר כלל, במיוחד בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. גם מתקפות על כנסיות מתרחשות בתדירות גבוהה למדי. כאשר מתייחסים אליהן בהקשר ההיסטורי הראוי, המתקפה על בית הכנסת 'עץ חיים' היא רק הפרק העכשווי בהיסטוריה ארוכה של מתקפות אלימות נגד מוסדות דתיים.
אפשר להתחיל היסטוריה שכזו כבר במלחמת העצמאות האמריקנית. בזמן שניו־יורק הייתה תחת כיבוש בריטי, שני חיילי הצבא המלכותי פרצו לבית הכנסת היחיד בעיר, 'שארית ישראל', חיללו שני ספרי תורה וגנבו רימוני כסף. בהמשך, תיאורים של חילולי בתי כנסת ובתי קברות יהודיים התפרסמו בתקשורת בתדירות מדכאת. ואולם, בהיעדר כלי נשק מודרניים, רכוש יהודי ניזוק במתקפות כאלו יותר מאשר יהודים חיים.
אפריקנים־אמריקנים, קתולים ומורמונים חוו כמובן את מרבית האלימות הדתית במאה הראשונה של האומה. אין דבר בהיסטוריה של יהודי ארה"ב שמשתווה לאירועים זכורים לשמצה כמו שריפת הכנסייה האפריקנית הידועה 'עמנואל' בעיר צ'רלסטון ב־1822; או הפרעות האנטי־קתוליות האלימות שבהן נשרף וחרב המנזר האורסוליני בצ'רלסטאון (היום סומרוויל) מסצ'וסטס, ב־1834; או "פקודת ההשמדה" שפרסם מושל מיזורי ב־1838, שהכריזה כי "עלינו להתייחס למורמונים כאויבים, להשמידם או לגרשם מהמדינה".
מאה שנים לאחר מכן, בשנות השלושים והארבעים, החלו להופיע בעיתונות היהודית סיפורי זוועות על פצצות בבתי כנסת. אלא שהדיווחים הללו עסקו באלימות נגד בתי כנסת מחוץ לארה"ב, רובה באירופה ובמזרח התיכון. מובן שהנאצים תקפו בתי כנסת בכל מקום, אפילו באנגליה, שם החריבו לפחות 12 בתי כנסת בהפצצות אוויריות. בהשוואה לכך, האלימות האנטישמית בארה"ב נראתה תמימה והוגבלה לוונדליזם, הטרדות, אפליה חברתית ומקרי הכאה. ילדים יהודים שנרדפו על ידי כנופיות איריות ואיטלקיות בערים אמריקניות בתקופת השפל הגדול והמלחמה, ידעו שמקביליהם ב"יבשת הישנה" חוו מציאות קשה בהרבה.
ואולם, מראשית שנות החמישים היקף האלימות הדתית בארה"ב נסק במהירות. השנים הראשונות של התנועה לזכויות האזרח, הפחד מקומוניזם והשינויים החברתיים יוצאי הדופן שאמריקה שאחרי המלחמה חוותה, הביאו לסדרה של "פצצות זעם" שכוונה כלפי מוסדות שחורים ויהודיים גם יחד. "ב־12 החודשים שלפני פיצוץ הטמפל באטלנטה", משחזרת מליסה פיי גרין, "11 מקלות דינמיט נמצאו בטמפל בשרלוט; בית כנסת במיאמי ומרכז יהודי בנאשוויל פוצצו באותו יום; פצצת דינמיט שלא פעלה נמצאה בטמפל בגסטוניה, צפון־קרוליינה; בית כנסת בג'קסונוויל, פלורידה, פוצץ בדינמיט; ודינמיט עם פתיל שרוף נמצא בטמפל 'בית אל' בברמינגהם, אלבמה".
בסך הכול, כעשרה אחוזים מהפצצות שהוטמנו בין 1954 ל־1959 כוונו כלפי מוסדות יהודיים – בתי כנסת, בתיהם של רבנים, ומרכזים קהילתיים. רוב הפצצות האחרות נועדו לפגוע במוסדות אפריקניים־אמריקניים. התוקפים נטו לפעול בשעת לילה מאוחרת כדי לא להיתפס, מה שצמצם את הפגיעה בחיי אדם, אך הליגה נגד השמצה הזהירה שאובדן חיים יהיה בלתי־נמנע אם הרשויות הפדרליות לא יתפסו את האחראים לפצצות. בניסיון לדרבן פעילות פדרלית שכזו, ובתגובה לזעם הבינלאומי לאחר הפיצוץ באטלנטה, מנהיגים אמריקנים, בהם הכומר האוונגליסט בילי גרהאם והסנטור ג'ון פ. קנדי, הקימו ארגון בשם "אמריקנים נגד פצצות הקנאות".
הארגון, שהיו לו כוונות טובות אך היה חסר כוח, נסגר בתוך שנתיים. באמצע שנות השישים חזרו המתקפות האלימות נגד מוסדות יהודיים. ספר בשם "165 הטמפלים שחוללו", שפורסם ב־1971 וזכה לתפוצה נרחבת, מתעד את המתקפות שהתרחשו בין 1965 ל־1970. הקטלנית ביותר התרחשה ב־20 בדצמבר 1965 בעיר יונקרס שבמדינת ניו־יורק, כאשר "12 בני אדם, בכללם תשעה ילדים ושלושה מבוגרים, נהרגו בשריפה חשודה שכילתה את המרכז הקהילתי היהודי. עוד שמונה בני אדם נפצעו". הידועה ביותר התרחשה בג'קסון, מיסיסיפי, ב־1967, כאשר פעילי עליונות לבנה פוצצו את בית התפילה החדש של "טמפל בית ישראל", וחודשיים לאחר מכן חזרו ופוצצו את ביתו של רב בית הכנסת, פרי נוסבאום.
הטבח הקטלני בקהילת 'עץ חיים' בפיטסבורג ממשיך היכן ש"165 הטמפלים שחוללו" מסתיים. הקיצונים שכללו בינתיים את הארסנל שלהם, והחליפו פצצות מתוצרת ביתית ברובי 15־AR ובאקדחי גולק חצי־אוטומטיים, הקלים להשגה. כתוצאה מכך, אזרח לא־שפוי אחד יכול לגרום היום לרמה גדולה יותר של רצח וטרור מאשר אי־פעם בעבר. אך במובנים רבים אחרים, הטבח בפיטסבורג מוכר להכאיב לכל אדם שחוקר אלימות דתית באמריקה. זוהי אותה מתיחות חברתית מתחת לפני השטח, אותם דמגוגים מוכשרים שמנצלים אותה, ואותם מיעוטים נרדפים שמוצאים עצמם על הכוונת כתוצאה מכך. ב־2012, אדם חמוש היטב שדגל בעליונות לבנה רצח שישה אנשים ופצע עוד ארבעה במקדש סיקי באוק־קריק, ויסקונסין. ב־2015, אדם חמוש היטב שדגל בעליונות לבנה רצח תשעה בני אדם בכנסייה 'עמנואל' (אותה כנסייה שנשרפה עד היסוד ב־1822). לפני שבועיים, אדם חמוש היטב שדגל בעליונות לבנה רצח 11 יהודים בבית הכנסת 'עץ חיים' בפיטסבורג. ההתקפות הללו רחוקות מלהיות "חסרות תקדים". הן משקפות תקדימים שמושרשים היטב בעבר האמריקני.
אם כן, מדוע שוררת הפתעה? מדוע יש תחושה (כפי שאמר לי אחד מתלמידיי) ש"הכול השתנה והחיים היהודיים־אמריקניים לא ישובו להיות מה שהיו פעם?"
ראשית, רוב יהודי ארה"ב מעולם לא למדו את ההיסטוריה של האנטישמיות האמריקנית. הספר היחיד בנושא, 'אנטישמיות באמריקה' של ליאונרד דינרשטיין, אזל מזמן. יהודים אמריקנים צעירים יודעים רבות על השואה ועל האפליה נגד אפריקנים־אמריקנים, אך כמעט אינם יודעים דבר על הקשיים והמצוקות שסבא וסבתא רבא שלהם סבלו באמריקה. לכן הם נתקפים הלם כשהם רואים תקיפה אנטישמית קטלנית נגד יהודים בארצם.
שנית, אפילו אם הם ידעו משהו על האנטישמיות בעבר בארה"ב, הדור הצעיר האמין שההיסטוריה הזו נעלמה מזמן. דור שלם שכנע את עצמו שהיהודים הפכו ללבנים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. אחרי הכול, כיצד הם יכולים להיחשב מיעוט נרדף כאשר רובם אפילו לא "אנשים של צבע"? (כינוי גורף בארה"ב לכל מי שאיננו לבן). בשנת 2000 הופיע ספר אקדמי שנקט בתזה הזו, בשם "מות האנטישמיות האמריקנית". העיתונאי ג'ונתן ויסמן ציטט בספר זיכרונותיו את בתה של חברתו ג'ניפר: "אנטישמיות פחות או יותר כבר לא קיימת". עצרת 'איחוד הימין' בשארלוטסוויל 2017, שבה מפגינים צעקו "יהודים לא יחליפו אותנו", טלטלה את מי שטענו שאנטישמיות לא קיימת, אך עדיין הייתה יכולה להיות מוסברת כרטוריקה בלבד. אירוע הירי הקטלני בפיטסבורג מנפץ לחלוטין את המיתוס הזה.
אגב, דורות קודמים של יהודים אמריקנים צעירים כבר חוו את אותו "אובדן תמימות" שנחזה בימים אלו בצל האירוע בפיטסבורג. לדוגמה, בסוף המאה ה־19, כאשר ההגדרה "אנטישמיות" החלה להיכנס לשימוש ויהודים אמריקנים חוו אפליה חברתית גוברת, יהודים צעירים רבים הצרו על העובדה שהתנאים במולדתם החדשה הורעו באופן מפתיע. "לאט אבל בטוח, אנחנו נדחפים בחזרה לגטו פיזי ומוסרי", קבל פרופסור בן 35 באוניברסיטת קולומביה, בשם ריצ'רד גוטהייל. "בתי ספר פרטיים נסגרים בעבור ילדינו בזה אחר זה, אנו מוחרמים בכל מלונות הקיץ, והמעגלים החברתיים שלנו עוברים באותו מרחק משכנינו כמו בימי ההשפלה הגרועים ביותר באירופה". האנטישמיות שפרצה מחדש החזירה יהודים רבים פנימה בסוף המאה ה־19. הם תיעלו את כעסם ל"התעוררות הגדולה" שהחייתה את החיים היהודיים באמריקה.
היום, מצב הרוח בקהילות היהודיות באמריקה נראה קודר יותר. בדיוק כמו לאחר הפצצת הטמפל באטלנטה, רוח השואה ממשיכה לרחף מעל הקהילה. בעיתון 'פיטסבורג פוסט גזט', הקריקטוריסט רוב רוג'רס הרחיק עד כדי השוואת הטבח לליל הבדולח. בפרק זמן קצר ביותר, הדיווחים על "מות האנטישמיות האמריקנית" הוחלפו בחששות שהשואה עלולה לקרות שוב, כאן.
ככל שחשוב ליהודים לשמור על ערנות, לאור מה שאירע להם בעבר, בכל זאת חשוב לזכור את ההבדלים המשמעותיים שמפרידים בין ארה"ב לארצות הגלות האחרות שבהן יהודים התגוררו. הנה חמשת הגורמים שמבדילים את האנטישמיות האמריקנית מתופעות אנטישמיות אחרות:
1. באמריקה, יהודים תמיד היו יכולים להיאבק בחופשיות נגד אנטישמיות. מכיוון שהם אף פעם לא קיבלו את האמנציפציה שלהם כ"פרס" (כפי שאירע באירופה), היהודים אינם חוששים מלהפסיד אותה. במקום זאת, הם עשו מההתחלה שימוש מלא בחופש שלהם, במיוחד חופש הביטוי. כבר ב־1784 דווח על "מתווך יהודי", כנראה סוחר אגרות החוב היהודי הנודע מתקופת המהפכה חיים סלומון, שהגיב במהירות ובתקיפות לטענות אנטישמיות של עורך דין קווייקרי, ולא היסס להזכיר לו שגם "הדת הכיתתית שלו עצמו" יכולה להביא על עצמה "נושאים ראויים מאוד לביקורת". כמה שנים לאחר מכן, יהודים השמיעו קול תקיף מול מיסיונרים נוצרים ותומכיהם. בזמן שהיהודים באירופה התגאו ב"סובלנותם" מול מתקפות, הרב יצחק מאיר וייז, המנהיג היהודי הרפורמי הגדול, התפאר בכך שהוא "מפלצת קולמוס זדונית, נשכנית, פוגענית, מאתגרת ולועגת". בזמנים מודרניים יותר, ארגוני תמיכה יהודיים נלחמו כדבעי בכל מי שפגע ביהודים, כולל גיבורים לאומיים כמו הנרי פורד והגנרל ג'ורג' פטון, וכן נשיאי ארה"ב.
2. אנטישמיות אמריקנית תמיד הייתה (רק) אחת מכמה סוגים של שנאה. גזענות, לאומנות, אנטי־קווייקריזם, אנגלופוביה, אסלאמופוביה, אנטי־קתוליות, אנטי־מיסיונריות, אנטי־מורמוניות, אנטי־אוריינטליות – גלים כאלה ואחרים של שנאה סוחפים לעתים את ארה"ב ופוגעים באזרחיה. אכן, זו תקופה ארוכה שאמריקנים הם פלורליסטים ביותר בשנאתם. אבל בדיוק משום שמושאי השנאה מגוונים כל־כך, השנאה בדרך כלל הייתה כבויה יחסית. אין קבוצת מיעוט אחת שנושאת על גבה את כל השנאה הלאומית. נוסף על כך, רוב האמריקנים נושאים זיכרונות מרירים של הימים שבהם הם עצמם או אבותיהם היו על כוונת השנאה. מהסיבה הזו, זן האנטישמיות האמריקני מרוכז הרבה פחות ממקבילו האירופי, והוא עומד מול כמה מתחרים טבעיים. כדי להגיע לרמת מגיפה, הוא יצטרך קודם כול להתגבר על מספר עצום של שנאות מתחרות.
3. האנטישמיות זרה יותר לאידיאלים אמריקניים לעומת אלו של אירופה. המסמך המרכזי של הרפובליקה מבטיח ליהודים חופש; ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון, העניק להם את ברכתו במכתבו המפורסם ליהודי ניופורט. העובדה שאנטישמיות יכולה להיקרא "לא אמריקנית", אף שאין הבטחה רשמית כזו – האומה בגדה באידיאלים שלה פעמים רבות, כולל בימינו – עדיין מקנה ליהודים רמה מסוימת של ביטחון. במקומות אחרים, אנטישמים תמיד היו יכולים לטעון ללגיטימציה שנובעת מהעבר, שבו העם שלט ויהודים "ידעו את מקומם". אמריקנים לא יכולים להצביע על תופעה כלשהי בעברם שהיא אפילו קרובה לזה.
4. המסורת הדתית של אמריקה עוינת את האנטישמיות. חופש דת וגיוון, הפרדה בין דת למדינה, וולנטריות וכיתתיות – הם מרכיבי־מפתח של המסורת הדתית האמריקנית, ומנוגדים בתכלית לחלוקות של "אנחנו או הם" (גרמנים ויהודים, פולנים ויהודים, וכו'), שהיו כה פופולריות באירופה. באמריקה, שבה הפלורליזם הדתי שולט, מעולם לא הייתה כנסייה לאומית שממנה נבדלו היהודים. כשמדברים על "אמריקנים דתיים", הכוונה היא לפרוטסטנטים אמריקנים, קתולים אמריקנים, יהודים אמריקנים, מוסלמים אמריקנים ובודהיסטים אמריקנים.
5. הפוליטיקה האמריקנית מגבילה אנטישמיות. במערכת דו־מפלגתית, שבה מערכות בחירות צמודות הן הנורמה, שתי המפלגות אינן יכולות לסבול מצב שבו הן מרחיקות קבוצת בוחרים מרכזית. פוליטיקת השנאה הוגבלה לרוב לאוכלוסיות ללא זכות בחירה, כמו אפריקנים־אמריקנים בטרם קיבלו את הזכות הזו, למהגרים שאינם מצביעים, לקבוצות לא מפלגתיות שוליות רועשות או כאלה שמתמקדות בנושא אחד בלבד. הפוליטיקאים המוצלחים ביותר באמריקה, היום ובעבר, ביקשו בדרך כלל לקבל תמיכה נרחבת מכל הקשת הפוליטית. קריאות לאחדות לאומית, אפילו בעידן דונלד טראמפ, מנצחות בבחירות יותר מאשר פנייה לפרובינציאליות צרה או לקנאות ושנאה.
כמובן, העובדה שאמריקה "יוצאת דופן" מבחינת היחס שלה ליהודים איננה צריכה לחפות על המציאות העצובה, שתמיד הייתה אנטישמיות באמריקה, וכן אלימות נגד דתות מיעוט אחרות. ההפצצה באטלנטה והטבח בפיטסבורג, כפי שראינו, הם פרקים קרובים בהיסטוריה שמגיעה עד ייסוד ארה"ב. ההיסטוריה הזו, כפי שאני מבין אותה, איננה נותנת לנו סיבה לשמחה מופרזת, אך גם לא לחשש מופרז. היא מדגישה הן את הברכות הרבות שאמריקה העניקה, ובבד בבד את הצורך לעמוד תמיד על המשמר. 
תרגום: אלחנן שפייזר
הכותב הוא פרופסור באוניברסיטת ברנדייס. גרסה מקוצרת של המאמר הופיעה באתר tabletmag.com והוא מתפרסם כאן באדיבות Tablet Magazine
